תקציר
במאמר אתייחס למושג "הטבעות אהבה" (Body love print (1, בנוסף אתייחס למושג "תלכיד זכרון" (2) ולמושג "כויות מגע" (3).
מושגים אשר מתמקדים בהטבעות, אשר הוטמנו בגוף בינקות, בהמשך בבגרות, נשכחו, הוזנחו, והוחיו מחדש בתהליך הטיפול.
אעזר במושגיו של אוגדן, על חיים שלא נחיו, אשר לא הוטבעו דיים על מצע הנפש. אמשיך דרך מושג ההזדהות ההשלכתית הזוגית, כהטבעה מרוקנת-הטבעה וככזו אשר מדביקה בהעדר. אל עבר תהליכי הטיפול הזוגי מיני, ככאלו אשר מנביטים ניצנים. "יערה" ו"מוטי" ימחישו את אופני העבודה הטיפולית עם מושגים אלו.
מאמרי ישים דגש על היכולת המתפתחת להנביט תשוקה מינית, גם במרחבים בהם שכנה הטראומה. ולא להסתפק אך במושגי ההישרדות מפניה. תפיסה טיפולית זו טומנת בחובה עבודה פסיכודינמית גופנית. עבודה אשר כוללת אמונה ותקווה, שניתן לחוות חיים משמעותיים, מיניים, גם כאשר לא נחיו.
אלי אליהו-דבר ראשון
אֲנִי פּוֹקֵחַ עֵינַיִם בַּבֹּקֶר
דָּבָר רִאשׁוֹן
מְחַפֵּשׂ אֶת הַגּוּף
לִלְבֹּשׁ.
הוּא מֻנַּח הֵיכָן שֶׁעָזַבְתִּי
אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה,
מְקֻפָּל.
כָּכָה כְּבָר שָׁנִים.
תָּמִיד אֲנִי מוֹצֵא וְתָמִיד
נִבְהָל (4)
מבוא
במאמר אדבר על שלושה מושגים:
תלכידי זיכרון (2).
כוויות מגע (3).
הטבעות אהבה בגוף Body love print (1).
אציג מודל עבודה, אשר בו ניתן להמיר תלכידי זיכרון להטבעות אהבה, תוך מעבר דרך כויות מגע.
אלו שלושה מושגים ללא ייצוג חיצוני. הגוף נטול כוויה ממשית, נטול צורת לב אוהב על איבר. הגוף עשוי להרגיש בעוצמה כל אחד מהם, אך ורק בתוך מעשה האהבה עם האחר המשמעותי.
אני מניחה מטרה, להפוך תלכידי זיכרון וכווית מגע להטבעות אהבה. תהליך זה מתרחש בהדרגה ובאיטיות רגישה לצד האחר המשמעותי. תהליך זה לא יכול להתקיים לבדו או עם אחר אשר אינו משמעותי.
מיניות וטראומה הולכות יד ביד (3). אלו שני מושגים, לכאורה מבטאים הפכים ובו זמנית בתהליך הטיפולי, אנו מחברים אותם.
כחומר נוגד מעבר ממצב אקוטי למצב כרוני. מהטבעה להתרוקנות הטבעה. הסכנה שאירוע קשה יהפוך מאקוטי לכרוני הנה גבוהה, כפי שהאדם בשיר נבהל לאבד ולמצוא את גופו. לכן, התפיסה היא שמיניות נוגדת חרדה. שמיניות נוגדת מנגנוני הימנעות, מנגנוני הסתרה. בתהליך טיפולי, מיניות הנה "תרופה נוגדת טראומה".
בכל מצב, גם הקריטי ביותר, אנו מדברים על מיניות וטראומה (5). כשאנו מדברים על מיניות, המסר שזהו משאב כל כך נגיש, אשר מאפשר להמיר טראומה אקוטית ולא לאפשר לה להפוך לכרונית.
במצבים כרוניים אנו רואים, שנושא המגע בכלל והמגע הארוטי בפרט, הופך לכמעט בלתי אפשרי. וצריך בני זוג שלא נרתעים ונפרדים. כאשר בן זוג אחד זקוק נואשות למגע והשני אינו מסוגל להעלות על דעתו מגע כרגע, נשמע שיחות כגון:
אל תחשבי שאני משוגע או פרוורט, אני חייב מגע, אני חייב להרגיע את העור ששורף לי. החיבוק, המגע המיני, הציל אותי מלעבור משבר ללהפוך לזומבי.
לא לגעת כאן ולא כאן וכאן חלש וכאן מרפרף…
בעיקר במצבי פוסט טראומה מורכבת, אנשים אשר נמנעו ממגע מאירוע הטראומה והלאה, ההימנעות עשויה להתקבע. אנו זקוקים לבן זוג שמוכן לשתף עם כך פעולה.
אך כיצד טראומה אקוטית לא תהפוך לכרונית? נתבונן על כך דרך כמה מושגים.
תלכיד זיכרון (2) הוא מושג אשר מדבר על רשמים של תחושות פיסיות ורגשיות, שהגוף זוכר ללא מודעות הנפש מהשנים הראשונות לחיים. רשמים אלו מוצפנים בגוף בקודים של מתח שרירי, התקרבות והתרחקות מהאחר, כיווץ והרפיה בשרירים, אין לנו זיכרון מסודר, אם היה נעים או לא נעים, חזק מדי או חלש מדי… אבל הגוף שלנו זוכר זאת ולזיכרון העורי הזה קוראים-תלכיד זיכרון. כאשר נשאל, המטופל לא יזכור, אבל הגוף שלו יזכור. דרך היזכרות הגוף נדע איך להנחות את בני הזוג לגעת. באיזו עוצמה, באיזה ריתמוס ואם השני לא ילמד נכון לגעת, תיווצר שוב הימנעות. פירושו – הטבעה מרוקנת הטבעה. מה גופך ספג בלי שזכרת? כמו מאובן בסלע, שהתלכד לפני שנים רבות והפך למקשה אחת. ככל שהגוף של הילד גדל, כך הוא מתרחק מהאפשרות להיות עטוף בכל מרחבי הגוף, אבל בגוף הרגשי נשמרים תלכידי הזיכרון מהינקות.
איך נזכור את תלכיד הזיכרון אם לא ניתן לזכור כלל? דרך המגע של בן הזוג האהוב. אנחנו מחיים את התלכידים דרך בן הזוג האהוב. לא דרך מגע מיני מזדמן או חסר משמעות. רק דרך האחד שהוא "הבית הנפשי" (6) שלנו. שם הנפש תרשה לעצמה לשחרר את תלכיד הזיכרון.
"עד שהכרתי אותך היה לי סקס נפלא ואיך ייתכן שדווקא איתך שאותך אני אוהבת, זה שורף או צורב? כשתיגע בי הגוף יקפוץ". והגוף עונה: "כי רק איתה אני בטוח לשחרר את כל מה שהוטבע בך".
תלכיד זיכרון לא בהכרח מתכוון לטראומה בגוף. ייתכן גם מגע לא מותאם בינקות בין התינוק לדמות המטפלת. זו מחזיקה אותו חזק / חלש מדי, מנענעת בריתמוס עוצמתי וגוף התינוק משמר זיכרון של דריכות מול מגע אוהב. תלכיד הזיכרון מתמקד במעטפת העורית.
אנזייה (7) דיבר על הפונקציה השישית של העור – הפונקציה הליבידיניאלית, הפונקציה הזו מתייחסת לעור כמשטח עליו נחרטים סימנים, זיכרונות ותחושות ראשוניים. תחושות וזיכרונות אלו מהווים את הבסיס לתקשורת ראשונית וליצירת ייצוגים נפשיים מוקדמים. ה"אני -עור" הנפשי מתעד חוויות קריטיות של הנאה או כאב, התקשרות או פרידה. בנוסף, העור בפונקציה הזו מאפשר להבדיל בין העצמי לבין האחר, דרך התחושות והחושים שנשמרים במעטפת. מעטפת אשר נפגעת ראשונה. המעטפת סופגת את אופני המגע מינקות, את עוצמתם, רכותם ואת הריתמוס שלהם.
זיכרונות מוקדמים של עונג ושל כאב, של כיווץ, הרפיה והתמסרות, כל אלו "רשומים" מינקות ולא יעלו עם שותפים מיניים משמעותיים פחות. דווקא עם בן זוג משמעותי ואהוב.
לכן עבור תלכיד הזיכרון, מגע הנו זיכרון מתקיף. אדם זה יצטרך ללמד את הגוף שלו את הקצב, את הריתמוס ורק אז יוכל ללמד את בני זוגו. ההקשר נמצא באופן שבו נוגעים, באופן שגוף מזמין ומלמד את השני איך לגעת. בזוגיות מינית טובה דיה (8) עלינו להכיר את תלכידי הזיכרון האחד של השני.
לעתים דווקא דרך הסתכלות על ההורה המבוגר אשר מטפל בנכדים, הגוף נזכר ומבין מדוע אינו יכול לשאת מגע. נגלה את האופנים שגוף אחד נוגע בגוף של האחר. בזוגיות טובה דיה האחד יכיר את תלכידי הזיכרון של השני וייגע בהם בעדינות אין קץ. אך איך ניתן להכיר זה את תלכידיו של זה, אם אין לנו זיכרון של האירועים הללו? בגוף נזכור.
יערה לא סבלה שבן זוגה נוגע לה בראש, בשיער. כל פעם כששם שם את ידו, אפילו לרפרוף, לליטוף, בעדינות, היא הסיתה וניערה את ראשה, מבלי לשים לב. באחד האירועים שיצאו אליהם, אחותה הגדולה ראתה זאת ולמחרת התקשרה אליה. אחותה היתה נסערת ושאלה אותה, איך יערה זוכרת את "סיפור הראש". ליערה לא היה מושג. אחותה שיתפה שראתה אתמול באירוע איך הסיתה וניערה את ראשה למגע ידו וזה החזיר אותה לסיפורי הראש. אבל מה הוא סיפור הראש? אם את לא זוכרת, אז למה הסתת את הראש? לא יודעת, ענתה יערה, ככה הגוף שלי מרגיש, אני לא יכולה לסבול שהוא נוגע לי בראש.
לראשונה היא שמעה מאחותה הגדולה את הסוד המשפחתי. מסתבר שיערה נולדה עם שרירי ראש/צוואר חלשים ורופא הילדים המליץ להוריה להרבות בהחזקת ראשה, כמה שניתן, על מנת לחזק את השרירים. אחותה זוכרת את אימם יושבת ומחזיקה, לעתים בכוח, את ראשה של יערה, נוהג שהיה בקלות עשוי להתפרש כאקט אלים. ואת עצמה נבהלת מחוויית הכפייה הזו. אימם היתה מרגיעה את האחות ,"שכשזו תגדל, היא תודה לי". זו היתה פעם ראשונה שיערה שמעה על כך. היא נסעה לבית הוריה הקשישים ואלו אישרו את הסיפור, נדהמו שהיא זוכרת משהו מאותם ימים ראשונים בחייה.
כאשר יערה שיתפה אותי בטיפול, התרגשנו יחד מגילוי תלכיד הזיכרון ובדקתי איתה, האם היא היתה רוצה לשחרר את הראש מן התלכיד. (נחזור ליערה בהמשך).
משהו בגוף מגלה את איך המגע היה פעם, יותר מדי תפקודי, חלש מדי או חזק מדי. רק דרך לחוות או לראות שוב את המגע הספציפי בגוף, לא מקבל באהבה את המגע.
זהו זיכרון חושי ולא קוגניטיבי. אנחנו יודעים שהחושים הכי ראשוניים, הם אלו אשר מייצרים את הבסיס למיניות. מה שנרשם במערכת הסנסורית, העצבית, בראשית החיים.
עבודה עם טראומה זו הבנה שמעטפת העור הותקפה, במובן הפיסי, במראה, בריח. ריח הוא אחד מהחושים הפרימיטיביים ביותר, הוא חודר למערכת הסנסורית. בעבודה עם המגע בעור. לא תמיד נדע בטיפול מה מקור הטראומה. אך עבודת הריפוי וההיפרדות מתלכידי הזיכרון, יכולה להתקיים גם מבלי שנדע. זאת דרך העבודה הפיסית.
לכולנו ברמה זו אחרת, היו חוויות של כשלים אמפטיים, אך לא בהכרח אלו יצרו תלכידי זיכרון.
המטופל כרגע לא יכול לשאת מגע מסוים, ואנו מעוניינים שקודם כל הוא יוכל לשאת את המגע של עצמו, לפני שהשני יגע בו. באופן שכזה הוא יוכל לרכוש בעלות על הגוף הפרטי. איך ייתכן שהשני, אהוב ככל שיהיה, ידע לגעת נכון, כאשר האדם עצמו לא יודע? עלינו להיות קודם כל בעלי הבית של הגוף שלנו. איפה נעים ואיפה לא נעים, כאן חלש וכאן חזק יותר. כאן מלטף וכאן מדגדג. ממש כל פסע ושעל עם מובחנות. לאט הוא יוכל לספר לבן הזוג איך לגעת בו. רק לאחר ניסיון עצמי. אנחנו מבקשים מהמטופלים לרכוש בעלות על מעטפת העור שלהם, ללא אברי המין. לבדוק את המזגן, את המאוורר, את הביגוד. לשים הרבה תשומת לב לעוצמת החימום ולנוחות העור. ממש שחזור של דאגה הורית לעור התינוק. כדי שהגוף יוכל להתמסר למגע, הוא זקוק לתשומת לב ולנוחות העור. במיוחד במצבי טראומה, נדרשת מעטפת עורית שומרת.
נלך לאט, נגיע יותר מהר.
מגע עצמי של הכרות האדם עם מעטפת העור שלו, מהווה את תחילת הדרך לזיהוי היכן נמצאים תלכידי הזיכרון. אנו בטיפול מגייסים את המטופל או הזוג המטופל לעבודה אישית עם מעטפת הגוף. תרגיל שניתן ככלי ראשוני לזיהוי:
אחת ליום, לאחר המקלחת, כאשר הגוף נקי ומתייבש, להעביר את כריות האצבעות במתינות וברכות על כל מעטפת העור. להקשיב לתחושות שמתעוררות ממגע זה, בלי ציפיות ובלי ציונים.
מכיוון שהתרגיל עורך דקות מועטות ומתקיים לצד פעילות קבועה, המקלחת היומית. יש לו יותר סיכוי להתקיים. אנשים שמתרגלים אחת ליום בקשב לגוף, מגלים במהרה בגופם ואט הופכים אותם לאזורי עור רגילים. כל זאת ללא מגע באיברי המין.
כך אנחנו מזהים. להכיר איך הגוף הפרטי מגיב למגע. האם בהתכווצות? בהתמסרות? ברתיעה? בהיענות? באיזה עוצמה? בתשומת לב. תלכיד הזיכרון יקום לתחייה אם נתמקד בעצמנו ולא עם בין הזוג. אנשים יודעים לתת לנו "מפה גופנית" של האופן בו הם צריכים מגע. במהלך הטיפול בן הזוג יקשיב, ילמד וינסה ליישם בבית את סוג המפה הזו. באופן אידיאלי נוכל להרגיש גם את כריות כף היד שנוגעת וגם את המקום בו נוגעים. אנשים שגופם נושא טראומה, לא יוכלו לחוש כל זאת.
מוטי הגיע נסער לפגישה. סיפר שתרגל כל השבוע את המגע בגופו, לחפש תלכידי זיכרון ולהפוך לבעל הבית של גופו. כאשר נגע בעור מעל הפופיק, היד קפצה. הוא הרגיש הצפה של חום, כמעט כמו שריפה והתבונן בעור. די מהר האזור האדים והתנפח. מה זה הדבר הזה? הוא ניסה שוב ושוב ובכל פעם מופע האודם חזר ושרף. הוא שאל את אימו במפגש השבועי בניהם, האם קרה לו משהו מעל הפופיק כשהיה קטן. לפתע ראה את אימו מאדימה ואומרת, שאינה מאמינה כי גילה. שנים לא דברה על כך. על מה, שאל?. אימו ספרה לו שכשהיה תינוק, בן פחות משנה, היא היתה אם צעירה, נסערת וחוששת לשלומו. באחד הימים הכינה לעצמה קפה חזק, כדי להתעורר ולא לחוש עייפות. בדיוק הוא התעורר ובכה והיא פנתה להחליף לו חיתול. ברגע אחד של הסחת הדעת, כוס הקפה נשפכה על בטנו ויצרה כוויות. היא רצה אתו לקופת חולים ושם טיפלו בו. לא לפני שגערו בה והעצימו את תחושת האשמה שממילא חשה. היא סכמה עם אביו שלעולם לא יספרו לו על האירוע, אירוע שעד היום מציף אותה באשמה ובחרטה. איך גילית? היא שאלה. מוטי שיתף אותה בשריפה שחש כל פעם שנוגע בעורו מעל הפופיק. אימו פרצה בבכי והביעה דאגתה בייאוש, שלעולם זיכרון האירוע לא יעבור. אבל מוטי תרגל אחת ליום מגע הולך וגובר באותו אזור. למעשה הוא הרגיל את העור באזור לזיכרון חדש. לתחושה נוחה עם אותה יד נוגעת.
מעטפת הגוף משתחררת כך מפוסט טראומה.
ישנם אנשים רבים שתלכידי הזיכרון טריים בהם והם לא פנויים עדיין לתרגול.
כוויות מגע (3) מקומות בגוף נטולי כוויות אמיתיות. אך המגע באזורים בגוף נחווה כמו מגע בכוויה חמורה. בניגוד לתלכיד זיכרון מהעבר, כוויית המגע הנה בהווה.
- כויות מגע מן ההווה. כווית מגע פועלת בכל הקשר, לא רק אינטימי. היא מאותתת חזק כאשר יש בן זוג מתאים לגלות אתו את התלכיד. מקום בגוף שנחווה כאילו הוא בוער, למרות שלא קיימת בו שום בעיה רפואית. זו תופעה מרתקת, מכיוון שהמוח מקפיץ בבהלה את העור כאילו המגע שרף והבעיר.
- כויות מגע כביטוי כרוני של תלכיד. תלכיד זיכרון שהופך להיות כרוני, הופך לכוויית מגע.
מודן כותבת: "שדה סרפדים שרף את תוכי" (9), כביטוי לתחושה פיסית.
אנשים שלא מצליחים לכבד את פגעי הגוף, גופם יפתח כוויות מגע. להיכנס איתם למיטה זה כמו להיכנס לשדה מוקשים. כמו לדרוך על שדה סרפדים. בטיפול, על האדם להמיס קודם כל את כוויות המגע של עצמו. ניתן להמיס את האזור הכאוב. אך זה דורש התמסרות אישית של האדם.
בתהליך אינטנסיבי ועמוק, האדם יצליח אט אט להפוך את תלכידי הזיכרון, את כוויות המגע לנקודות אהבה בגוף. נחזיר את האדם לאזור הטראומה בגוף, עם אמונה שלמה שמה שהיה לא חייב להמשיך להיות. בעבר לא היתה שליטה, אבל בהווה כן.
גם בזרועות בן הזוג המתאים ביותר, שיעניק את המגע המדויק והאהוב, במידה והאדם לא יהפוך את כוויות המגע שבו לנקודות אהבה בגוף, מגעו של בן הזוג לא יאפשר שינוי. לא ניתן לצפות שהאחר המשמעותי ירפא את החלקים הכאובים בבן הזוג, ללא החייאה עצמית. על האדם להחיות את נקודות האהבה בגוף.
לאנשים עם כוויות מגע יש נטייה לעור יבש, מחוספס. כאשר אין אהבה במעטפת הגוף, העור מתייבש ונסדק. עור יבש מתפקד לעיתים קרובות כביטוי חיצוני למצוקה רגשית, לחץ נפשי וחרדה. לחץ כרוני מגביר את הפרשת הורמון הקורטיזול, הפוגע בלחות העור וגורם ליובש קיצוני, קשקשת, אדמומיות ובמקרי מתח מצטבר, להחמרת מחלות עור כרוניות.
ייתכן וההסבר הביולוגי אינו מספק מבלי ההסבר הרגשי. לכן, לצד העבודה הרגשית, נמליץ גם למרוח את הגוף בקרם/שמן. כמו להשקות צמח שיבש, כך גם העור. אדם יכול לרפא את עצמו דרך תהליך מתמשך של השקעה במקומות כואבים. תהליך ריתמי של מריחת קרם/שמן על מקום יבש וכאוב, הנה בעלת ערך רגשי רב. ישנם פרויקטים מרגשים של מקעקעים, שתורמים קעקועים לאנשים עם צלקות. איזה קעקוע תרצה שאעשה לך על הצלקת? על החור מהכדור שחדר? עם זיכרון החיתוך בעור? אך הקעקוע לא יהפוך את כווית המגע הזו לנקודות אהבה בעור, עם לא יהיה גם תהליך נפשי. להפוך כווית מגע לנקודת אהבה דורש גם עיבוד נפשי. איך נהפוך את הצלקת לדולפין או פרפר, גם דרך חוויה רגשית שבה הסבל הפך לסימן של חופש.
איך ניתן לקבור אדם אהוב ולרצות סקס בו זמנית? יצר החיים שהסקס מסמל אותו, מסייע לנו להשתקם מהאבל, מהטראומה. המגע הופך להיות מנחם, ממיס, מציל מפני שקיעה לכוויות המגע. אותו אדם מבין את עוצמת הריפוי של נקודות האהבה בגוף. עיניים לא מטיבות על הצלקת, על הכוויה, על העור שאינו מושלם, ימסו דרך עיניים טובות וחלקי הגוף ישתנו בהדרגה לנקודות של אהבה בגוף.
אוגדן (10) מדבר על חיים שלא נחיו, שלא נחוו. האדם חי, נושם, אוכל, עובד וגופו איננו ביתו.
נקודת המוצא של התפיסה הטיפולית היא, שכל גוף ראוי לאהבה מינית. כולנו ראויים לאהבה בכלל ולאהבה מינית בפרט. הנחת המוצא הזו מונגשת בטיפול. עם כל מה שקרה למטופל, עם הטראומה ועם הסבל, הוא ראוי לאהבה מינית. האמונה שכל גוף יכול להפוך לגוף מיני, לבעל-בית של נקודות אהבה. לא דרך אבקת פיות, אלא דרך התמסרות הדרגתית לגוף הקיים. להפוך כל איבר לאיבר משמח.
אם אין לנו חוויה של אהבה מינית, יש באפשרותנו לייצר ולזמן אותה, זאת דרך עבודה חושית שמחייה את כוויות המגע. עלינו להאמין שארוטיקה ומיניות טובה לא באה לפי מידת מכנסיים, גיל, או קוטר מותנים. עלינו לעבור תהליך.
נקודות אהבה בגוף כוללות מוכנות לצאת לדרך ולכבוש אהבה בעור.
עלינו לזהות את תלכידי הזיכרון שלנו, את כוויות המגע שלנו. דרך תרגול יומי של מגע עצמי בגוף. מגע שמזמין זיכרונות לא טובים לעלות ולאפשר להיות איתם במגע. בגוף טמונים תלכידי זיכרון מהינקות וכוויות מגע מהבגרות. הריפוי של נקודות אהבה בגוף יעשה דרך תרגול יומי. בשירו הנפלא של חיים גורי ניתן לראות את התפיסה שחוויות טראומטיות לא מעובדת מתקבעות בנו ובדורות הבאים.
ירושה
מילים: חיים גורי
האיל בא אחרון.
ולא ידע אברהם כי הוא
משיב לשאלת הילד,
ראשית אונו בעת ימו ערב.
נשא ראשו השב
בראותו כי לא חלם חלום
והמלאך ניצב-
נשרה מאכלת מידו.
הילד שהותר מאסוריו
ראה את גב אביו.
יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן.
הוא חי ימים רבים,
ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.
יערה גדלה במשפחה מתעתעת. כל בני המשפחה היו משכילים, מלומדים, סקרנים, אנשי ספרות, תרבות, היסטוריה. מי שסבב את בני משפחתה, נשאר עם רושם חזק. הם היו בעלי נוכחות, בעלי עוצמה. לא תמיד האחר ידע להגיד מה היה הרושם, אך לא ניתן היה להתעלם מהם. לרוב הסביבה התרשמה מאנשים חמים, לבביים, חכמים, יציבים. יערה סיפרה על תקליטים שנוגנו והושמעו, על ספרים שהוחלפו בספריות ונקראו, על הצגות וסרטים שהיו חלק קבוע מחייהם.
בד ובד, בני משפחתה היו אנשים מנתקי-קשרים. עברו שנים רבות עד שיכלה להבין זאת. מתקיים כאן דפוס: מי שקרוב אליך, שהרגיז, שהתנהג אחרת מהמצופה, שייצג ערך אחר או מנוגד, כך פשוט נמחק. נמחק מקשר ויותר מכך, נמחק מהתודעה. כך המחיקה והניתוק לא הסבו כאב למוחק. לקח לה שנים רבות להבין שבני משפחתה הם אנשים חברתיים, אבל לא חבריים. מה ההבדל? הם זקוקים להיות בחברה וכשזו לא מדויקת, היא פשוט נמחקת ומוחלפת. הוריה לא היו מבודדים ולכן התעתוע. הם יצרו פשוט קשרים חדשים. בחוכמתם, סקרנותם הטבעית לטבע האדם ובהכנסת האורחים שלהם, אנשים נמשכו אליהם. אך האחד אחרי השני נמחקו והושלכו לתהום הנשייה. מדי פעם כילדה היא נהגה להיזכר במישהו ולשאול: מה עם… מזמן לא בא… הוריה נהגו להגיב בביטול שהוא כבר לא יבוא ואין עניין.
אימה התנתקה מדודתה. ניתוק שארך מעל עשור. כאשר שאלה וחקרה, ענתה אימה שדודתה אינה אמא טובה ואין לסלוח לה. היא דווקא מאד אהבה את הדודה הילדותית. כאשר היתה צעירה דודה זו היתה מגניבה לה בהסתר שוקולדים, קונה לה טמפונים, מדברת "שטויות" וצוחקת בפראות. היא התגעגעה אליה, אבל הבינה שעליה לקבל את הנתק בצו אימה. ללא קשר ובמקביל, היא גילתה לתדהמתה שאביה לא סתם אדם בודד, שבעבר היו לו מכרים וחברים. אך הם נמחקו ונשכחו, האחד אחרי השני, בעיקר כאשר אלו הביעו דעות שונות משלו.
כך גידלו אותה כמעט בלי כאב, עצב, געגוע, נוסטלגיה. עם הרבה ספרים, סרטים, טיולים, תיאטרון, שיחות ארוכות על ערכים ומשמעות.
אט אט היא למדה לא לחוש כאב וצער כאשר מישהו נוסף נמחק מחייהם.
הוריה ואחיה נהגו לסיים את היום בישיבה משותפת בסלון, אביה נהג להקריא דבר מה והם שוחחו עליו. או לחילופין, להקשיב לתקליט מתנגן, לתוכנית טלוויזיה ובעיקר לחדשות.
נצרבה בתודעתה פעולה חזרתית של אביה: הוא גירד וגירד אזורים מסוימים ברגליו. כמעין יבליות שצמחו על עורו. הוא נראה תמיד מרוכז בפעולה החזרתית הזו ונרגע דרכה. יערה היתה לעתים מהופנטת לפעולה זו, מתבוננת בפיו המדבר דברי חכמה ובציפורניו החופרות בעור ירכו.
זה השלב בו החלה לכסוס ציפורניים, עד היסוד, עד העור, עד כאב. גם כאן, כמו אביה, עשתה זאת באופן חזרתי, תוך כדי עיסוק במשהו נוסף.
היא נזכרת שבאחד השיעורים בבית ספר, המורה הנערצת עליה קראה לה להישאר אחרי השיעור. הלב דפק לה, האמינה וקיוותה כי זו רוצה לשבח אותה. "זה לא בריא מה שאת עושה לעצמך, וגם לא אסתטי". לקח לה דקה להבין שהמורה התכוונה לכסיסה. הלב נסגר מהר ככל שניתן, על מנת שלא להרגיש את הפילוח של הכאב והאכזבה. כך גדלה והתפתחה, כססה כל אימת שחששה מדחייה, מאכזבה והכי טוב- נעילת הלב ומחיקת המעליב. אין צורך לציין שמאותו היום, אותה מורה היתה "שרופה" בעיניה.
יערה הפסיקה להרגיש כל רגש שלא היה פושר. התאהבות, התרגשות, תקווה לקשר, אלו היו מסוכנות וככאלו, לא נחוו. באותה תקופה היא גילתה את האוננות, נהנתה ממנה הנאה שלמה ושכנעה את עצמה שאינה זקוקה לבן זוג. כי ממלא זה רק עניין של זמן עד שיאכזב.
היא עצרה וניסתה להיזכר בכל אחת מחברות- העבר שמהן "חתכה". מרגע לרגע נזכרה בעוד ועוד. כל אחת הפסיקה להתאים, הרגיזה, עצבנה, או התרחקה מעט. ברגע שחתכה, לא הרגישה כאב או געגוע.
לקח עוד שנים רבות להבין שגם בה ולא רק בהוריה, יש מוטיב מנתק. ההכרה הזו טלטלה את עולמה, פגעה בה עמוקות. יחד עם זאת, הכרה זו אפשרה לה להתחיל בשינוי משמעותי.
זו נקודת הזמן בה הגיעה יערה לטיפול ובקשה שינוי בחייה, שינוי שיאפשר זוגיות משמעותית ללא ניתוק. היא הביעה חשש גלוי שתנתק את בן זוגה מעליה עם כל אי-דיוק והתאמה. סיפור המגע בשיער באירוע היה מבחינתה מבחן לא קל ליחסיהם.
מעניין לראות איך בני זוג מהווים שותפים לא מודעים לתהליך. במידה ומיניותו של בין הזוג אינה מפותחת דיה, ניטה לשמוע תלונות ש"היא לא מינית". בני הזוג עשויים להיות שותפים להטבעה-מרוקנת-הטבעה, לתהליך של הזדהות השלכתית זוגית. בתהליך האחד מסתתר ומסתיר את מיניותו מאחורי השני. ב"ריקוד" הרסני זה, שניהם מזדהים עם ההשלכה של "לא מיני", ומעבירים אותה דרך ביטויי הגוף המיני הנמנע. (12, 13, 14).
נקודות אהבה בגוף Body love print ( 1), המושג מדבר על תהליך נבנה שבו אנו עוזרים לזוגות לפתח הטבעות של אהבה במעטפת העור, במקומות שפעם היו בהם תלכידי זיכרון. מעטים הם אלו שגופם ועורם מוטבע בנקודות אהבה בגוף. עבור רבים, ניתן אט להמיר את הנקודות הללו לכאלו. יש הבדל גדול בין אהבה, חברות ודאגה, לבין אהבה שיש בה משיכה. אנחנו רוצים גם משיכה בתוך מערכת היחסים.
אנשים אשר מקיימים יחסי מין כאשר הם מנתקים את הנפש תוך כדי, התלכיד זיכרון לא עולה ולא מוחייה במעטפת העור. המין המנותק עושה מעקף ולכן שום דבר לא יתעורר. רק כאשר יש אינטגרציה בין חווית המיניות לבין הקשר המשמעותי עם השני. כאן מתקיים ביטחון בו יכול התלכיד להתעורר. אין לנו צורך להתרגש "ממקרים קשים", אלא מאנשים שחווים את עצמם כמקרים קשים. אם קיימת כוויה פיסית, מפציעה, ממלחמה, אין זה בטוח כלל שתתפתח כווית מגע. הקושי מגיע דווקא כאשר מתקיימת קרבה. רק אז, לאחר שרכשנו אמון, ביטחון, יצרנו אינטימיות, יש לגוף יכולת לשחרר במגע את כוויות המגע ותלכידי הזיכרון. הגוף סומך על עצמו ועל האחר שביטוי העור יישמעו ויטופלו. אנשים שחשים זרות עם בן הזוג, הוא לא חבר הנפש שלהם והביטחון שלהם, לא ייפתחו. הסודות של הגוף יישארו בלא מודע הגופני. עד אשר יגיע חבר נפש בזוגיות.
אנחנו הופכים את היחידה הזוגית מבעלת תלכידי זיכרון וכוויות מגע, לבעלת נקודות אהבה בגוף. אנחנו יודעים שאין בהכרח קשר בין חברות ואינטימיות בקשר, לבין אינטימיות מינית. לא כל אינטימיות כוללת אינטימיות מינית. ניתן להיות חברי נפש, "להישכב על הגדר" האחד עבור השני ובו זמנית לחוות חיים שלא נחוו. האם יש חלק קטן בזוגיות שבו מתקיימת חלקיות-אובייקט? שבו אנחנו מסתכלים האחד על השני כאובייקט מיני? האם מחמאות הן:
אתה מפרנס טוב, נהג מצוין, או גם, יש לך בית חזה מגרה?
כמה מותר לנו להיות גם וגם? בני זוג קרובים ואובייקטים מיניים האחד עבור השני?
רק חברות או רק תהליך של החפצה אינם מספיקים.
בטיפול ביערה התמקדנו בהפיכת כווית המגע בראש, לנקודות של אהבה. דרך עיסוי קרקפת אישי יומי ומאוחר יותר, גם דרך עיסוי קרקפת זוגי. בטיפול במוטי נעזרנו בעיסוי אישי יומי של הנקודה שמעל הפופיק.
סיכום
סוג עבודה טיפולית שכזו, מאפשרת ומייצרת מרחב עם אמונה, כי ניתן לממש חיים מיניים טובים דיים, גם לאחר טראומה. עבודה טיפולית שכזו מחייבת הסתכלות על הגוף כביטוי סיסמוגרפי של הנפש. הסתכלות על הגוף ככזה ששומר וזוכר אירועים נשכחים, אירועים שלא נחרטו בזיכרון. לכן גוף המטופל ותרגוליו בבתו, מאפשרים לגוף להיזכר, להחיות ולהשיב חיים שלא נחיו (10). על המטפל לעבוד מעמדה שקטה וסבלנית, אל עבר התגלויות איטיות של אירועים מתועדים בגוף המטופל. לעיתים ללא זיכרון קונקרטי של רגע היווצרותם. אמונתו של המטפל כי ניתן להחיות חיים מיניים ואינטימיים, גם לאחר אירועים טראומטיים, הנה קריטית. ללא אמונה שכזו, התהליך יקרוס אל עבר שחזור, אל עבר הטבעה מרוקנת הטבעה. אנו המטפלים נוכל להחזיק תהליך טיפולי זה, במידה ונכיר את ההטבעות שבגופנו ונמיר אותן להטבעות של אהבה. מעטפת העור של המטפל הנה שותפה-סמויה , ככזו שעברה תהליך עם עצמה, טרום התהליך עם המטופל.
מיכל ניר, MSW, מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול מיני, זוגי ומשפחתי. פסיכותרפיה-פסיכואנליטית וגופנית. מרכזת התוכנית לטיפול מיני, אוניברסיטת בר אילן. מחברת הספר: "מיניות בלב פתוח".
מקורות
אוגדן, ת. (2016). להשיב חיים שלא נחיו. סדרת פסיכואנליזה, הוצאת עם עובד.
איפרגן, א. (2020). לא היום מותק, יש לי פוסט-טראומה. הפרעות בתפקוד המיני בקרב מתמודדים עם PTSD. אתר פסיכולוגיה עברית.
אליהו, א. (2022). "אני ולא מלאך", הוצאת הליקון, עם עובד.
אנזייה, ד. (2004). ה"אני עור". תולעת ספרים,תל אביב.
גורי, ח. (1960). שושנת רוחות: הרץ למרחקים ארוכים. ירושה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
מודן, ש. (2024). כל יום בולע שמש. הוצאת מודן.
מטרי, י. (2005). בית לנפש. החיפוש אחר העצמי האמיתי והמרחב הנפשי. הוצאת מודן.
ניר, מ. (2016). עוד זה מדבר וזה בא. מיניות אינטימית לאחר שכול. מארג, כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה. כרך ז. 131-146.
ניר, (2023). מיניות בלב פתוח. אינטימיות, סודות ואמון. הוצאת מודן.
ניר, (2024). "ולא היה בנינו אלא זוהר". איברי המין והתשוקה המינית כמרחב מווסת חרדה. פסיכולוגיה עברית.
שחר-לוי, י. (2005). טיפולוגיה בסיסית של שפת התנועה הרגשית. שיחות. כרך יט, חוברת 3.
Catherall, DR. (1992). Working with projective identification in couples. Family Process, 31(4), 355–367.
Middelberg, C. V. (2001) Projective identification in common couple dances. Journal of Marital and Family Therapy, 27(3), 341–352
Wrye & Welles (1998). The Narration of Desire Erotic Transferences and Countertransferences. Routledge.
