הכנס והשם שנבחר לו מנכיחים כי אנו נמצאים בתקופה שבה הנשימה עצמה אינה מובנת מאליה. הגוף דרוך, הנפש מצטמצמת, והקשרים האינטימיים נושאים לא רק את סיפור היחסים אלא גם את משקל התקופה. בתוך הקשר כזה, השאלה אינה רק איך לאהוב ולהיות נאהבים, אלא כיצד לקיים ולהחזיק קשר עם מרחב נשימה, ויסות וחיים כאשר המציאות החיצונית נחווית כחונקת.
ומכאן, לשם הסרט – כינוי חיבה אינטימי בנורבגית (Elskling), המבטא קרבה רגשית עמוקה בין אנשים קרובים אך כפי שנראה, קרבה זו אינה בהכרח מרחב שניתן לנשום בו. בהרצאה זו אבקש להתחקות אחר התנועה הנפשית של מריה בתוך הזוגיות עם זיגמונד ולבחון את האינטראקציה הדינמית בין העולם התוך־נפשי לבין השדה הבין־אישי, מתוך פרספקטיבה של טיפול זוגי פסיכודינמי.
אציע כי הסרט מתאר תנועה בין שני ארגונים נפשיים מרכזיים בעצמי ובזוגיות:
ארגון של יחסי אובייקט, שבו החרדות קשורות לקשר, לנפרדות ולנטישה וההגנה הדומיננטית היא הזדהות השלכתית.
ארגון טרום יחסי אובייקט, שבו מדובר בחרדות הוויה – פחד מהתמוססות, נפילה ואי קיום וההגנה המרכזית היא הזדהות דביקה.
אזהרת מסע – הסרט נעשה על ידי במאית נורבגית, ליליה אינגולפסדוטיר, בהשראת משבר זוגי שחוותה עם בן זוגה, צלם הסרט. זוהי זווית חוויה נשית: הסרט עוסק בנשים – מריה, אמה, המטפלת, החברה, הבת. בן הזוג, אויסטיין מאמן, הוא גם עד כצלם הסרט. הגברים – זיגמונד, אביה של מריה, נוכחים נעדרים וסיפורם לא ידוע… לפיכך, הדיון יתמקד בעיקר במריה, אך כיוון שמדובר בכנס של מטפלים.ות זוגיים.ות, אציע גם התייחסות זוגית וקלינית לעמדתו של זיגמונד ולדינמיקה ביניהם.
קיץ – מריה פוגשת את זיגמונד כאשר היא בעיצומה של פרידה ואם לשני ילדים קטנים. מבטה “נאחז” בו במסיבה, והיא חשה תחושת היכרות מיידית. חודשים לאחר מכן, שבהם מריה מחפשת את זיגמונד במקומות שונים, מסתיימים כאשר הוא נכנס באקראי למונית ולאחר שהיא מביטה בו ארוכות, נרגשת, אנחנו עוברים ל 7 דקות בתסריט/בגן עדן – קשר מיני סוער וחסר מילים – חוויה של מיזוג, ללא דיאלוג. פרק זה נחתם בגילוי ההריון.
שבע שנים אחרי (מעניין המספר 7) – הזוגיות מתמקמת בתוך עומס חיים: ילדים מתבגרים, שני ילדים משותפים, עייפות, קושי כלכלי, פערים בקריירה. זיגמונד נעדר לפרקי זמן ממושכים בשל עבודתו. מריה חשה תקועה, בלתי נראית ופגועה מהפרות חוזרות של הסכמות. המתח מסלים, גבולות נפרצים, ובשיאו מריה דוחפת את זיגמונד, הוא יוצא להירגע וצפה בה חרדת נטישה חריפה. ככל שמריה נצמדת – זיגמונד מתרחק. ככל שהוא מתרחק – היא נצמדת. מעגל זוגי קלאסי, המוכר לנו היטב מהחיים ומקליניקה.
פרויד (1915) כתב כי היכולת לאהוב ולהיות נאהב היא מדד לבריאות נפשית.
תיאורטיקנים זוגיים (Willi ,1984 Roszinsky,1993, Morgan, 2019) הרחיבו תפיסה זו והציעו את מושג ה – Couple State of Mind: בני זוג מחזיקים ביניהם איכויות רגשיות שאף אחד מהם אינו יכול לשאת לבדו. הם מביאים לברית הזוגית חלקים מעולמם הפנימי, והקשר עצמו הופך למרחב השלכתי משותף שבו הם משפיעים הדדית על עיצוב עולמם הפנימי והזוגי.
קליין מתייחסת לבחירת בן זוג ולדינמיקה זוגית באמירתה "קיימים מניעים לא מודעים עמוקים המשפיעים על בחירת בני זוג". הבחירה מושפעת משכבת הנפש המכילה מחשבות מודחקות, רגשות, צרכים ורצונות לא מודעים, המשפיעים על ההתנהגות וההתנסות. אובייקט האהבה הנבחר דומה לאובייקטים המופנמים ומתאים למודל יחסים פנימי, שהופנם במשפחת המוצא ושעליו נוספו חוויות חדשות במהלך החיים. האובייקטים המופנמים הם חלק משמעותי בחיים הנפשיים ומהווים ייצוגים פנימיים של ההיסטוריות הבין אישיות, של דמויות או היבטים של אחרים שהופנמו, ושל השלכות – שלעתים מושלכים החוצה כשהם כרוכים בקונפליקט פנימי. הם משמשים כנקודות התייחסות ומופעלים במערכת יחסים אינטימית (קליין, 1937, Pickering, 2011).
ביון (1962) הרחיב את מושג ההזדהות ההשלכתית והוסיף כי אין זו רק הגנה אינטרה פסיכית אלא מנגנון תקשורתי בין אישי.
מריה חווה פחד קיומי שלא יאהבו אותה, פחד הנובע כנראה מהעברה בינדורית ומחסכים מוקדמים. ייתכן שנטישת אביה בילדותה יצרה פנטזיה לא מודעת שבה נפרדות שווה נטישה. בקונפליקט הקשור לנפרדות היא משליכה את צרכיה בנפרדות על זיגמונד ש"מקבל" את ההשלכה משום שלו יש צורך במרחב אישי וקונפליקט הקשור לתלות. מריה לא "נפטרת" ממה שהשליכה, אלא ממשיכה לעסוק בפחדיה מנפרדות דרך חרדות הנטישה, שמתעוררות כשזיגמונד לוקח מרחב. ההתנהגות הלחוצה והנואשת שלה גורמת לו להתנהג בהתאם להשלכה, להתרחק רגשית ולהפוך לאדיש יותר (אולי זה פוגש אצלו אמא בולעת/אב ביקורתי שמאוכזבים ממנו וההתרחקות שלו היא הגנה?). החומרים המושלכים לתוך זיגמונד, אינם מעובדים ומוכלים בנפשו ועל כן הוא זורק חזרה את מה שהושלך עליו במצב גולמי ולא מעובד. התנהגותו "מאשרת" את החרדה של מריה – נפרדות אכן שווה דחיה ונטישה, הוא אכן פחות אוהב ורוצה להתגרש. היא מקבלת "הוכחה" לכך שהפחד שלה מוצדק, מה שמגביר את החרדה ואת עוצמת ההשלכה וכך נוצר מעגל שלילי סגור – ככל שהיא נדבקת יותר, הוא נמנע יותר וככל שהוא נמנע יותר, היא נדבקת יותר. מתוך חווייתה שאינה ראויה לאהבה היא מקבלת אישור לשנאתה העצמית וחשה ילדה רעה, תובענית, שקל לוותר עליה.
זיגמונד הוא מוזיקאי שעובד במקומות רחוקים ונמצא עם מרחב אישי גדול ועל כן "מקבל' את השלכותיה של מריה לגבי צרכי נפרדות. ייתכן שיש לו פחד מתלות, מנזקקות. בסצנה האחרונה בסרט הוא אומר – " חשבתי שאם אבטא את הצרכים שלי – זה יהיה מסוכן". מעניינת הבחירה באמא לילדים… הוא משליך את צורכי התלות/הנזקקות על מריה שמזדהה עם ההשלכה ומופעלת ממנה, הופכת לחונקת ובולעת, "מאשרת" לו את הפחד מתלות. רוזינסקי (1993) יתאר זאת כארגון זוגי הגנתי שבו צד אחד יבטא את ההפך מהשני. שניהם נמנעים מאינטימיות – הוא דרך היעדרויותיו הרבות והיא דרך תלונותיה כלפיו.
לעיתים מריה משליכה על זיגמונד את כל הטוב ומשאירה אצלה את כל הרע ("הוא ייקח את כל הדברים הטובים מהחיים שלי… הוא מה שטוב בי") ולעיתים היא משליכה עליו את החלקים ההרסניים שבעצמי שלה. סביר שגם אצל זיגמונד יש פיצול כזה ודינמיקה של קורבן – תוקפן מוחלפת ביניהם.
יש לשער שבשל ההתאמה הזוגית, אדם המרגיש שאינו ראוי לאהבה, יבחר בן זוג שחש אף הוא לא ראוי לאהבה. מריה וזיגמונד נלכדים "בריקוד" מתיש ומאיים של ניסיונות חוזרים של פיצול והשלכה, במטרה להוכיח שאינם אגרסיביים והם ראויים לאהבה. מורגן (1995) מכנה זאת projective gridlock, מצב בזוגיות בו יש מעגל הזדהויות השלכתיות באופן אינטנסיבי וחודרני במטרה להכחיש קיום נפשי נפרד.
קשה לשתי קנכיות לשוחח
שיחה של ממש.
כל אחת מטה אזן לים שלה.
רק שולה הפנינים או
סוחר העתיקות
יכול לקבוע בלי חשש: אותו ים.
ט.כרמי (1970)
מה היא הקנוניה/הברית הלא מודעת? (מורגן, 2019)… האם שניהם ילדים נטושים? האם שניהם משמרים הימנעות מאינטימיות בשל קונפליקט מודחק סביב תלות ועצמאות? קושי עם נפרדות בתוך קשר ? האם שניהם הפנימו דינמיקה של הורה מעניש וילד נזוף? איזה אובייקטים פנימיים דומים מאפשרים את ההשלכה ההדדית?
לצד דיאלקטיקה של חוויה המורכבת מהאופן הפרנואידי – סכיזואידי ומהאופן הדיכאוני (המשגות שנובעות בעיקר מעבודותיהם של קליין וביון) קיימת כתיבה מאוחרת שטוענת שהמשגה זו אינה שלמה, שכן אינה מכירה ברובד טרום סמבולי, פרימיטיבי יותר, הנשלט על ידי חוויה חושית של עור, מגע, החזקה (ביק, 1968, מלצר, 1975, טסטין 1986, אוגדן 1989).
זהו אופן חוויה המבוסס על מגע חושי של משטח העור של האדם עם האובייקט וממנו מתחילה חווית העצמי להיווצר. סוג החרדה כאן הוא אימה מהאפשרות שהחוויה של היות אדם מתוחם במשטח שלו תתפוגג וכתוצאה מכך תתעורר אצלו תחושה של נפילה, דליפה, הישמטות אל תוך חלל אינסופי חסר צורה.
ההיבט הפיסי של ההחזקה מושפע מיכולת ההכלה של האם ויכולתה לווסת עבור התינוק חוויות חושיות מציפות. התאמה טוטאלית ("שותפות פסיכוסומטית" של אם-תינוק-ויניקוט 1960, "אני-עור"- מטפורה של אנזייה, 1995) תאפשר להפנים את האובייקט כעור נפשי ראשוני.
נפילה כמטפורה לקריסה נפשית תתרחש בהעדר אחיזה של זולת משמעותי. היעדר אחזקה של הסביבה ו/או פגיעה במבנה המולד מובילים לכשל בהפנמת האובייקט ולמצב של אני שאינו אסוף ואינו תחום. במצבים אלה יכולות המנטליזציה כגון היכולת לסמל, להמריץ, לחלום, להתנסות וגם למצוא משמעות, נעדרות או פגועות מאוד. הטראומה שיבשה את היכולת ליצור ייצוג של ההעדר. תחושת העצמי לקויה בשל הפגיעה בשלב בו אין הפרדה בין העצמי לבין האובייקט ושבו נוצרה מודעות פתאומית טרם זמנה לנפרדות הזו. מודעות זו מייצרת חרדות "שאין להעלות על הדעת", אותן ניסח ויניקוט במאמרו "פחד מהתמוטטות" (1963), ביון קרא לכך-"אימה ללא שם" (1962).
כתוצאה מכך, בבגרות מצבים של היעדר אובייקט או של חוויית נפרדות נחווים כחיתוך – כקריעת העור המשותף, ומכאן גם כקריעה של האני עצמו – חוויה שלא ניתן לשאת. במצבים אלו מופעלות הגנות אוטיסטיות שמרגיעות את חרדת הנפילה כי מספקות החזקה עצמית, אשליה של אני אסוף, מוחזק, תחום וקיים (טסטין, 1986). יש צורך נואש באובייקט שיסתום את תחושת חוסר האינטגרציה ויספק תחושת לכידות גופנית ונפשית. במערכת היחסים הזוגית משתמשים באחר למילוי תפקיד זה. כשל התפתחותי שלא איפשר התפתחות עור נפשי יצר עור משני, קשר עם איכות של דביקות עם אובייקטים המחליף את תפקוד העור הנפשי הזה, כך שהאחר לא נחווה כסובייקט ומשמש כאובייקט, מיטרני מכנה זאת "פסאודו יחסי אובייקט" (Mitrani, 1994).
הסרט מזמין אותנו, כמטפלים זוגיים, ללכת צעד נוסף מעבר לקריאה הקלאסית של הזדהות השלכתית. במפגש הראשון של זיגמונד ומריה נראה שמבטה של מריה נאחז בזיגמונד ומחפש את מבטו ואילו הוא מרפרף במבטו על פניה – אולי זהו הד מקדים לא רק לחלקים המושלכים כגון נזקקות של מריה ואוטונומיה של זיגמונד אלא לשכבה קדומה יותר…. ההתפתחות בסרט עוררה את סקרנותי לגבי מה שאנחנו לא יודעים, שקדם לתחילת הסרט, למשל איננו יודעים כמה זמן מריה היתה פרודה מבן זוגה, אבי ילדיה כאשר ראתה את זיגמונד לראשונה. האם מבטה, מספר כבר אז על מידת החרדה שהייתה בה בעקבות הפרידה, האם הפרידה מזולת משמעותי פגשה היעדר אחיזה פנימית, דבר שהציף את נפשה בחרדות ראשוניות של נזילה והתמוססות. ברובד נפשי זה החרדה אינה “שיעזבו אותי”, אלא “אני אתפרק”. נפרדות נחווית כקריעה של העור, כנפילה לאין. ההגנה אינה השלכה אלא היצמדות דביקה לאובייקט, המשמש כעור משני.
ייתכן שמריה חווה פרידה לא רק כאובדן של קשר, אלא כהתמוטטות של העצמי. “אם הוא יעזוב – אני אמות”. איום הפרידה נחווה כמו חיתוך, קריעה של האני. הגוף של מריה מתגייס לעזור לה – גירוד העור כניסיון לייצר תיחום קווי המתאר שלה, החזקה עצמית כדי להרגיש קיימת בשל תחושת הישאבות הקיום לתוך החור השחור, מריה מבקשת מזיגמונד שיביא לה את המשחה לאקזמה, כולה גירודים. חברתה מנסה לחזק אותה במילים ובחיבוק ומריה נרתעת – "הסוודר שלך דוקר". נדמה שמריה נשפכת מתוך עצמה. ההיצמדות לזיגמונד יוצרת אשליה שהאחר הוא חלק מהאני – "אני אמות או שאעלם אם הוא יעזוב אותי", החוויה היא שכאשר האחר נעלם – גם אני נעלמת.
בטיפול פרטני, חרדות הוויה מתגלות לרוב בשלבים מתקדמים שכן ההגנות מאורגנות היטב וכך לעיתים רק בעומק הטיפול תיחשפנה החרדות הראשוניות. בטיפול זוגי נוכל לראות זאת בשלבים מוקדמים יותר, אך גם כאן אני מוצאת שאני נוטה להיות זמן רב בזיהוי דינמיקה של הזדהות השלכתית ובהתערבות של פירוק ההשלכות כאשר רק לאורך זמן, כאשר אין תנועה בטיפול נחשף רובד קדום יותר.
אנסה להדגים זאת דרך דוגמא מטיפול בזוג, אורית ועומר- אורית נלחצת בקלות מדברים רבים בשל שיבוש בהפנמת האובייקט שלה שגורם לקושי להכיל חרדות שמתעוררות ולווסת את תחושותיה. היא תלויה באחר שירגיע ויחזיק אותה. ככל שעומר אדיש למצבה ושקוע יותר בנייד כך היא מגיבה אליו בתוקפנות גוברת מתוך ייאוש – הן מתוך צורך להיראות ולקבל הכרה והן מתוך צורך בהחזקה ובהכלה של חרדותיה. בשל שיבוש בהפנמת האובייקט שלו, עומר מגיב בהימנעות ובניתוק רגשי וכך ככל שאורית כועסת וצועקת יותר, כך הוא משתבלל יותר. זמן רב היינו בזיהוי המעגליות של ההזדהות ההשלכתית בטיפול של אורית ועומר. עומר השליך על אורית את צרכי הנזקקות שלו והיא השליכה עליו את החיבור לכוחות וליכולות. שניהם מאד סבלו וחוו את עצמם כקורבן ואת האחר כתוקפן, הזדהויות שהוחלפו תדיר בדינמיקה ביניהם. שניהם התקשו לראות את החלק שלהם בדינמיקה זו בשל תהליכי מנטליזציה שנפגעו. בזירה הפסיכוסומטית, לא היה מין בין בני הזוג זמן רב לאור הכעסים שהצטברו מצד אורית וההימנעות של עומר.
נגענו בחוויות הילדות של שניהם שיצרו את תגובותיהם, זיהינו את החרדה המשותפת וההגנות כנגדה…ועם זאת לא נוצר שינוי. כרגיל, בתחילת פגישה עומר הסתכל על אורית, מקווה ומייחל שתתחיל פגישה כי אין לו מה לומר, "הכל בסדר" ואורית חשה שמשתגעת, שכל האחריות על מפגש ושיח היא עליה והיא עייפה מזה. שיקופים לגבי הדינמיקה ופירושים לגבי הפיצול בחדר, יצרו בהדרגה מצב שבו השתחררה מהאחריות על פתיחת המפגש והיא שתקה יותר בתחילת פגישות, מה שגרם לעומר להתפתל ממבוכה וחוסר שקט. ואז מתוך רוורי עלתה בי מחשבה על הטלפון, חשבתי שלו היה יכול, היה משתמש בו כרגע כחפץ אוטיסטי המחזיק את חרדותיו (טסטין, 1986). זה גרם לי לתת פירוש אחר השייך לחרדות שהן טרום קשר, פירוש המבוסס על היכרות ארוכה עם היסטורית חייו ושייך לאזור הריק הפנימי שעומר נמלט מלחוש אותו. אורית עדיין חוותה בדידות בקשר אך פירוש הטלפון כהגנה אוטיסטית איפשר לה לראות שאין בכך תוקפנות כלפיה ( כאשר בכל הזדמנות שהם ביחד, עומר שקוע בנייד שלו) אלא היאחזות בתחליף שמאפשר אשליה של רצף פנימי כדי לא ליפול לחור השחור של הריק. לאחר עבודה ארוכה על מעגלי הזדהות השלכתית, רק כאשר זוהה הרובד הטרום סמבולי/טרום יחסים – נפתח פתח לתנועה.
תוך כדי הכתיבה שמתי לב לשמות בני הזוג, אורית ועומר, העור כהפנמת הפונקציה המכילה והמחזיקה (.Anzieu 1995, Bick 1968 ,Tustin 1986).מתוך פגיעות דומה אורית מגיבה עם עור דק ועומר מגיב עם עור עבה (רוזנפלד, 1971).
כאן נדרשת מאיתנו, כמטפלים זוגיים הבחנה מתי נכון לפרש דינמיקה, ומתי נדרש ויסות חושי ונוכחות מחזיקה. עבודה לא רק עם התוכן והמשמעות אלא עם הטון, הקצב, הגוף.
מריה מביאה לאמה תה בטעם שהיא אוהבת ואנחנו נחשפים להעברה בינדורית. אימה אומרת לה שהפסיקה לשתות תה בזמן שמכינה לעצמה תה אחר. האם מדברת על עצמה, טוענת שאין לה מקום בבית לחפצים, כאשר מראה עומס החפצים מעלה שאלה לגבי צרכיה במעטפת כזו, מעין עור משני. היא אומרת למריה לקחת את החפצים שלה ובו זמנית אומרת לה – "לא אאמין עד שתעשי את זה". כאשר מריה נעלבת, היא אומרת לה שהיא דרמטית וחסרת חוש הומור. מזכירה לה בכעס שתמיד היתה פרימדונה, תובענית, יושבת במקומה בשולחן ומחכה שישרתו אותה. כאשר מריה אומרת לה בכאב – "לא נעים לך לתת לי דברים", האם מגיבה בכאב הנטישה שלה על ידי בעלה כאשר מריה ואחיה היו קטנים.
מריה – אני לא אומרת שלא נתת אלא שלא היה נעים לך לתת וגם לא לקבל. האם נפגעת ומטיחה בה – את עסוקה רק בעצמך, לא שאלת אותי כלום על שלומי.
מריה – את לא רוצה לזכור דברים טובים שעשיתי, לא רואה שיש לי לב טוב, אני לא מספיק טובה בשבילך, יש בי קול פנימי שאומר שאני חסרת לב. בתגובה האם יוצאת, הודפת את הדברים ומאשרת למריה שהגיעה רק כדי לגרום לה רע.
מריה הפנימה שמחוות האהבה שלה אינן ראויות ואיבדה אמונה ביכולתה לאהוב ולהיות אהובה. כישלון האובייקט לתת ולקבל אהבה, להכיל ולהחזיק, לא איפשר למריה להפנים עור נפשי שבו יש מרחב נשימה אשר כנראה חסר גם בתוך אמה.
ייתכן ואיום הפרידה של זיגמונד מהווה טריגר ומעורר במריה רה טראומטיזציה של נטישת האב, של נטישת האם ששרדה את נטישתה שלה, מצב בו העדר האובייקט היה מעבר ליכולת הנפש הרכה לשאת. איום הפרידה חושף שבר פנימי קדום שבו אין חווית רצף פנימית ומפעיל אצל מריה את החרדות הקטסטרופליות – מתקיימת רגרסיה מתלת ממד, מקום בו יש רווח ואפשר לנשום לדו ממד, מקום בו מריה לא יכולה לנשום והחוויה היא של התפרקות, התמוססות. זו השלכה על זיגמונד ולא לתוך זיגמונד. יש חוויה של מחנק וחוסר מרחב שלא מאפשר גם לזיגמונד לנשום, הזוגיות נחווית כקלאוסטרום חסר אוויר, לא כמיכל.
טיפול
זה לא הים אשר בינינו,
זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו
זה – אנו שנינו אשר בינינו.
לאה גולדברג
הסרט משקף חלוקה ג'נדריאלית – האשה רוצה טיפול, הגבר לא, אין חוזה טיפולי משותף. מריה מגיעה עם זיגמונד לטיפול זוגי בשל איום מהתפרקות הקשר. ייתכן שברמה לא מודעת היא חווה איום מהתפרקות נפשה, התמוטטות במובן הוויניקוטיאני.
מדוע זיגמונד הגיע לטיפול? בהנחה שמנותק מצרכי התלות שלו זה מפתיע, האם קיווה שיקרה שם משהו אחר או שרצה להשאיר את מריה בידיים טובות שיטפלו בה, לרכך את האשמה שחש…
האם נכון היה לשחרר אותו מהטיפול הזוגי ? לאור תשובתו בסוף הסרט, לא בטוח שהיה נכון.
בקליניקה אנו פוגשים זוגות שנעים בין אזורי נפש שונים, בין הזדהות דביקה לבין הזדהות השלכתית והגנות דפרסיביות. משבר בזוגיות גורם לתנועה בין אופני חוויה שונים כחלק מהדיאלקטיקה הקיימת בנפש האנושית.
טיפול זוגי יבדוק למשל האם הפנטזיה הלא מודעת המשותפת היא סביב נפרדות טראומטית, החרדה המשותפת מייצרת הגנה משותפת שיכולה להתבטא בתגובות מנוגדות, לדוג' זיגמונד מגיב בחיתוך, cut off ומריה מגיבה בהיצמדות , אבחון ופירוש של אלו עשוי לשקם את המיכל הזוגי (מורגן, 2019 רוזינסקי, 1993).
אולי היה נכון לומר – "שניכם חוששים מפרידה ומגיבים לכך שונה, את צריכה להירגע דרך קשר וחיבור ואתה צריך להירגע דרך מרחב". במידה וניתן בהמשך להכיר את ההיסטוריה האישית של כל אחד, אפשר לחבר את הפירוש הזה לנסיבות שגרמו לתגובה הסובייקטיבית הספציפית.
כאמור, לא התקיים כאן טיפול זוגי. המטפלת בוחרת במריה, מזמינה אותה להישאר כאשר זיגמונד מודיע לה שלא יגיע לטיפול זוגי. היא מציעה לה להישאר בטיפול עבור עצמה ומחזיקה את הזוגיות כאשר מתעקשת לבדוק עם מריה מה חלקה בדינמיקה (לויטה, 2023).
רק כאשר מריה מפסיקה "להחזיק" את ההשלכות של זיגמונד, לוקחת אחריות על החלק שלה (חוסר הנפרדות שלה ותלותה בו), היא מתחילה לאהוב את עצמה. זו אינטגרציה כואבת של ההיבטים המפוצלים שבתוכה. מתוך כך יכול להתאפשר גם שינוי זוגי: לקיחת אחריות, הפחתת השלכה והכרה הדדית בפגיעות.
בסצנה האחרונה בסרט, במפגש שיזמה מריה, היא לוקחת אחריות על חלקה בדינמיקה ביניהם ובנזק שגרמה לזיגמונד, מכירה בפגיעותו ומקבלת בעלות על השלכותיה וניסיונותיה לשנות אותו, מאמינה ביכולתה לאהוב ולתקן. בעמדה הדיכאונית היא מקבלת את עצמה ממקום בוגר כדמות המכילה טוב ורע, שאין בה הכל והיא זקוקה לזיגמונד מבלי שתלות זו תהרוס. הכרה זו משחררת אותו להתבונן בעצמו. בתגובה הוא אומר שכעת הוא זה שצריך לעשות את העבודה .
בהתייחסות לרובד נפשי עמוק יותר, המטפלת מייצגת מעטפת של עור נפשי, מווסתת, מרגיעה, נותנת החזקה שמאפשרת נשימה. מריה מותשת, לא מצליחה לחשוב. הטיפול האישי מתחיל ברגרסיה לגוף, בשכיבה, עם כיסוי, מעטפת לגוף, המטפלת מייצרת/מכוננת מחדש "עור ראשוני" דרך קולה, מילותיה הנעימות, מגע ידיה כאשר מכסה את מריה. כאשר מריה מהססת היא עונה לה – "אם זה מה שאת צריכה, אני רוצה לתת לך את זה. את יכולה לקבל את זה?", מריה נענית ומשחררת אותה והמטפלת עונה- "אני לא הולכת, אשב כאן ואסתכל עליך, אני משגיחה עליך… טוב לי שאת נותנת לי לעשות את זה". מריה מגיבה בהתרגשות ל"תיקון" שהיא חווה.
מריה מפנימה את המטפלת כאובייקט, את עורה כמיכל ואז כבר לא צריכה להשתמש בעורה כעור משני , לא צריכה להתגרד כדי לחוות את אישיותה בחתיכה אחת לבל תתפרק… היא יכולה להביט בגופה במראה, הנפש משתכנת בגוף.
הטראומה יכולה להיכנס ולהפוך לחלק מהרצף החווייתי רק כאשר היא נחווית מחדש, לראשונה, בתוך החזקה של המטפל. מתוך התמסרותה של אימה האנליטית, שנותנת לה מראה של אהבה, היא חשה ראויה לאהבה ואומרת לעצמה בראי – "את טובה, את בסדר, את יכולה לקבל אהבה, זה בסדר שאת צריכה אהבה, אני אוהבת אותך" (ויניקוט, 1967). מתוך מקום זה היא יכולה לשחרר את בתה לגור עם אביה ללא אשמה.
לסיכום, פרידה או איום בפרידה, fear of break-up עשוי לעורר רגרסיה למצבי נפש מוקדמים, המאופיינים בחרדות ראשוניות/הפחד מהתמוטטות, fear of breakdown ובהגנות ראשוניות. זהו מעבר מחרדות מסדר גבוה יותר אל חרדות מסדר נמוך יותר.
עבודתנו כמטפלים זוגיים היא להבחין מתי מדובר בחרדות קשר ומתי אנו פוגשים חרדות הוויה. אין זה דיכוטומי, זו תנועה נפשית אשר בהתאם למיקומה נבחר את אופן הנוכחות וההתערבות, האם לפרש, לווסת, להחזיק או פשוט לאפשר נשימה.
ליאת לוי-וכטנברג, פסיכואנליטיקאית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, עובדת סוציאלית קלינית, עובדת ב 'עמך' תל אביב ובקליניקה פרטית.
מקורות
אוגדן ת. (1989). העמדה האוטיסטית מגעית. בתוך: הקצה הפרימיטיבי של החוויה, תל אביב: עם עובד, עמ' 60-79.
אנזייה ד.( 1995). ה "אני עור". תל אביב, תולעת ספרים . (2004).
ביון ו. (1962 ). ללמוד מן הניסיון. תל־אביב, תולעת ספרים, 2004.
ויניקוט ד.ו. (1960). התאוריה של יחסי אם תינוק. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2009), תל אביב: עם עובד, עמ' 178-198.
ויניקוט ד.ו.(1963). פחד מהתמוטטות. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב ( 2009 ), תל אביב: עם עובד, עמ' 291-300.
ויניקוט ד.ו. (1967). תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד. בתוך: משחק ומציאות (1995), תל אביב: עם עובד, עמ' 128-134.
לויטה ז. (2023). המימד הזוגי בפסיכותרפיה פסיכואנליטית אישית. שיחות, ל'ז(2), עמ' 158-164.
פרויד ז. ( 1915). הלא־מודע. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי. תל־אביב, דביר, 1968
קליין מ. (1937). אהבה, אשמה ותיקון. בתוך: כתבים נבחרים א'. תל־אביב, תולעת ספרים, 2002.
Bick Esther. (1968). The Experience of the Skin in Early Object-Relations, The International Journal of Psychoanalysis, 49: 484-486.
Meltzer D. (1975). Adhesive Identification. Contemporary psychoanalysis, 11: 289-310.
Miterani L. J. (1994). On Adhesive Pseudo-Object Relations: Part 1 – Theory, Contemporary Psychoanalysis, 30(2): 348-366.
Morgan M., The projective gridlock: a form of projectiveidentification. In: Ruszczynsk S., Fisher J. (Eds). Intrusiveness and intimacy in the couple. pp 33-48. London ,Karnac, 1995.
Morgan M., A couple state of mind. New York, Routledge, 2019.
Psychoanal., 1(1): 49-68 2011. Pickering J., Bion and the couple. Couple & Family
Rosenfeld H., (1971). A Clinical Approach to the Psychoanalytic Theory of the Life and Death Instincts: An Investigation Into the Aggressive Aspects of Narcissism. Int. J. Psychoanal., (52):169-178.
Ruszczynski S. (Ed.), Psychotherapy with couple: theory and practice at the tavistock institute of marital studies . London Karnac Book, 1993..
Tustin F. ( 1986).Autistic Barriers in Neurotic Patients, London: Karnac Books. Psychoanalytic Association, 35(4): 861-876.
Willi J., Dynamics of couples therapy. New York, Aronson, 1984.
