מפונים במלחמה ומשפחותיהם: מובחנות עצמית ואסטרטגיות התמודדות כמפתח לטיפול משפחתי

תקציר

מלחמת חרבות ברזל (7.10.2023) הובילה לאבדות כבדות ולפינוי כ־200,000 תושבים, תוך שיבוש עמוק של חיי המשפחה, התעסוקה והקהילה ועלייה חדה במצוקה רגשית, במיוחד בקרב המפונים. אף שפינוי כפוי מהווה גורם סיכון משמעותי, תגובות המפונים אינן אחידות ומעידות על הבדלים בגורמי סיכון וחוסן. המחקר בחן את תרומתם של מובחנות עצמית, אירועי חיים מלחיצים בעבר ובהווה ואסטרטגיות התמודדות למצוקה רגשית. המחקר, משולב שיטות, כלל שני חלקים: בחלק האיכותני נבחנה חוויית מפונים ישראלים ומשפחותיהם מיד לאחר פרוץ המלחמה; בחלק הכמותי נבדקו: 1.שכיחות מצוקה רגשית בקרב מפונים לעומת לא-מפונים; 2. תפקידן המתווך של אסטרטגיות התמודדות בקשר שבין אירועי חיים מלחיצים בעבר ובהווה ומובחנות עצמית לבין מצוקה רגשית; 3.פרופיל סיכון למצוקה רגשית.

בשלב האיכותני – בוצע מחקר גישוש ורואיינו ארבעה נציגים ממשפחות מפונות כחודש לאחר פרוץ המלחמה; בשלב הכמותי השתתפו 695 בוגרים ישראלים (244 מפונים, 451 ביקורת) שמילאו שאלוני אירועי חיים, מובחנות עצמית, אסטרטגיות התמודדות ומצוקה רגשית.

הניתוח הפנומנולוגי העלה שלוש תמות: שבר באמון ובביטחון, אובדן אוטונומיה משפחתית ואתגר הדינמיקה הבין־דורית. מתוצאות המחקר הכמותי עלה שמפונים דיווחו על רמות גבוהות יותר של תסמיני פוסט־טראומה, ללא הבדלים בחרדה ובדיכאון. ניתוחי תיווך הראו כי ממדי מובחנות עצמית תרמו למצוקה הרגשית דרך דפוסי התמודדות: עמדת אני גבוהה ניבאה התמודדות ממוקדת משימה והפחתת מצוקה, בעוד שניתוק רגשי ניבא הימנעות ועלייה במצוקה. אירועי חיים בעבר ובהווה נקשרו ישירות למצוקה, אך רק חשיפה למלחמה נקשרה למצוקה רגשית באמצעות התיווך של התמודדות. זוהה פרופיל פגיעוּת הכולל נשים, מפונים וצעירים, לצד חשיפה גבוהה ללחצים, עמדת אני נמוכה ותגובתיות רגשית וניתוק גבוהים.

תיאורטית, הממצאים ממקמים את המובחנות העצמית כמנגנון מווסת מרכזי ומדגישים את ההשלכות המצטברות של אירועים מלחיצים בעבר ובהווה על פגיעוּת וחוסן במהלך לוחמה מתמשכת. על סמך תוצאות המחקר מוצעת מסגרת התערבות לחיזוק מובחנות עצמית ו-Agency תחושת מסוגלות ופעולה אישית) ולקידום התמודדות אדפטיבית, המבוססת על מודל החוסן המשפחתי וכוללת ייצוב, זיהוי משאבים, עיבוד אובדן, בניית נרטיב, שיקום תקשורת וויסות, חלוקת עומסים ועיבוד דפוסים בין־דוריים.

מבוא

מלחמת חרבות ברזל, שפרצה בעקבות מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר 2023, הובילה לאבדות כבדות ולפינוי של כ־200,000 מתושבי יישובי הגבול, שנחשפו לעקירה ולשיבוש עמוק של שגרת חייהם (Peleg & Gendelman, 2023). המלחמה לוותה בעלייה חדה בשיעורי מצוקה רגשית (חרדה, דיכאון ופוסט־טראומה [PTSD]), הן בקרב אנשי צבא והן באוכלוסייה האזרחית (Levi-Belz et al., 2024). פגיעה בולטת במיוחד נרשמה בקרב המפונים, שדיווחו על רמות גבוהות מאד של תסמיני פוסט-טראומה (Marciano et al., 2024). רבים מהם איבדו את בתיהם, נותקו מקהילותיהם וחוו פגיעה בתפקוד המשפחתי והתעסוקתי, תוך מעבר מתפקוד עצמאי לתלות בדיור זמני ובסיוע חיצוני, לצד תחושת אי־ודאות מתמשכת באשר לעתידם (Peleg & Gendelman, 2023; Marciano et al., 2024).

פינוי כפוי כרוך בסיכון למצוקה רגשית ולקשיי התמודדות, אולם תגובות המפונים אינן אחידות: בעוד שחלקם חווים רמות גבוהות ומתמשכות של מצוקה, אחרים מדווחים על מצוקה נמוכה יותר. מחקרים מצביעים על גורמי סיכון למצוקה רגשית מוגברת, כגון חשיפה קודמת לטראומה (Moran et al., 2023) תמיכה משפחתית בלתי מספקת (Li & Xu, 2023) ומובחנות עצמית נמוכה (Peleg & Mass-Friedman, 2013) לצד גורמי חוסן ובכללם אסטרטגיות התמודדות יעילות (Skinner & Zimmer-Gembeck, 2023; Wilson et al.,) 2005. עם זאת, טרם הובהר אילו גורמים תורמים לשימוש באסטרטגיות התמודדות יעילות יותר, וכיצד שימוש באסטרטגיות אלו  קשור לרמות מצוקה רגשית נמוכות יותר במצבי פינוי כפוי.

המחקר הנוכחי מתמקד במפונים שנעקרו מבתיהם בשנת 2023 במהלך מלחמת חרבות ברזל. המחקר כלל שני חלקים: החלק הראשון – מחקר גישוש איכותני, שמטרתו הייתה לברר את חווייתם של ארבעה מפונים ישראלים ומשפחותיהם מיד לאחר פרוץ המלחמה; בחלק השני, הכמותי, ביקשנו לזהות פרופיל של אזרחים ובכללם מפונים המצויים בסיכון מוגבר למצוקה רגשית, וכן להעריך את שכיחות החרדה, הדיכאון והפוסט-טראומה בקרב מפונים בהשוואה לאלו שאינם מפונים; מטרה נוספת הייתה לחשוף מנגנונים העשויים להחריף או למתן מצוקה רגשית בתקופות של מלחמה ולבחון את תפקידן המתווך של אסטרטגיות התמודדות בקשר שבין אירועי חיים מלחיצים בעבר ובהווה ומובחנות עצמית לבין מצוקה רגשית; המטרה השלישית הייתה לזהות פרופיל סיכון למצוקה רגשית.

מצוקה רגשית ואסטרטגיות התמודדות במצבי משבר

מלחמות מטילות נטל פסיכולוגי משמעותי על אוכלוסייה אזרחית (Anjum et al., 2023; Levi-Belz et al., 2024). מתקפת ה־7 באוקטובר 2023 ומלחמת "חרבות ברזל" הובילו לחשיפה לאיומים מתמשכים ולשיבוש נרחב של שגרת החיים בישראל, ובמהלכן פונו כ־200,000 תושבים מבתיהם ונאלצו להתמודד עם עקירה ממושכת ואובדן המסגרת היומיומית (Peleg & Gendelman, 2023). רווחה פסיכולוגית במצבי משבר ניתנת להבנה באמצעות עקרון הרציפות (Omer & Alon, 1994), המדגיש את חשיבות שימורן של ארבע רציפויות מרכזיות: קוגניטיבית, בין־אישית, תפקודית והיסטורית. רציפות קוגניטיבית מתבטאת בחשיבה ריאלית ובחיפוש משמעות; רציפות חברתית-בין-אישית נשענת על קשרים חברתיים ותמיכה עקבית ממשפחה, חברים ועמיתים; רציפות תפקודית קשורה להמשכיות בתפקידים מרכזיים היוצרים צפיות ויציבות בחיים (כגון עבודה, הורות, אחאות, לימודים קשרים חברתיים; רציפות היסטורית מתייחסת לתחושת המשכיות בזהות ובסיפור החיים לאורך זמן. אירועים קטסטרופליים, כגון מלחמה, מערערים רציפויות אלו ועלולים להוביל לאי־ודאות ולחוויה של שבר בתחושת ההמשכיות, שבה העתיד אינו נתפס כהמשך טבעי ומובנה של ההווה והעבר. בקרב רבים מהמפונים נפגעו רציפויות אלו באופן נרחב, בשל אובדן בית, ניתוק מקהילה, שיבוש תפקידים ומעבר מתפקוד עצמאי לתלות בדיור זמני ובסיוע חיצוני (Peleg & Gendelman, 2023; Marciano et al., 2024). פגיעה רב־ממדית זו מערערת תחושת יציבות ושליטה ועלולה להחריף מצוקה רגשית ולהקשות על התמודדות אפקטיבית (עומר ואלון, 1994).

בהתאם לכך, אין זה מפתיע כי מצבי משבר ומלחמה מלווים בעלייה חדה בשיעורי מצוקה רגשית, לרבות חרדה, דיכאון ותסמיני  פוסט-טראומה בקרב אוכלוסיות אזרחיות (Anjum et al., 2023; Levi- Belz et al., 2024; Lim et al., 2022). אחת האוכלוסיות הפגיעות במיוחד היא אוכלוסיית המפונים, שכן העקירה מביתם מוסיפה גורמי דחק חריפים כגון אובדן בית, קהילה ושגרה (Hamama et al., 2025; Peleg & Gendelman, 2023). בהתאם לכך, דווחו בקרבם שיעורי פוסט-טראומה גבוהים במיוחד בהשוואה ללא־מפונים (Marciano et al., 2024). עם זאת, התגובות לטראומה אינן אחידות. בוננו ומנצ'יני  (Bonanno & Mancini, 2012) הציעו מודל  המבחין בין ארבעה מסלולי תגובה עיקריים: תפקוד לקוי כרוני, המאופיין ברמות מצוקה גבוהות ומתמשכות; החלמה, שבה ניכרת מצוקה ראשונית גבוהה שלאחריה שיפור הדרגתי וחזרה לתפקוד; תגובה מושהית, המתבטאת בהופעת תסמינים לאחר תקופה של יציבות יחסית; וחוסן, המאופיין בשמירה על תפקוד יציב ורמות מצוקה נמוכות יחסית חרף החשיפה לטראומה. דפוסים אלה שוחזרו במחקרים עדכניים באוכלוסיות ובהקשרים מגוונים (Johnson et al., 2024; López-Castro et al., 2023) המדגישים את השונות הבין־אישית בתהליכי הסתגלות. שונות זו מעלה את השאלה מהם המנגנונים המסבירים הבדלים במסלולי ההסתגלות. בהקשר זה, נצפו קשרים בין סוגי אסטרטגיות ההתמודדות לבין מצוקה רגשית, ואף נמצא כי אסטרטגיות התמודדות עשויות לתווך את הקשר בין משאבי חוסן לבין תסמיני פוסט־טראומה (Marciano et al., 2024).

אסטרטגיות התמודדות

התמודדות יעילה, המוגדרת כמאמצים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים לניהול דחק, עשויה למתן מצוקה רגשית בעקבות אירועי חיים שליליים (Wilson et al., 2005). אסטרטגיות התמודדות כוללות התמודדות ממוקדת־משימה, הימנעות ממוקדת-רגש ופנייה לתמיכה (Baker & Berenbaum, 2007; Wilson et al., 2005). התמודדות ממוקדת־משימה, כרוכה בהתמודדות ישירה עם מקור הדחק ונקשרה לאיזון נפשי ולפתרון בעיות יעיל (Folkman & Lazarus, 1985; Sfeir et al., 2023). לעומתה, אסטרטגית הימנעות – כגון הכחשה או שימוש בחומרים – נקשרה להחמרת דחק ולפגיעה בבריאות הנפשית והגופנית (Carver et al., 1989; MacIntyre et al., 2020). פנייה לתמיכה מהווה אסטרטגיה נוספת, הכוללת הסתייעות באחרים, כגון בני משפחה, בני זוג או אנשי מקצוע (Amirkhan, 1990; Wills, 1987), ונמצאה כתורמת לרווחה הנפשית ולחוסן (Pang et al., 2023).

גורמי סיכון ומגן: אירועי חיים שליליים בעבר ובהווה ומובחנות עצמית

ההיסטוריה האישית של אירועי חיים שליליים מהווה גורם מרכזי בעיצוב פגיעוּת למצוקה. אירועי חיים שליליים בעבר נמצאו כגורם מרכזי המשפיע באופן משמעותי על מצוקה רגשית ועל רווחה נפשית לאורך החיים. חשיפה לאירועים כגון התעללות, הזנחה, אובדן או מחלה קשה בילדות (Felitti et al., 1998) עלולה לפגוע בוויסות עצמי ובאסטרטגיות התמודדות (Moran et al., 2023), לעורר תגובות רגשיות בלתי פתורות ולהגביר תחושות חוסר אונים (Shanen & Zahrasari, 2023). חשיפה כזו עלולה להוביל להגברת שימוש באסטרטגיות התמודדות בלתי יעילות (Cole & Diaz, 2024), רגישות לדחק עתידי ולסיכון למצוקה רגשית (Rouleaux et al., 2024). מנגד, חוויות חיוביות עשויות לחזק משאבים אישיים וחברתיים ולתמוך בהסתגלות (Fang et al., 2022).

אירועי חיים שליליים מתרחשים לעיתים קרובות בתוך ההקשר המשפחתי, במיוחד בילדות – תקופה שבה המשפחה מהווה זירה התפתחותית מרכזית. מחקרים מצביעים על כך שחשיפה מוקדמת לאירועי דחק עלולה לפגוע בלכידות המשפחתית, לערער את איכות הקשרים ולהחליש דפוסי תמיכה ועקביות הורית (Felitti et al., 1998; Szepsenwol, 2020). סביבות משפחתיות המאופיינות ברמות גבוהות של מתח, קונפליקט או חוסר יציבות נקשרו לפגיעוּת רגשית גבוהה יותר, לקשיים בוויסות רגשי ולאסטרטגיות התמודדות פחות יעילות לאורך החיים (Szepsenwol, 2020).

בהתאם לכך, המשפחה משמשת בו־זמנית מקור לתמיכה ולפגיעוּת במצבי דחק, ודפוסי הארגון הרגשי והאינטראקציות המתפתחים בה מעצבים את תהליכי ההסתגלות של הפרט. אחד המושגים המרכזיים המתארים דפוסים אלה הוא מובחנות עצמית (Kerr & Bowen, 1988). על פי תיאוריית המערכות המשפחתיות (Bowen, 1978) דפוסים ותהליכים רגשיים מועברים בין הדורות, כאשר מובחנות עצמית (Differentiation of self) מתפתחת בילדות ובגיל ההתבגרות ומהווה יכולת ליבה התורמת לרווחה נפשית. מובחנות עצמית משקפת את היכולת לאזן בין אוטונומיה לאינטימיות במערכות יחסים משמעותיות (רמה בין־אישית), ולשמור על איזון בין רגש לקוגניציה (רמה תוך־אישית) (Kerr & Bowen, 1988; Peleg & Peleg, 2025) היא כוללת ארבעה ממדים: תגובתיות רגשית, עמדת אני, ניתוק רגשי ומיזוג עם אחרים. עמדת-אני מתייחסת ליכולת לשמור על זהות ברורה ועקבית תוך פתיחות לעמדות הזולת; תגובתיות רגשית משקפת נטייה להגיב בעוצמה למצבי דחק, כאשר רמת מובחנות עצמית גבוהה כרוכה בתגובות מווסתות ולא אימפולסיביות; ניתוק רגשי מתאר התרחקות כמנגנון להפחתת חרדה, בעוד שמובחנות עצמית גבוהה כוללת גבולות בריאים ללא הסתגרות מוחלטת; מיזוג עם אחרים מבטא תלות רגשית, כאשר רמת מובחנות עצמית גבוהה מאפשרת קרבה לאחרים משמעותיים מבלי לאבד זהות עצמית. בהתאם לכך, רמת מובחנות עצמית גבוהה נמצאה קשורה לזהות מגובשת, לויסות רגשי יעיל ולחשיבה בהירה תחת לחץ, ואילו רמה נמוכה מתאפיינת בהצפה רגשית,  תלות ומעורבות־יתר או נסיגה וניתוק במצבי דחק (Kerr & Bowen, 1988; Peleg & Peleg, 2023).

מחקרים מצביעים על כך שמובחנות עצמית מהווה גורם מגן מפני מצוקה רגשית ותורמת לבריאות נפשית במצבי לחץ ומשבר (Peleg & Peleg, 2023, 2025). דווח כי אנשים מובחנים היטב הינם בעלי אסטרטגיות התמודדות יעילות (Peleg & Peleg, 2024) שביעות רצון גבוהה מהחיים (Guo et al., 2022) מהמשפחה ומהזוגיות (Peleg, 2008). כמו כן, הם מדווחים על רמות נמוכות של חרדה ותסמיני פוסט-טראומה בהקשרים עתירי דחק, לרבות מלחמה (Peleg & Mass-Friedman, 2013; Kapel Lev-Ari et al., 2020). עוד נמצא כי אסטרטגיות התמודדות מתווכות את הקשר בין מובחנות עצמית למדדי בריאות נפשית שונים (Hamzei, 2023 & Aghayousefi).

המחקר הנוכחי: רציונל, מטרות שאלות והשערות

המודל המנחה את המחקר נשען על ההנחה כי מצוקה רגשית אינה נקבעת רק על פי עוצמת החשיפה לטראומה, אלא גם על ידי גורמים משפחתיים ואישיים המשפיעים על מסלול ההתמודדות ועל הרווחה הנפשית. המשפחה מהווה גורם מרכזי בעיצוב תהליכי הסתגלות למצבי לחץ ומשבר, אולם תרומתם המשולבת של המשפחה, אירועי חיים שליליים בעבר ובהווה ואסטרטגיות התמודדות טרם נבחנה באופן מעמיק. למיטב ידיעתנו, לא פורסם מחקר שעקב אחר מפונים מאז תחילת הפינוי, תוך שילוב שיטתי של נתונים כמותיים וראיונות עומק איכותניים לבחינת מכלול המשתנים הנדונים. מלחמת חרבות ברזל מהווה הקשר ייחודי של פינוי פתאומי וחשיפה לאירועים טראומטיים מתמשכים, ומאפשרת בחינה מעמיקה של נושא זה, באמצעות מחקר משולב שיטות-כמותי ואיכותני. המחקר הנוכחי הינו חלק ממחקר אורך המלווה את המפונים במשך כשלוש וחצי שנים- בארבעה גלי מדידה. במאמר הנוכחי תוצגנה תוצאות הגל הראשון של המחקר.

בשלב הראשון, בוצע מחקר גישוש איכותני שמטרתו הייתה להבין את חוויתם של המפונים כחודש לאחר פרוץ המלחמה, באמצעות זיהוי תגובותיהם הרגשיות, אסטרטגיות ההתמודדות שלהם, מקורות התמיכה והחסמים שעמדו בפניהם וכן השינויים בצרכים ובאתגרים לאורך זמן. שאלת המחקר המרכזית הייתה: כיצד חוו המפונים את התקופה מאז ה-7 באוקטובר 2023?

השלב השני, הכמותי, התמקד בשלושה צירים מרכזיים: ראשית, בחינת הבדלים במודל ובמשתני המחקר בין מפונים לקבוצת ביקורת, כדי להבין כיצד הפינוי מעצב את הדינמיקה בין אירועי חיים שליליים בעבר ובהווה, גורמים משפחתיים ואישיותיים לבין מצוקה רגשית. שנית, בדיקת מודל תיווך שבו אירועי חיים שליליים בעבר ובהווה ומובחנות עצמית תורמים להפחתת מצוקה רגשית באמצעות התיווך של אסטרטגיות התמודדות יעילות; לבסוף, זיהוי פרופיל של אנשים הפגיעים יותר למצוקה רגשית בהקשר המלחמה. שוער כי: 1. יימצאו הבדלים בין מפונים לקבוצת הביקורת ברמת המצוקה הרגשית, כך שמפונים ידווחו על רמות גבוהות יותר של מצוקה רגשית; 2. הקשר בין אירועי חיים שליליים בעבר ובהווה ומובחנות עצמית – לבין מצוקה רגשית יתווך על ידי אסטרטגיות התמודדות: מובחנות עצמית גבוהה וחשיפה נמוכה יותר לאירועי חיים שליליים – ינבאו שימוש מוגבר באסטרטגיות התמודדות יעילות (ממוקדת משימה ופנייה לתמיכה), אשר תנבאנה רמות מצוקה רגשית נמוכות יותר. לעומת זאת, מובחנות עצמית נמוכה וחשיפה גבוהה יותר לאירועי חיים שליליים תנבאנה שימוש מוגבר באסטרטגית התמודדות לא יעילה (הימנעות ממוקדת רגש) – שבתורה תנבא רמת מצוקה רגשית גבוהה יותר.

שיטה

משתתפים

במחקר הגישוש האיכותני רואיינו 4 נציגים ממספר משפחות שפונו מיישובי הגבול בדרום ובצפון הארץ לקיבוצים באזור עמק יזרעאל. המחקר המרכזי התבסס על מדגם של 695 בוגרים ישראלים בגילאי 18–75. מתוכם 244 היו מפונים שנעקרו מבתיהם במהלך המלחמה, ו-451 היו אזרחים שנחשפו לאירועי המלחמה, אך לא פונו מבתיהם ושימשו כקבוצת ביקורת. הגיל הממוצע עמד על 41.41 שנים (SD = 14.49). המדגם היה ברובו נשי (76%), ורוב המשתתפים הגדירו עצמם כיהודים (90%). מרביתם חילונים (67%), בעלי השכלה אקדמית של תואר ראשון לפחות (67%), ונשואים או חיים בזוגיות (62%). כ-61% מהמשתתפים היו הורים. מרבית המשתתפים דיווחו על הכנסה ממוצעת או מעל הממוצע.

כלים

שאלון דמוגרפי נבנה לצורך המחקר וכלל שאלות על גיל, מין, מצב משפחתי, רמת השכלה ומאפייני תעסוקה. בנוסף, נכללו פריטים ייחודיים להקשר המלחמה, כגון סטטוס פינוי ושאלה על קרובים המשרתים בשירות סדיר או מילואים.

מדריך ראיון חצי־מובנה פותח לצורך מחקר הגישוש האיכותני וכלל שאלות שעסקו בחוויית הפינוי, בהתמודדות האישית והמשפחתית, בגורמים מסייעים ומעכבים, וכן בהיבטים תעסוקתיים.

שאלון אירועי חיים מלחיצים בעבר (LEC-5) (Weathers et al., 2013, תרגום לעברית – Ben-Ezra et al., 2018). כולל 17 פריטים הבוחנים חשיפה לאירועי חיים מלחיצים לאורך החיים. פריט לדוגמא: "תקיפה פיזית". התשובות מקודדות באופן דיכוטומי (0 = לא, 1 = כן). הציון מחושב כסכום האירועים שסומנו, בטווח 0–17, כאשר ציון גבוה יותר משקף חשיפה רבה יותר. מהימנות פנימית: Ω = .82.

שאלון אירועי חיים מלחיצים בהווה (CEC) (Peleg & Gendelman, 2025). כולל 11 פריטים הבוחנים חשיפה לאירועים הקשורים למלחמה הנוכחית. פריט לדוגמא: "תקיפה באמצעות נשק". התשובות מדורגות בסולם ליקרט בן 4 דרגות (1 = לא שמעתי שזה קרה, 2 = שמעתי שזה קרה לאחרים, 3 = קרה לאדם קרוב, 4 = קרה לי). הציון מחושב כממוצע כלל הפריטים, כאשר ציון גבוה יותר משקף חשיפה גבוהה יותר. מהימנות פנימית: Ω = .92.

שאלון מובחנות עצמית (DSI-R) (Skowron & Friedlander, 1998; Skowron & Schmitt, 2003; תרגום לעברית – Peleg, 2002; 2008) פריט לדוגמא: "אני נוטה להתרחק כאשר אנשים מתקרבים אליי יותר מדי" (ניתוק רגשי). השאלון כולל 46 פריטים המדורגים בסולם ליקרט בן 6 דרגות (1 = כלל לא נכון, 6 = נכון מאוד) וארבעה תתי־סולמות, והציונים מחושבים כממוצע בכל תת־סולם. ציונים גבוהים בתתי־הסולמות תגובתיות רגשית, ניתוק רגשי ומיזוג עם אחרים משקפים רמת מובחנות עצמית נמוכה יותר, בעוד שציון גבוה בתת־הסולם עמדת אני משקף רמת מובחנות עצמית גבוהה יותר. מהימנות פנימית: תגובתיות רגשית, Ω = .91 עמדת אני, Ω = .87 ניתוק רגשי, Ω = .88, מיזוג עם אחרים Ω = .88 .

שאלון התמודדות (Brief COPE) (Carver et al., 1989, תרגום לעברית – Zeidner & Ben-Zur, 1993). כולל 28 פריטים. פריט לדוגמא: "סירבתי להאמין שזה קרה" (הימנעות ממוקדת-רגש). הפריטים מדורגים בסולם ליקרט בן 7 דרגות (1 = כלל לא מסכים/ה, 7 = מסכים/ה מאוד). השאלון כולל שלושה סולמות: התמודדות ממוקדת משימה, פנייה לתמיכה והימנעות ממוקדת-רגש .הציונים חושבו כממוצע בכל תת־סולם, כאשר ציון גבוה יותר משקף שימוש רב יותר באסטרטגיית ההתמודדות הרלוונטית. מהימנות פנימית: התמודדות ממוקדת משימה Ω  = .95, חיפוש תמיכה Ω = .95, הימנעות-ממוקדת רגש Ω = .91.

שאלון חרדה כללית (GAD-2) (Kroenke et al., 2007, תרגום לעברית – Spencer et al., 2021). כולל שני פריטים הבוחנים תסמיני חרדה כללית. הפריטים: "הרגשתי עצבני/ת, חרד/ה או מתוח/ה"; "לא הייתי מסוגל/ת להפסיק לדאוג או לשלוט בדאגה". הפריטים מדורגים בסולם ליקרט בן 4 דרגות (0 = כלל לא, 3 = כמעט כל יום). הציון מחושב כסכום שני הפריטים בטווח 0–6, כאשר ציון של 3 ומעלה מצביע על רמת חרדה בעלת משמעות קלינית. מהימנות פנימית: .α = .83

שאלון דיכאון (PHQ-2) (Kroenke et al., 2003, תרגום לעברית – Spencer et al., 2021). כולל שני פריטים הבוחנים תסמיני דיכאון. הפריטים: "עניין או הנאה מועטים מעשיית דברים"; "תחושת דכדוך, דיכאון או חוסר תקווה". הפריטים מדורגים בסולם ליקרט בן 4 דרגות (0 = כלל לא, 3 = כמעט כל יום). הציון מחושב כסכום שני הפריטים בטווח 0–6, כאשר ציון של 3 ומעלה מצביע על רמת דיכאון בעלת משמעות קלינית. מהימנות פנימית: .α= .69

שאלון פוסט־טראומה (PCL-5) (Blevins et al., 2015, תרגום לעברית – Horesh et al., 2018). כולל 20 פריטים הבוחנים תסמיני פוסט־טראומה. פריט לדוגמא: "חלומות טורדניים וחוזרים על האירוע המלחיץ". הפריטים מדורגים בסולם ליקרט בן 5 דרגות (0 = כלל לא, 4 = באופן קיצוני). הציון מחושב כסכום כלל הפריטים (טווח 0–80), כאשר ציון גבוה יותר משקף חומרת תסמינים גבוהה יותר; ציון של 33 ומעלה מצביע על אבחנה קלינית אפשרית של .PTSD מהימנות פנימית: Ω = .96.

הליך

המחקר אושר על ידי ועדת האתיקה המוסדית של מכללת עמק יזרעאל (מספר אישור: YVC EMEK 2024-22). כלל המשתתפים חתמו על טופס הסכמה מדעת וקיבלו הבהרה בדבר שמירה על סודיות וזכותם לפרוש מהמחקר בכל שלב. בשלב הראשון נערך מחקר גישוש איכותני, במסגרתו בוצעו ראיונות עומק חצי־מובנים עם נציגים ממשפחות שפונו מבתיהן בעקבות המלחמה. ממצאי שלב זה שימשו בסיס לגיבוש השערות המחקר שנבחנו במחקר המרכזי. בהתאם לכך, בשלב השני, הנתונים נאספו באמצעות חברת סקרים. הפועלת בשיטת דגימה הקרובה לדגימה שיטתית, תוך הקפדה על ייצוג אזורים וקבוצות אוכלוסייה שונות מכל האיזורים הגיאוגרפיים בישראל. עבור קבוצת הביקורת נעשה שימוש במסגרת דגימה ארצית המחולקת לשבעה אזורים גאוגרפיים. עבור מדגם המפונים נעשה שימוש בפאנל ייעודי של מפונים מהמחוזות הצפוני והדרומי, המייצגים את האזורים מהם פונו התושבים. חברי הפאנל שעמדו בקריטריוני ההכללה קיבלו פנייה להשתתפות, ואלו שהסכימו להשתתף-נכללו במדגם. כל המשתתפים, בשלב הכמותי והאיכותני, חתמו על טופס הסכמה מדעת לאחר שקיבלו הסבר על מטרות המחקר וזכויותיהם. הובטחה סודיות מלאה, והובהר כי הנתונים ישמשו לצורכי מחקר בלבד ולא יועברו לגורם חיצוני. המידע נשמר באופן אנונימי/מקודד, וההשתתפות הייתה וולונטרית, עם אפשרות לפרוש בכל עת ללא השלכות.

ניתוח נתונים

ניתוח הראיונות התבסס על הגישה הפנומנולוגית (Colaizzi, 1978; Allman et al., 2024). תהליך הניתוח כלל קריאה חוזרת של התמלילים, חילוץ אמירות משמעותיות, גיבוש משמעויות, קיבוץ לתמות מרכזיות, פיתוח תיאור עשיר וממצה של התופעה וזיהוי מהות החוויה.

הניתוחים הסטטיסטיים בוצעו באמצעות התוכנות R ו־Mplus. תחילה נבדקו הנחות מקדימות, לרבות התפלגות המשתנים, איתור חריגים ורמות חסר. לצורך בחינת השערות המחקר נערכו תחילה השוואות בין מפונים לקבוצת הביקורת באמצעות ניתוח שונות רב־משתני (MANCOVA) תוך בקרה על גיל ומגדר. בנוסף, נבחן מודל תיווך באמצעות ניתוח נתיבים במסגרת מודל משוואות מבניות (SEM), שבו אסטרטגיות ההתמודדות מתווכות את הקשר בין אירועי חיים מלחיצים ומובחנות עצמית לבין מצוקה רגשית. אפקטים עקיפים נבחנו באמצעות Bootstrap עם 5,000 דגימות חוזרות ורווחי סמך של 95%.

ממצאים

מחקר גישוש איכותני

ניתוח הראיונות העלה שלוש תמות מרכזיות המשקפות את חוויית הפינוי והשפעותיה על המרחב האישי והמשפחתי. הממצאים מצביעים על טלטלה רחבה החורגת מהאירוע הביטחוני עצמו, ומתבטאת בשבר תחושתי, ערעור תפקודי ושינויים בדינמיקה המשפחתית. כל השמות המצוינים בתיאור התמות בדויים.

שבר באמון ובתחושת הביטחון הבסיסית

המשתתפים תיארו את אירועי המלחמה והפינוי לא רק כאיום ביטחוני קונקרטי אלא כקריסה עמוקה של תחושת הביטחון הבסיסית ושל תפיסת העולם המוכרת. התחושה הייתה כי המרחב הביתי, שאמור לשמש מקור להגנה ויציבות, חדל למלא את תפקידו. גילי תיארה זאת כך: "לא שהגג נופל על הראש, כל הבית נופל. כל מה שחשבת קורס… פתאום את אומרת רגע – אני בכלל בטוחה? בטוח להיות בישראל בכלל?" איתי אמר: "נשברה תחושת הביטחון, אי אפשר לסמוך על המדינה… זה שומט את הקרקע מתחת לרגליים". קולו של ירון ביטא ספק באפשרות של שיקום האמון: "קשה יהיה לתקן את האמון של אנשים בביטחון". אמירות אלו משקפות חוויה של ערעור עמוק ומתמשך בתחושת ההגנה והביטחון, הן ברמה  האישית והן ברמה הקולקטיבית.

אובדן האוטונומיה המשפחתית

תמה מרכזית נוספת עסקה באובדן האוטונומיה המשפחתית בעקבות המעבר למלונות או לדירות זמניות. המשתתפים הדגישו את הפגיעה בשגרות יומיומיות בסיסיות, ובראשן האפשרות לנהל מטבח ביתי ולהזין את המשפחה באופן עצמאי. כך תוארה החוויה על ידי איתי: "אין אפילו מטבח… אין את העצמאות שאתה יכול להכין לעצמך ולבנות טוסט… אנחנו מתגעגעים למטבח שלנו". איתי הוסיף ואמר: "אין את היכולת העצמאית של כל משפחה לאכול עם עצמה". מעבר להיבט התפקודי, מדבריו של ירון עלתה גם תחושת אי־נוחות מהתלות במערכות סיוע: "לא רוצים להרגיש נזקקים… אני לא רוצה שיהיה לי נוח מדי, זה אמור להיגמר מבחינתי עוד מעט". ממצאים אלה מצביעים על כך שהפגיעה אינה מתמצה באובדן הבית הפיזי, אלא כוללת גם פגיעה בתחושת המסוגלות והשליטה של המשפחה כיחידה עצמאית.

אתגר הדינמיקה הבין־דורית והמגורים המשותפים

חלק מהמשפחות לא פונו למלונות או לדירות זמניות, אלא עברו להתגורר בבתיהם של קרובי משפחה. מצב זה יצר דינמיקות חדשות ולעיתים מתוחות, בעיקר סביב מגורים משותפים עם דור ההורים. ירון תיאר: "אמא שלי כאן… שם (בבית ההורים) היינו שבוע. שם כבר התחלנו לריב אחד עם השנייה אז החלטנו שאנחנו יוצאים גם משם". גילי הוסיפה: "אצל אמא שלי היה המון לחץ… וזה שואב סבלנות בצורה מאוד מאוד מורגשת". עדויות אלה משקפות את האתגר שבשילוב בין מציאות משברית לבין חזרה לדפוסים בין־דוריים קודמים, אשר עשויים להתחדד ולהתעצם בתנאי צפיפות וחוסר ודאות.

ממצאים כמותיים

ההשערה הראשונה שהניחה הבדלים בין מפונים לקבוצות הביקורת אוששה בחלקה: המפונים דיווחו על רמות גבוהות יותר של תסמיני פוסט-טראומה (M = 27.50, SD = 17.50) בהשוואה לקבוצת הביקורת (M = 24.66, SD = 16.67). לא נמצאו הבדלים מובהקים ברמות חרדה [F(1, 686) = 0.01, p = .954] או דיכאון [F(1, 686) = 0.10, p = .757].

ההשערה השנייה שהניחה כי יתקיים מודל תיווך אוששה בחלקה. כמוצג בתרשים 1, ממדי מובחנות עצמית נקשרו למצוקה רגשית באמצעות התיווך של אסטרטגיות התמודדות, בעוד שהקשרים בין אירועי חיים מלחיצים בילדות לבין מצוקה רגשית היו בעיקר ישירים. באופן ספציפי, עמדת אני גבוהה (מובחנות עצמית) נקשרה באופן חיובי להתמודדות ממוקדת משימה ובאופן שלילי להתמודדות ממוקדת רגש־נמנעת ולמצוקה רגשית, כלומר, אנשים שרמת המובחנות העצמית שלהם גבוהה השתמשו באסטרטגית התמודדות ממוקדת משימה, והיא בתורה הפחיתה את רמת המצוקה הרגשית (β = −0.09, SE = 0.02, p < .001, 95% CI [−0.13,  −0.06]).

לעומת זאת, אנשים שרמת המובחנות העצמית שלהם נמוכה, ובאופן ספציפי הם נוטים להשתמש בניתוק רגשי במצבים טעונים או מלחיצים, נוטים להשתמש באסטרטגית התמודדות ממוקדת רגש-נמנעת, והיא בתורה מגבירה מצוקה רגשית (β = 0.06, SE = 0.02, p < .001, 95% CI [0.03, 0.09]). אלו הנוטים לתגובתיות רגשית גבוהה וליחסים ממוזגים ותלותיים עם אחרים משמעותיים (מובחנות עצמית) נטו להשתמש הן בהתמודדות ממוקדת משימה והן בהתמודדות ממוקדת רגש־נמנעת, שבתורה מגבירה מצוקה רגשית (β = 0.04, SE = 0.02, p = .006, 95% CI [0.01, 0.08]). באופן כללי, אנשים בעלי מובחנות עצמית נמוכה נוטים להשתמש יותר באסטרטגיות התמודדות ממוקדת רגש-נמנעת ולחוות מצוקה רגשית גבוהה יותר; לעומתם, אנשים מובחנים היטב – במיוחד בעלי עמדת אני ברורה, המבטאים את מחשבותיהם ורגשותיהם – נוטים לבחור בהתמודדות ממוקדת־משימה וחווים מצוקה רגשית נמוכה יותר.

בניגוד למובחנות העצמית, אירועי חיים מלחיצים בעבר ובהווה לא נמצאו קשורים למצוקה הרגשית באמצעות התיווך של אסטרטגיות התמודדות (עבור אירועי עבר: ,β = 0.01, p = .429 ועבור אירועים בהווה: β = 0.01, p = .203) ממצא זה מצביע על כך שעצם החשיפה לאירועי חיים מלחיצים מגבירה מצוקה רגשית, ללא תלות משמעותית באופן שבו האדם מתמודד עמם. 

לבסוף, הממצאים מאפשרים לשרטט פרופיל של משתתפים המצויים בסיכון מוגבר למצוקה רגשית במהלך המלחמה. הפרופיל מדגיש כי התגובות למצבי לחץ אינן אחידות ומושפעות משילוב בין גורמים דמוגרפיים והיסטוריה של חשיפה לאירועי חיים ומובחנות עצמית. הפרופיל מצביע על כך שמצוקה רגשית גבוהה אפיינה בעיקר נשים, מפונים וצעירים, וכן משתתפים שדיווחו על רמות גבוהות של אירועי חיים מלחיצים בעבר ובהווה. כמו כן, משתתפים שדיווחו על רמות גבוהות של תגובתיות רגשית, מיזוג עם אחרים וניתוק רגשי ורמה נמוכה של עמדת אני, נמצאו גם הם בסיכון מוגבר למצוקה רגשית.

דיון

מחקר זה הוא מהראשונים שבחנו באופן אמפירי את השלכות מלחמת "חרבות ברזל" על אזרחי ישראל, ובפרט על אוכלוסיית המפונים, תוך ליווי מתמשך מראשית המלחמה. הממצאים מצביעים על מצוקה רגשית משמעותית: כמחצית מהמשתתפים נמצאו בטווח הקליני של חרדה, כמעט מחצית בטווח הקליני של דיכאון, וכשליש בטווח הקליני של פוסט-טראומה, כאשר כשני שלישים עמדו בקריטריון קליני במדד אחד לפחות. בהשוואה לנתונים טרום מלחמתיים (Levi-Belz et al., 2024), ניכרת עלייה מובהקת בשיעורי המצוקה הרגשית. העומס הרגשי מובן על רקע חשיפה מצטברת לאיומים ביטחוניים מתמשכים-נסיבות הפוגעות בתחושת הביטחון הבסיסית ברמה האישית והקולקטיבית.

ניכר כי הפגיעה הייתה חריפה במיוחד בקרב המפונים, שהציגו רמות גבוהות יותר של תסמיני פוסט-טראומה בהשוואה לקבוצת הביקורת – ממצא המאשש באופן חלקי את ההשערה הראשונה, שהניחה כי מפונים ידווחו על רמות גבוהות יותר של מצוקה רגשית. ממצא זה ניתן להבנה באמצעות מודל הרציפות של עומר ואלון (1994), לפיו הסתגלות במשבר תלויה בשימור רציפויות קוגניטיבית, בין־אישית, תפקודית והיסטורית. הן הממצאים הסטטיסטיים והן הראיונות הצביעו על פגיעה מצטברת ומשמעותית בממדים אלה בקרב המפונים. ברמה הקוגניטיבית, תוארה קריסה של תחושת הביטחון הבסיסית ואובדן אמון ביכולת המדינה להגן על אזרחיה; הבית-שסימל יציבות ומוגנות – חדל להיתפס כמרחב בטוח. ברמה הבין־אישית, פיזור קהילות הוביל לניתוק ממעגלי תמיכה ולפירוק רשתות חברתיות. ברמה התפקודית, שגרת החיים שובשה: הורים התמודדו עם אי־ודאות תעסוקתית, ילדים נותקו ממסגרות חינוכיות, ותפקידים זוגיים והוריים השתנו על רקע שירות מילואים, אובדנים ועומסים מתמשכים. ברמה ההיסטורית־זהותית, המעבר לדיור זמני וההישענות על סיוע יצרו תחושת נתק מהרצף הביוגרפי ומהזהות הקהילתית, לצד אי־ודאות מתמשכת לגבי העתיד. ממצאים אלה תואמים ממצאי מחקר עדכני, המצביעים על כך שטלטלות חיים והישענות על נדיבותם של אחרים עלולות להעצים מצוקה רגשית בקרב מפונים (Carpiniello, 2023). פגיעה רב־מערכתית זו עלולה לערער תחושת שליטה, לכידות והמשכיות – מנגנונים מרכזיים בהסתגלות לטראומה (Peleg & Gendelman, 2023).

השערת המחקר המרכזית, שבחנה האם אסטרטגיות התמודדות מתווכות את הקשר בין מובחנות עצמית ואירועי חיים מלחיצים לבין מצוקה רגשית, קיבלה תמיכה חלקית. נמצא כי רמות נמוכות של מובחנות עצמית נקשרו לשימוש בהתמודדות ממוקדת רגש־נמנעת, שבתורה נקשרה לרמות גבוהות יותר של חרדה, דיכאון ותסמיני פוסט-טראומה. במונחים טיפוליים, קושי לשמור על "עמדת אני" ברורה ונטייה לניתוק רגשי (מדדי מובחנות עצמית) עלולים להקשות על התמודדות ישירה עם מצבי לחץ, ולהוביל להימנעות, הדחקה והעצמת חרדה (Kerr & Bowen, 1988). לעומת זאת, מובחנות עצמית גבוהה נקשרה לשימוש בהתמודדות ממוקדת משימה – כלומר, פנייה פעילה למשימה וניסיון להשפיע על המצב, שבתורם תרמו להפחתת המצוקה הרגשית. ממצא זה מדגיש כי היכולת לפעול באופן ישיר ומכוון אל מול דחק מהווה מנגנון משמעותי להפחתת מצוקה בתקופות של אי-ודאות ולחימה מתמשכת (Shanen & Zahrasari, 2023). בנוסף, נמצא כי לעמדת אני גבוהה שני תפקידים: הן בהפחתה ישירה של מצוקה והן בקידום אסטרטגיות התמודדות אדפטיביות, ובכך היא מתבססת כגורם מגן מרכזי בעת משבר (Peleg & Peleg, 2023, 2025).

אחת המסקנות המרכזיות העולות ממודל התיווך היא כי מובחנות עצמית מהווה גורם משמעותי ביכולת לפעול באופן יוזם ולנהל תקשורת אסרטיבית, ובכך לקדם אסטרטגיות התמודדות יעילות ובריאות יותר במצבי דחק. ממצא זה מדגיש את החשיבות הטיפולית של חיזוק המובחנות העצמית – ובפרט הגברת עמדת אני. עמדת אני יציבה וברורה עשויה להפחית הימנעות וניתוק רגשי, לעודד תקשורת ישירה והתמודדות ממוקדת משימה, ובכך להפחית מצוקה רגשית ולקדם חוסן אישי ומשפחתי בתקופות דחק ומשבר.

באשר לאירועי חיים מלחיצים, הן אירועים בעבר והן בהווה נקשרו ישירות למצוקה רגשית. עם זאת, רק החשיפה לאירועי המלחמה העכשווית נמצאה קשורים למצוקה גם דרך התיווך של דפוסי התמודדות, בעוד שאירועי העבר הגבירו את המצוקה הרגשית באופן ישיר. הקשר הישיר בין אירועי עבר למצוקה רגשית משקף את השפעתן המתמשכת של חוויות דחק מוקדמות על הבריאות הנפשית בבגרות (Duru & Balkıs, 2022; Martin-Wagar et al., 2024). ממצאים אלה מצביעים על כך שאתגרים בהווה עשויים "להפעיל מחדש" פגיעויות מוקדמות ולהעצים תחושות של חוסר אונים. המשמעות היא שהמצוקה הנוכחית אינה נובעת רק מהאירוע העכשווי, אלא גם מהאופן שבו דפוסי אישיות והתנסויות מוקדמות מעצבים את דרכי ההתמודדות.

ממצאי המחקר מאפשרים לשרטט פרופיל של פגיעות למצוקה רגשית במהלך הלחימה המתמשכת. פרופיל זה כולל נשים, מפונים וצעירים, שנמצאו בסיכון גבוה יותר לחרדה, דיכאון ותסמיני פוסט-טראומה. ייתכן כי בקרב צעירים – ובפרט הורים לילדים צעירים – האחריות ההורית בתקופת לחימה מעצימה את העומס הרגשי, שכן הם נדרשים לווסת את פחדיהם ובמקביל לספק תחושת ביטחון לילדיהם, דבר המגביר פגיעות לחרדה ולפוסט-טראומה. מעבר למאפיינים הדמוגרפיים, הפרופיל כולל היסטוריה של אירועי חיים מלחיצים משמעותיים וחשיפה עכשווית לאיומים ממשיים, שנקשרו למצוקה רגשית גבוהה יותר. תוצאות אלו מלמדות כי פינוי כפוי אינו מהווה רק טריגר למצוקה, אלא כקונטקסט שבו מנגנוני ויסות והתמודדות – המעוגנים במבנה האישיות, במערכת המשפחתית ובהיסטוריה של אירועי חיים – מכוונים את בחירת אסטרטגיות ההתמודדות כך מעצבים את עוצמת המצוקה  הרגשית.

מגבלות

למחקר הנוכחי מספר מגבלות. ראשית, מרבית המשתתפים היו יהודים, בעוד שערבים אזרחי ישראל יוצגו בשיעור נמוך יחסית, ולכן ייתכן שהממצאים אינם משקפים במלואם את המורכבות הרב־תרבותית של החברה הישראלית. עם זאת, חשוב לציין כי מאמר המשך, הכולל משתתפים יהודים וערבים, נמצא בתהליך פרסום. שנית, לא נאספו נתונים מפורטים על האזור הגיאוגרפי של המפונים, נסיבות המעבר, משך העקירה והנגישות לתמיכה – גורמים העשויים להשפיע על המצוקה הרגשית וההסתגלות. עם זאת, אירועים מלחיצים שחוו במהלך המלחמה וכן חוויותיהם האישיות של המשתתפים תועדו באמצעות שאלון להערכת אירועי חיים עכשוויים ובראיונות עומק.

תרומות תיאורטיות

תרומה תיאורטית מרכזית של המחקר טמונה במיצוב מובחנות עצמית כמשאב אישיותי־מערכתי בעל תפקיד מווסת בעיצוב אסטרטגיות התמודדות ובהשפעתן על מצוקה רגשית. הממצאים מרחיבים את התוקף של מושג המובחנות העצמית מעבר להקשרים בין־אישיים יומיומיים, ומדגימים את הרלוונטיות שלו גם במצבי משבר אקוטי ומתמשך. בכך מוצעת מסגרת אינטגרטיבית המחברת בין דפוסים אישיותיים ומשפחתיים בהסבר מצוקה רגשית ומדגישה את פוטנציאל המובחנות העצמית כמנגנון מגן במצבי משבר.

תרומה נוספת נעוצה בהבהרת הדינמיקה בין אירועי חיים מלחיצים בעבר לבין אירועי חיים מלחיצים עכשוויים ובהשפעתם המצטברת על מצוקה רגשית. הממצאים מדגישים כי אירועי עבר אינם רק רקע היסטורי, אלא גורם פעיל היכול להתעורר מחדש לנוכח איומים בהווה ולהעצים תגובות חרדה, דיכאון ופוסט-טראומה. בכך, המחקר תורם להבנת ההמשכיות הטראומטית בתקופות של דחק מתמשך, ובפרט בהקשר של לוחמה פוסט־מודרנית שבה גם אזרחים שאינם בחזית חשופים לאיום מתמשך.

תרומות יישומיות

המשמעות היישומית המרכזית העולה מן המחקר היא כי המצוקה הנוכחית אינה נובעת רק מן האירוע העכשווי, אלא גם מהאופן שבו דפוסי אישיות והתנסויות מוקדמות מעצבים את דרכי ההתמודדות עם משבר. הבנה מערכתית זו מאפשרת התערבות טיפולית מדויקת ומכוונת – הן בחיזוק מובחנות עצמית והן בקידום אסטרטגיות התמודדות אדפטיביות. ברמה היישומית, חיזוק מובחנות עצמית כולל עבודה על גבולות בין־אישיים, עידוד ביטוי רגשי ישיר ולא תגובתי, פיתוח יכולת לשאת ולשתף במתח מבלי להתנתק או להתמזג, ועבודה זוגית־משפחתית המקדמת דיאלוג ברור סביב צרכים, פחדים והחלטות. מתוך הבנות אלו, ניתן לגזור עקרונות פעולה טיפוליים המכוונים להפחתת מצוקה ולקידום חוסן משפחתי במצבי משבר מתמשך. עקרונות פעולה אלו מוצגים להלן  על פי עקרון ה-Agency ומודל החוסן המשפחתי.

חיזוק תחושת Agency בתהליך הטיפולי: עיגון תיאורטי ויישום קליני

חיזוק תחושת ה-Bandura, 2001) Agency) – המסוגלות והיכולת לפעול באופן מכוון גם בתנאי אי־ודאות ומשבר – עשוי להוות מרכיב מרכזי בהפחתת מצוקה רגשית. ממד זה משתלב עם חיזוק מובחנות עצמית, ובפרט עם עמדת אני יציבה וברורה, המעודדת תקשורת ישירה, קבלת החלטות ופעולה יזומה. כך מתאפשר מעבר מהימנעות, הצפה או ניתוק רגשי לעמדה פעילה ומווסתת יותר, התורמת לייצוב המערכת המשפחתית ולקידום חוסן לאורך זמן. ברמה הקלינית ניתן ליישם עיקרון זה באמצעות התערבויות קונקרטיות המחזקות תחושת שליטה ורציפות תפקודית, ומסייעות למשפחה להתארגן סביב פעולה משמעותית גם לנוכח מציאות חיצונית בלתי יציבה, כגון:

• בירור מוקדי שליטה: "מה כן נמצא בשליטתנו כמשפחה השבוע?”
• שיקוף וחיזוק משאבים קיימים: "את/ה מצליח/ה לשמור שהילד שלך לא יתעורר בלילה – אילו משאבים יש לך כדי לעשות את זה?"
• עידוד נרטיב של צמיחה (ברגישות ובהדרגה): "המשבר הזה הוא משהו שלא התמודדת איתו בעבר. זו הזדמנות לצמוח. אני יודע/ת שאת/ה יכול/ה לעשות את זה. את/ה עושה צעדים שיעזרו לך גם בעתיד".
• עבודה בצעדים קטנים וישימים: "נצעד בצעדים קטנים ונתקדם למטרה הקטנה הבאה".

יישום מודל החוסן המשפחתי בטיפול במשפחות בתקופת משבר מתמשך – Walsh 

לאור ממצאי המחקר, מוצע להישען על מודל החוסן המשפחתי (Walsh, 2016) כמסגרת טיפולית שיטתית לעבודה עם משפחות במצבי מלחמה ועקירה. מודל זה מדגיש טיפוח תהליכי חוסן מערכתיים – מעבר להפחתת סימפטומים – באמצעות התערבות מדורגת במספר שלבים:

שלב 1: ייצוב וחיזוק חוסן משפחתי טרם עיבוד טראומה
בשלב הראשון מומלץ ליצור תחושת ביטחון, יציבות ורציפות בתוך המשפחה. ההתערבות מתמקדת בוויסות רגשי, תמיכה הדדית ושיקום תפקוד בסיסי. ניתן לבנות "תוכנית התמודדות משפחתית" למצבי הצפה וחרדה, המסייעת למשפחה לדעת כיצד לפעול בזמני לחץ.

שלב 2: זיהוי וחיזוק משאבים בתוך המערכת המשפחתית
במצבי פינוי ועקירה, המשפחה עצמה הופכת למשאב המרכזי הזמין. חשוב לזהות מי מבני המשפחה מתפקד, מי נשחק, והיכן נדרשת תמיכה. ההתערבות מכוונת להגברת לכידות, גמישות וחלוקת תפקידים מאוזנת יותר בתוך המערכת.

שלב 3: עיבוד אבל ואובדן כחוויה מערכתית
הפינוי כרוך לא רק בטראומה אלא גם באבל מתמשך על בית, שגרה וקהילה. בטיפול חשוב לתת מקום לאובדנים "בלתי נראים" ולאבל עמום, ואף לעודד יצירת טקסים משפחתיים קטנים של פרידה והמשכיות המאפשרים עיבוד אובדנים ומחזקים תחושת רציפות ומשמעות.

שלב 4: בניית נרטיב משפחתי מארגן ומשמעות משותפת
אחת המשימות המרכזיות היא לסייע למשפחה לשאול: "מה אנחנו עוברים – ומה זה אומר עלינו?" בניית סיפור משפחתי של חוסן מפחיתה תחושת כאוס וחוסר אונים. הנרטיב אינו מכחיש כאב, אלא מחבר אותו למשמעות וזהות משותפת.

שלב 5: שיקום תקשורת וויסות רגשי בתוך המשפחה
במצבי טראומה משפחות עשויות לנוע בין שתיקה להצפה רגשית. המטפל מסייע ביצירת "שפה רגשית" בטוחה ומווסתת, המעודדת שיתוף ללא קריסה וללא הימנעות. מומלץ לאמן את בני המשפחה בחיזוק עמדת האני (Bowen) ובניסוח "מסר אני" -הן לשם ביטוי רגשות, מחשבות וצרכים, והן לשם קידום תקשורת אסרטיבית וברורה.

שלב 6: זיהוי עומסים ייחודיים וחלוקתם מחדש
בהתאם לפרופיל הפגיעות שנמצא במחקר, מפונים, נשים וצעירים מצויים בסיכון מוגבר למצוקה. בטיפול חשוב לזהות אחריות יתר, דאגה מתמשכת ועומס רגשי לא מדובר, ולסייע בחלוקת עומסים מחודשת ומאוזנת יותר בתוך המשפחה.

שלב 7: מעבר הדרגתי לעיבוד טראומות מהעבר ודפוסים בין-דוריים
לאחר יצירת יציבות יחסית וחיזוק חוסן בהווה, ניתן להעמיק בעבודה הבוחנת כיצד אירועי המלחמה מפעילים מחדש דפוסים מוקדמים של חרדה, אובדן והימנעות. ניתן לכלול בשלב זה זיהוי תהליכים בין־דוריים-כגון משולשים, מיקומים משפחתיים, השלכות משפחתיות ומובחנות עצמית – המשפיעים על דרכי ההתמודדות בתקופת המשבר.

סיכום

המחקר מצביע על כך שמצוקה רגשית במלחמה מתמשכת נובעת מהצטלבות בין דחקי עבר לבין דפוסים אישיותיים ומשפחתיים, ולא מחשיפה עכשווית בלבד. שילוב גורמים אלה מניח תשתית למסגרת אינטגרטיבית להבנת פגיעוּת והסתגלות – ולפיתוח התערבות משפחתית ממוקדת בתקופות של אי-ודאות מתמשכת.

פרופ’ אורה פלג היא מטפלת פרטנית, זוגית ומשפחתית ומנחת קבוצות. לשעבר כיהנה כיועצת הנשיא להוגנות מגדרית וכראשת החוגים לתואר ראשון בחינוך ולתואר שני בייעוץ חינוכי במכללת עמק יזרעאל. היא מלווה יחידים, זוגות ומשפחות במצבי משבר, טראומה ומעברי חיים מורכבים. מחקריה מתמקדים במובחנות עצמית, חוסן והתמודדות, והיא מנחה דוקטורנטים ומשתתפת במחקרים בינלאומיים וממומני קרנות. עבודתה משלבת את הגישה המערכתית־בין־דורית ו-CBT, והיא פיתחה שאלונים, כלים והתערבויות מבוססי מחקר לשיפור מובחנות עצמית, דפוסי תקשורת במערכות יחסים, ולהפחתת מצוקה רגשית.

ליאור גנדלמן, דוקטורנטית ויועצת חינוכית, חוקרת את ההשלכות של מצבי דחק ומשבר על מצוקה רגשית ורווחה נפשית, תוך בדיקת מובחנות עצמית (דפוס משפחתי מרכזי) כגורם מגן. משלבת בין מחקר אקדמי לעבודה בשדה כיועצת בבית ספר. בשדה מדריכה הורים וצוותים חינוכיים, במכללת עמק יזרעאל משמשת עוזרת הוראה ומרכזת מחקר ובמכללת אורנים מתרגלת.

פרופ' רות כץ, כיהנה במשך מספר שנים כראשת החוגים לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל. מחקריה עוסקים בהיבטים שונים של משפחה ומשפחתיות, ובמרכזם לחצים וקשיים, יחסי עבודה–משפחה, גורמים והשלכות של עבודה לאחר פרישה, וכן בני משפחה מטפלים והאתגרים עמם הם מתמודדים. מנחה דוקטורנטים, ומשתתפת במחקרים בינלאומיים וממומני קרנות תחרותיות, בהם ISF ,BSF ,OASIS האיחוד האירופי (GENDER.NET). היא חברה בוועד המנהל של קרן מינרבה ומשתתפת בוועדות מינויים במספר מוסדות אקדמיים.

מקורות