טיפול משפחתי תחת התקפה:

בתהליכי גרושין ופרידה בעצימות גבוהה עלול להיווצר מצב של ניכור הורי וניתוק קשר בין הורים לילדיהם. במצבים אלו נחלצים בתי המשפט לעזרת משפחות בתהליכי הסלמה ועצימות גבוהה ומורים על צו שיפוטי לקיום תהליך של טיפול משפחתי ייעודי, פסיכו משפטי ומפוקח בימ"ש. זהו טיפול משפחתי מיוחד, שעוסק בהבאה לקשר תקין ונורמלי בין הורים לילדיהם תחת מצבים של ניתוק קשר ושליטה פסיכולוגית ובהקשר של כפייה של טיפול והמורכבות שכפייה זו מביאה עמה.

סוג הטיפול נגזר מהבנה של דינמיקות, קשרי גומלין, ומאפיינים של יחסים במערכות, העברה בינדורית של דפוסי משולשים וקואליציות פתולוגיים, והוא דומה לטיפול תחת הליכים פליליים כפויי מוטיבציה. במובן זה בתפקידו, בימ"ש חודר לחדר הטיפולים בבקשותיו לדיווח, פיקוח ואכיפה. אחד האתגרים המשמעותיים של המטפל הנו כיצד לייצר ברית טיפולית תחת מציאות בה קיים גורם נוסף בהיררכיה גבוהה בחדר הטיפולים. במהלך ההתערבות המשפחתית המטפל שואל עצמו עד כמה לשקף חבלה של הורה בקשר, באיזו מידה לאפשר שקיפות של בימ"ש הנכנס לתוך חדר הטיפולים במשפחה, האם לתת תיוג ליחסים, כיצד לעמוד בהתקפות מניפולטיביות בתוך תהליכי ההתערבות מול עורכי דין והשפה המשפטית המנסה להשפיע על הדנמיקה המתרחשת בתוך הטיפול ובאיזו מידה יש לנקוט בגישה מתעמתת סמכותית, אקטיבית וישירה.

בנוסף, במרבית הפעמים מדובר בילדים והורים מתנגדים, שאינם בעלי מוטיבציה ליצירת שינוי והם מביעים התנגדות באופנים שונים כלפי המטפל, הטיפול ויצירת ברית טיפולית. המטפל עובר פעמים רבות יחס מנוכר ומתנגד לקשר עמו הן מצד הילד והן מצד ההורה.

מטרת המאמר הנה לשרטט את קווי המתאר של טיפול משפחתי פסיכו משפטי, לדון בסוגי ההתקפות שיש על המטפל המשפחתי ודרכי התמודדות שלו, כמו חדירתו של בימ"ש לחדר הטיפולי, מה נדרש לדווח בשקיפות לבימ"ש וכיצד המטפל יכול לעמוד במניפולציות וטשטוש המציאות תחת אינטרסים משפטיים של ההורים. חשיבות המאמר היא בהארת תחום ייחודי שאינו נלמד בבתי הספר ובהכשרות המסורתיות ובמתן כלי עבודה בסיסיים האמורים להגן על המטפל במציאות טיפולית כה מתקיפה.

תהליך פרידה וגירושין תחת מאבק בעצימות גבוהה

המונח גירושין מתייחס לסיום פורמלי של קשר נישואים בין שני בני זוג, כאשר פעולת הגירושין כוללת פירוק שיתוף כלכלי והסכם סביב זמני שהייה ואחריות הורית על הילדים. למרות שגירושין מהווים אירוע קונקרטי בחיי האדם, הרי שבהיבט הפסיכולוגי תהליך עיבוד הפרידה וההתאוששות ממנה יכול לארוך זמן רב ולהוות אירוע מורכב בחייהם של הורים וילדים, על פני מעגל חיי משפחה. בעשורים האחרונים קיימת בעולם המערבי עלייה משמעותית באחוזי ההורים המתגרשים, דבר שמוביל לשינויים ברמת החיים, בזהות ובצורך להסתגל למבנה חיים חדש במעבר בין יחידה משפחתית אחת לשתי תתי יחידות (van Dijk, van der Valk, Deković & Branje, 2021).

הספרות המקצועית מתארת כי בתהליכי גירושין ופרידה מתחולל בתחילה שלב משברי ואקוטי שחל על ההורים ועל ילדיהם, אולם במרבית המשפחות הוא חולף תחת ייצוב והשגת איזון מחודש (Steinbach & Augustijn, 2022). מרבית ההורים מסוגלים לעבור את השינויים הכרוכים בתהליך הגירושין ולהשיג יציבות בפרק זמן של שנתיים עד שלוש שנים (Levite & Cohen, 2012). אולם, חלק מהמשפחות המתגרשות לא מצליחות להסתגל לתהליך הפרידה וממשיכות לנהל מאבקים ממושכים באמצעות הליכים משפטיים מרובים ופניות חוזרו ונשנות לגורמים מקצועיים כגון בימ"ש, משטרה ושרותי רווחה. המחקר מתאר כי משפחות מסוג זה מגלות מאפיינים של רמת חרדה גבוהה, עוינות, רגשות שליליים, קושי בחשיבה אודות ילדיהם, וחוסר אמון חריף בהורה האחר ובמערכות המקצועיות עמן הן באות במגע. משפחות אלו מכונות משפחות הנתונות לגירושין בסכסוך בעצימות גבוהה (Jikihara, Ando & Sugawara, 2023).

במשפחות אלו הסכסוך בין ההורים לא רק שאינו נפתר לאחר הגירושין, אלא שהוא אף מחריף ביתר שאת ומתאפיין בעמדה סכיזו- פרנואידית הבאה לידי ביטוי, בין היתר, ברודפנות, מוטיבציה להרס של ההורה האחר והפקת פעולות נקמה בו, ראיית עולם מפוצלת ודיכוטומית, העדר שימוש בפונקציה רפלקטיבית וקושי בהפקת גמישות מחשבתית.  עמדה זו אף משקפת רמות גבוהות של תחושת נטישה, עיסוק מתמשך בתחושת קורבנות ואבדן, כשהרגשות המרכזיים הם זעם, עלבון והשפלה. עקב עצימותם של רגשות אלו, להורים קשה לווסת את רמת העוררות השלילית שהם חווים כלפי בן/בת הזוג השני/יה מול ילדיהם במצבים בהם הם חשים חרדה, או זעם נרקססטי (Gulbrandsen, Haavind & Tjersland, 2019).

בהקשר של תפקוד הורי, הורים אלו מתאפיינים לאורך שנים רבות בחוסר שיתוף פעולה הורי, תיאום הורי ותקשורת מיטיבה למען צרכי הילדים. בין ההורים קיימת  תוקפנות מילולית או פיסית בנוכחות הילדים, סרבנות תכופה לקיים את פרטי הסכם הגירושין שנחתם, התדיינות פוגענית, תביעות חוזרות ונשנות לבית המשפט ולמשטרה. הספרות מתארת כי משפחות בקונפליקט גבוה מתאפיינות בנטייה מוקדמת לרמת חרדה גבוהה, קושי לשאת מצבי עמימות ואי ודאות, נוקשות קוגניטיבית, וקושי בתהליכי מנטאליזציה שהנם חיוניים בהתפתחות בריאה של יחסי הורה-ילד (Amato, 2010; Polak & Saini, 2015). 

לאור שימורו של המצב האקוטי ניתן לראות כי מצבי ההתאוששות במשפחות בקונפליקט גבוה הנם פחותים בהשוואה למשפחות גרושות שאינן נתונות לתהליך קונפליקטואלי מתמשך וכי קיים מתח חריף לא רק בין ההורים, אלא אף ביחסי הורה -ילד. היחסים יכולים להיות מתוחים במשך תקופה ארוכה, כאשר קיים שימוש לרעה בילד לצרכים משפטיים, כלכליים או רגשיים של מי מההורים. הפגיעה בילד כוללת התעלמות מצורכי הילד והפרת זכויות בסיסיות לקשר תקין עם שני ההורים, זמינות רגשית נמוכה, חודרנות, ושליטה פסיכולוגית. אצל חלק מההורים נראה שימוש בקואליציות וקושי מרכזי לשאת נפרדות של ילדיהם (Mustonen, Huurre, Kiviruusu, Haukkala & Aro, 2011).

ילדים, הגדלים במשפחות בקונפליקט גבוה, נחשפים לרמות חרדה ותוקפנות גבוהות של הוריהם. כדרך להתמודד עם אירועי חיים לוחצים סביב קונפליקט גבוה, ילדים אלו עורכים שימוש בהגנות אדפטיביות כגון השלכה פיצול והדחקה. שימוש במנגנונים ראשוניים אלו משקף ירידה בשיפוט מציאות, עיוותים של מערכת עיבוד מידע, נטייה לייחוס כוונות זדון כלפי הזולת, תפישה דיכוטומית של האחר ותחושת חשדנות והעדר אמון  בעולם החברתי (Van Dijk et al., 2020). בטווח הארוך, לשימוש במנגנונים אלו מתלווים נזקים רגשיים חברתיים בדוגמת פגיעה ביחסים קרובים, העדר מסוגלות לתת אמון בזולת, חוסר תפקוד, דכאון, ושימוש מוגבר במנגנוני הגנה (Baker, 2020).

בשנים האחרונות קיימת עדות גוברת, גם בישראל, לקיומם של אחוזים הולכים ועולים במקרי גירושין המתאפיינים בקונפליקט גבוה, בהם המאבק המתמשך משמר את מקומו של הילד בלב הסכסוך ופוגע ביכולתו להסתגל לשינויים בחייו (דוח סילמן, 2014).^. המאבק העצים בין ההורים עלול אף לכלול פגיעה ישירה בילדים, לא רק כתוצר של חשיפה לסכסוך עצמו, אלא באופן עקיף על ידי כך שההורה משתמש בילדו לרעה כנגד ההורה האחר ובאופן שאינו תמיד גלוי לילד ומובן לו. פגיעה כזו יכולה לכלול התעלמות מצורכי הילד והפרת זכויות בסיסיות לקשר תקין עם שני ההורים. אחת הפגיעות הקיצוניות בתהליכי פרידה בעצימות גבוהה הנו ניתוק קשר של ילד מההורה שלו על רקע של תהליכי הסתה ושליטה פסיכולוגית מצד הורה אחד כלפי ההורה השני, מצב המתואר בספרות כ"ניכור הורי". זהו אחד מהמצבים הפסיכולוגיים הקשים ביותר שעמו מתמודדים ילדים להורים גרושים בסכסוך בעצימות גבוהה וחלק מאנשי המקצוע אף מתייחסים אליו כביטוי של התעללות פסיכולוגית (Harman & Matthewson, 2020).

קונפליקט נאמנויות ושימוש בשליטה פסיכולוגית כביטויים של ניכור הורי

כחלק מהתפתחות נורמטיבית של יחסי התקשרות, ילדים מייצרים תחושת שייכות ונאמנות אל הוריהם. זהו היבט אבולוציוני בהתפתחות הטבעית והוא משמר בקרב ילדים תחושת גאווה והזדהות בריאה עם הוריהם (Eleni, Megan, Barry & Pasco, 2022) התפתחות תקינה של התקשרות בטוחה נוצרת בתהליכי הפנמה מיטיבה של יחסי אובייקט (Madigan, Atkinson, Laurin & Benoit, 2013). במצבים של סכסוכי גירושין, ילדים נוטים לחוש אמביוולנציה כלפי הוריהם וכחלק מהניסיון שלהם למתן את רמת החרדה הגבוהה שהם חשים, עקב חשיפתם לסכסוך, הם נוטים לגלות הזדהות עם צד אחד על פני הצד השני (Kelly, 2000). אולם הדבר אינו רק תולדה של מוטיבציה של הילד, אלא שלעיתים הורים עושים שימוש לרעה בנאמנות הטבעית של הילד אליהם ומנצלים אותה לרעה. בהקשר זה הספרות מתארת שהורים אף נוטים לייצר במצבים של סכסוכי גירושין תפעול של נאמנות הילד אליהם מתוך תחושת חרדה, כיליון או התפרקות והצמדות ילדיהם אליהם מהווה עבורם מקור לנחמה ולתחושת שליטה. התהליך של היווצרות קונפליקט נאמנויות הנו רב ממדי (Harman, Biringen, Ratajack, Outland & Kraus, 2016) והוא תלוי גיל, מגדר, מידת סוגסטיביות הילד והפעלת הלחץ של ההורה כלפי ילדו.

ילדים בשלב הילדות התיכונה הנם פגיעים לתפעול של קונפליקט נאמנויות משום שבניגוד לגיל הרך, הם מקיימים חשיבה מוסרית, שניתן לתפעלה לטובת הורה אחד על פני ההורה האחר (Di Pentima, Toni & Roazzi, 2024). בנוסף, חשיבתם קונקרטית יותר ולעיתים מובילה לקישור לוגי של סיבה תוצאה באופן פשטני שמזמין תפעול חשיבה ל'צודק'-'לא צודק', 'אשם'-'לא אשם' וכיו"ב. יכולת להבנת מערכות יחסים מורכבות והבחנה בין תופעות סמוכות לסיבתיות, מתפתחת לרוב רק תוך כדי ולאחר גיל ההתבגרות, כך שגיל הילדות פגיע להתפתחות של נרטיב פסוידו-לוגי באשר לתפישת הורה כקורבן-תוקפן. בהקשר לתהליכי הזדהות יש לציין כי חלק מהילדים נוטה לצדד בהורה שהם חשים שהוא המוחלש, הקורבני והנזקק יותר ולכן חלק מההורים נוטים לתאר עצמם ככאלו בפני הילד (Godbout & Parent, 2012). חלק מהילדים יגלו הזדהות עם התוקפן. בחירתם של ילדים בהזדהות עם תוקפן או קורבן בתפישתם, קשורה לגיל, מגדר ומאפייני דינמיקות אישיות ובינאישיות ולעיתים הזדהויות אלו מתחלפות ואינן עקביות (Levite & Cohen,2012). תפעול של קונפליקט נאמנויות אצל הילד מציב את הילד תחת לחץ פסיכולוגי הדורש ציות ונאמנות להורה אחד על פני ההורה האחר.

בהקשר זה נמצא שבמצבים של ניכור הורי קונפליקט נאמנויות קשור גם לשימוש של הורים בתהליכי שליטה פסיכולוגית והפעלת מניפולציה על מחשבות ורגשות הילד באמצעות עירור אשמה, בושה וחרדה (Bernet & Greenhill, 2022). שליטה פסיכולוגית כוללת ניסיונות של ההורה לשלוט בילד בשיטות שמעודדות תלות, מעכבות התפתחות של ייחוד אישי ואינן מתקפות את תחושת העצמי של הילד (Barber, 2002). מדובר בשימוש בתהליכים חודרניים ומניפולטיביים ושימוש באסטרטגיות גלויות, כמו החדרת רמות גבוהות של לחץ, חרדה והגברת רגשות אשמה כדי לאלץ את הילד להיענות לבקשות ההורה. הורים כאלו נוטים לעשות שימוש בהסגת אהבה (טיפולי 'קור', שתיקות ממושכות, מניעת תגמול), או שימוש בהתניית אהבה שבה החיבה והאהבה ההורית מותנית בכך שהילד מממש את ציפייתו של ההורה לשנאת ההורה האחר ומידורו (Beliveau,  Iselin & DeCoster, 2023).

אותם הורים עלולים להגביל את הבעת הרגשות והמחשבות של הילד כדי לשלוט בפעילויות ובהתנהגויות שלו, כך שהתפתחות הזהות האוטונומית של הילד נפגעת ומעוכבת והילד הופך לשלוחה מורחבת של ההורה ומשאלותיו. בדינמיקות של התהוות ניכור הורי נראה שההורים ישתמשו בקשר שלהם עם הילד, אהבתם והטיפול שלהם על מנת לשלוט בילד וברצון שלו לקשר עם ההורה האחר. החמימות, האהבה, הדאגה והתמיכה בילד מותנים במידה שבה הילד מגלה תלות מוגברת בהורה, רואה בו כל יכול, ובהורה האחר נוטש, מסוכן ומאיים, למרות שאין כל סיבתיות והצדקה ממשית לכך (Baker & Verrocchio, 2014) . ככל שהילד תלותי יותר בהורה, מקבל את צו השנאה והריחוק שלו כלפי הורה האחר, כך הוא נאהב יותר על ידו. כתוצאה מכך, הילד עסוק בהורה, באושרו, מקבל עליו את תפקיד שומר הסף שלו, מחייה אותו, מחבר את חלקיו המתפרקים כשהוא בעצמו מגלה רמה גבוהה של חרדה, פחד ועיסוק רב סביב קרבה ביחסים בינאישיים (Miralles, Godoy & Hidalgo, 2023).

לאור האמור לעיל ניתן לאמר שאחד מהמופעים של ניתוק קשר בין הורה לילדו במצבי גירושין בקונפליקט גבוה, מתבסס על בסיס תפעול של קונפליקט נאמנויות של הילד ושימוש בשליטה פסיכולוגית בו. שני מימדים אלו מהווים את ליבת המצב הפסיכולוגי המכונה ניכור הורי (Morrison & Ring, 2023).

ניכור הורי, בהגדרתו הקלאסית, מתייחס למצבים בהם ילד מתנגד לקיים קשר עם אחד מהוריו (קרי, הורה מנוכר) בעקבות התנהגות מסיתה ומניפולטיבית של הורה דומיננטי (קרי, הורה מנכר), בדרך כלל על רקע של גירושין עתירי קונפליקט מתמשך ומאבקי ם על דומיננטיות הורית וכאשר לניתוק הקשר אין הצדקה מבוססת מציאות. על פי עמדה זו, ניכור הורי ישקף עמדה מתנגדת של הילד לקשר עם אחד מהוריו, כאשר היא אינה מושתתת על סיבה ממשית ובעלת הצדקה, אלא על בסיס תהליכי הסתה ושליטה פסיכולוגית אינטנסיביים של אחד ההורים המעודד, באופן פסיבי או אקטיבי הזדהות של הילד עם שנאתו ואיבתו להורה האחר ומשאלתו שהילד לא יהיה עמו בקשר (Antokolskaia, Miles, Parkinson & Vonk, 2019). בשנים מאוחרות יותר ההמשגה של ניכור הורי לא התייחסה רק להתנהגות הילד, אלא למצב התודעה שלו, למבנה ההגנתי שהוא עושה בו שימוש לא מודע ולדינימיקה הפתולוגית הנוצרת ביחסי הורה-ילד, כגון, גבולות לא מותאמים והיפוך תפקידים עם ההורה המנכר (Lorandos, Bernet  & Sauber, 2013).

למרות שאין הגדרה אחידה כיום למושג ניכור הורי, הנטייה התאורטית היא לראות בניכור הורי מצב המשקף קשת רחבה של בעיות (בעיות מופנמות, מוחצנות, קשיים בשיפוט, פסיכופתולוגיה אישיותית בבגרות) הנוצרות עקב שימוש של הילד במנגון הגנה פרימטיבי וראשוני של פיצול.(Miralles, Godoy & Hidalgo, 2023) הפיצול מתרחש תחת מבנה יחסים שכולל שליטה פסיכולוגית ושגורם לילד לייצר ברית פתולוגית עם הורה אחד על פני משנהו. אנשי המקצוע העוסקים בתחום של הגנה על ילדים רואים מצב זה כגורם שמותיר את הילד פגיע ובתוך מאבק אינטר פסיכי מתמשך שהנו בעל נזקים משמעותיים להמשך התפתחותו הפסיכולוגית של הילד בהמשך חייו (Lund, 1995 Warshak, 2015).

יש לציין שקיימת מחלוקת האם ניכור הורי משקף בעיה נפשית של הילד, או שהבעיה חולפת כשהילד נמצא באקלים שאינו מסית ולכן קיימת דילמה מקצועית רבת משמעות האם לשלב מושג זה בספר האבחנות הפסיכאטרי ה-DSM
(Bernat, von Boch-Galhau, Baker & Morrison, 2010).

גם אם אין כיום הגדרה רפואית פסיכאטרית המיועדת לתאור מצב זה, הרי שאנשי המקצוע העוסקים בגרושין בקונפליקט גבוה, הן בחלק של  האבחון וההערכה והן בחלק  הטיפולי, נתקלים בילדים מנוכרים. קיימת הסכמה כי משפחות המתאפיינות בניכור הורי מתאפיינות בקריסה של ההיררכיה ההורית המקובלת, יחסי הורה-ילד המאופיינים בסימביוזה מחד ונתק מאידך, והגברת התלות של הילד בהורה אחד כדרך לחבל בקשר של הילד עם ההורה האחר. אחת התופעות המדאיגות אנשי מקצוע בעקבות מצב זה קשורה לחוויית הפיצול של הילד בין הוריו ולהיווצרות מצב אבנורמלי של 'הורה מועדף' ו'הורה דחוי' כשעם האחרון הילד עלול לסרב לקיים קשר בדרגות חומרה משתנות ולעיתים לאורך שנים ארוכות עד כדי נתק בלתי הפיך (Bütz, 2020).

לאור ההבנה כי מדובר במצב סיכון לילדים עד כדי הגדרה של ילדים קורבנות להתעללות פסיכולוגית, ישנה חשיבות רבה לטיפול במצב ניתוק הקשר והתודעה הכבושה של הילד בידי אחד מהוריו (Herman, Kruk & Hines, 2018). משום שמדובר בילדים המתאפיינים בשימוש חריף במנגנון הגנה של פיצול ומצב תודעתם נוקשה ומתנגד לשינוי, מה גם שקיימת התנגדות רבה לטיפול מצד ההורה המנכר, עולה שאלה משמעותית בדבר סוג הטיפול, דרכי ההתמודדות שלו עם התנגדות ומאפייניו הייחודיים.

התערבות פסיכו משפטית

הטיפול בניתוק קשר על רקע של ניכור הורי הנו טיפול שמטרתו הראשונית הנה חילוץ הילד מקונפליקט נאמנויות חריף וממצב של שליטה פסיכולוגית שנכפתה עליו, במטרה למדרו מההורה השני. לאור זאת, קיימת הבנה שכל בני המשפחה נדרשים להשתתף בטיפול, הילד, שני הוריו, אחיו ושותפים נוספים מתוך המשפחה המורחבת, השותפים לדינמיקה המשפחתית שנוצרה. הטיפול הנו טיפול משפחתי ייעודי, אינטגרטיבי, פסיכו משפטי, תחת פיקוחה של סמכות שיפוטית פורמלית (Greenberg, Doi & Schnider, 2016) בדוגמת בימ"ש לנוער, בימ"ש לעניני משפחה או בית הדין הרבני, כפי שנהוג במדינת ישראל ובהתאם לתקנות בתי המשפט ובתי הדין.

הטיפול ברובו נעשה תחת צו שיפוטי לאור ההבנה כי קיימת התנגדות רבה מצד ההורה המנכר לחידוש הקשר, וכי כדי לחייבו לטיפול יש להיעזר בהוראה שיפוטית המורה להורה להגיע לטיפול יחד עם הילד (Fackrell, Hawkins & Kay, 2011). לרוב, הורה מנוכר יוכל להגיש בקשה ליישוב סכסוך ביחידת הסיוע שלצד בתי המשפט, או תובענה להבטחת קשר (נוהל 2-20), כדי לקבל צו שיפוטי המורה על הפניית המשפחה לטיפול בחידוש קשר.

ההתערבות הפסיכו משפטית נגזרת מתורת המשפט הטיפולי (Therapeutic Jurisprudence) שרואה בטיפול תחת פיקוח של בימ"ש כהזדמנות להשפיע על הרווחה הנפשית של המשתפים בתהליך וסביב דאגה וצורך בהגנה על קטינים בהליכים של דיני משפחה. קובץ וגל (2024) מציינים שגישת המשפט הטיפולי משלבת מקצועות שונים כגון עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה במטרה לאפשר שיקום יחסים במשפחה ותחת מצבי חיים הכרוכים בקונפליקט ובאלימות וכאשר הדבר נעשה בשקיפות ובפורמליות מול בימ"ש  (Fidler, Bala & Saini, 2011).

הממצאים בתחום מעידים על כך שהתערבות טיפולית כפוית סמכות בימ"ש, המחייבת את חברי המשפחה לשתף פעולה בצורה אפקטיבית, יעילה בהפחתת מצבים של ניתוק קשר על רקע של התנגדות ואף מסייעת במידה רבה  לילדים לחדש קשר עם הורה מנוכר (Darnall, 2011; Toren et al, 2013). עוד נמצא שטיפול משפחתי ייחודי, ממוקד קשר תקין בין הורה לילד, בעל אורינטצייה פסיכו חינוכית, חווייתית ומובנית מסייעת לחידוש הקשר. מומלץ על טכניקות מקהות חרדה, מבוססות סמכות הורית, שינוי והגמשה של דפוסי חשיבה ועידוד למובחנות ודרכי תקשורת ישירים (Reay, 2015). הטיפול בילד יעסוק בעיבוד מידע, הפחתת חרדה, ושימוש בטכניקות קוגניטיביות, פסיכו חנוכיות וכאלו שמסייעות לו לפתח ראייה נפרדת ומובחנות רגשית מההורה המנכר. כל אלו נמצאו יעילים בהפחתת עמדה מנכרת, כמו גם טיפול דיאדי שעוסק בחיזוק תהליכי נפרדות של הילד מההורה המנכר (Walters & Friedlander, 2016). תפקידו של המטפל לשקף לילד דפוסי חשיבה ודרכי התמודדות בעקבות משבר הפרידה שחווה בין הוריו (Baker & Sauber, 2012).

נמצא שהתערבות תחת עבודה של צוות מטפלים, אשר מנוהלים במשותף על ידי מתאם-על (קורדינייטור) של המשפחה והטיפול בה, מונע פיצולים ומצבי קונפליקט. בצוות הטיפולי רצוי שיהיה משולב מגשר, שעובד בהתאמה עם המטפל המשפחתי בגישור של נושאים הדורשים זאת (תשלומים, הוצאה לפועל וכיו"ב') ועל מנת לאפשר מסלול התערבות מחוץ לכותלי בימ"ש. רמת הפיקוח של כל הצוות הטיפולי הנה גבוהה ואינטנסיבית בתהליכים של דיווח, יידוע ומעקב סביב הישגי התהליך ומידת שיתוף הפעולה ההורי בהקשר הפסיכו משפטי (Miller, 2013; Templer et al., 2017).

מבנה הטיפול ומטרותיו

טיפול בחידוש קשר נועד להביא את הילד המנוכר לקשר תקין עם שני הוריו (Friedlander & Walters, 2010). במובן זה התפיסה היא כי הילד חסר קשר תקין עם שני הוריו ולא רק עם ההורה שעמו אין לו קשר. ההבנה היא כי למרות שיש לילד קשר עם הורה אחד, הרי שקשר זה מושתת על תהליכים של קואליציה פתולוגית ויחסי שליטה, כך שגם ההורה המנכר נדרש לשפר את תפקודו ההורי בפרט סביב תהליכים של האדרה נרקיסיסטית של הילד וחילוף תפקידים עמו. נדרש חידוש קשר עם ה'אוביקט הנעלם', קרי, ההורה המנוכר, התאוששות של יחסי ההתקשרות עמו ושיקום ההפנמה של דמותו כחלק מיחסי האוביקט המופנמים של הילד. לאור זאת, הטיפול יעסוק בשיקום פרקטיקות ההורות של שני ההורים, חיזוק סמכותם ההורית והיעדר הבלעות בילד, הגברה של יכולת רפלקטיבית וחשיבה אודות צרכי הילד והנזקים הכרוכים בניתוק הקשר, וסיוע להורים לפתח מנגנון פתרון קונפליקטים ודרכי תקשורת מותאמות (Shumaker & Kelsey, 2020).

הטיפול חותר לשינוי מבני במשפחה לאור העובדה שהילד נכנס לתוך תפקיד שאינו מותאם לו, הוא מקיים עם ההורה המנכר קשר 'סמי זוגי' כאשר ההורה המנוכר הוצא החוצה מהמשולש הטבעי של מערכת יחסים הורים-ילד. מערכת היחסים ההיררכית הטבעית ששובשה ועוותה, אמורה לשנות צורתה במהלך הטיפול כך שההורים אמורים לקבל החלטות ולאכוף אותן  ולשמש דמויות המספקות בסיס בטוח וזמינות רגשית לילד ולא ההיפך. (Rautio, Nikupeteri & Laitinen, 2025)

השימוש החריף של הילד במנגנון הגנה של פיצול והשלכה גם הוא זוכה להתייחסות בטיפול במובן שההורה המנכר הוא זה שמהווה גשר של הילד להורה המנוכר. גשר זה נעשה דווקא באמצעות ההורה המנכר והמועדף על הילד, תחת תמיכה רגשית, שיח שכולל נרטיב שמכיר בהורה האחר, ונותן לו לגיטמציה והכרה  כל זאת תחת כללי מוגנות שהמטפל שב וחוזר עליהם. (Davis & Sexton, 2021) במובן זה המטפל מסייע להורים לערוך הפרדה מוחלטת בין נושאי שיח המותאמים לעולם המבוגרים לאלו המותאמים לילדים. בעקבות זאת מוגנים הילדים ממעורבות בתכנים מעוררי קונפליקט נאמנויות (Stacer & Stemen, 2000).

מטרת הטיפול היא גם לחזק את הקשרים הכלל משפחתיים, כולל יחסי הורה-ילד, יחסים בין האחים, שלעיתים בעקבות המצב נוצרים ביניהם מחנות הגורמים לניתוק ביניהם, וכן קשרים עם המשפחה המורחבת. אל חדר הטיפולים מוזמנים כל אלו הנוגעים לעולמו של הילד, משום שכוחו של מנגנון הפיצול הנו בעל השפעה דרמטית על הילד ביוצאו מהחדר אל המציאות. (Mak & Thomas, 2022) הטיפול מנסה לגשר בין החוויה שנוצרת בטיפול לבין האקלים בו הילד חי על מנת שתהא רציפות פנימית וחוויה מתמשכת שמקטינה תחושת פיצול והשלכה. אינטגרציה זו יכולה להיעשות תחת הדרכה פרטנית של כל הורה, התערבות דיאדית ופיקוח על הכליים של הטיפול גם מחוץ לחדר הטיפולי. (Fidler, & McHale, 2020)

כדי להקטין את הסיכוי שניתוק הקשר ישוב על עצמו קיימת חשיבות רבה במהלך הטיפול לביסוס מנגנונים מצמצמי הסלמה ומקטיני קונפליקט בין ההורים כגון שימוש בהתערבות של מתאם הורי, סיוע במגשר חיצוני או באדם מוסכם שיכול לסייע במצבי הסלמה והתדרדרות, שימוש במשפחה מורחבת כשומרת סף ויצירת דרכי תקשורת ישירים. (Cyr, Poitras & Godbout, 2020)

כפי שתואר הטיפול כולל ארבעה ערוצי התערבות מקבילים (Baker, Murray & Adkins,  2020) :

1. הדרכת הורים פרטנית ומשותפת. ההדרכה תעסוק בהגברת מנטאליזציה וחשיבה רפקלטיבית, חיזוק סמכות ונוכחות הורית מול התנגדות הילד, הפחתת חרדה ומניעת צורך בשליטת יתר וחודרנות ביחס להורה האחר, למידה ופיתוח דרכי שיח ותקשורת יעילה בין ההורים ועם ילדיהם במצבי יום יום וניהול שגרה ובמצבי חירום, יצירת נרטיב מיטיב סביב תהליך הפרידה בין ההורים ושימת גבולות ברורים הנוגעים למה ניתן לשתף את הילד ומה פוגעני עבורו וגיבוש הסכמות סביב סוגיות הקשורות לילד.
2. ליווי תמיכתי פרטני לילד. הטיפול עוסק בהגברת תחושת השליטה של הילד והפחתת החרדה שלו מחידוש הקשר עם ההורה המנוכר, הורה שהפך עם הזמן לגרוי 'פובי' עבורו. הטיפול ינסה לסייע לילד לפתח חשיבה גמישה יותר ופחות נוקשה יחד עם יכולת מתפתחת לחשיבה מובחנת ולאינדיבידואציה ביחס ללחץ הפסיכולוגי שמופעל עליו. במפגשים הילד מזהה אט אט את רצונותיו האותנטיים ולא אלו 'שהולבשו' עליו, לומד לפתח אסרטיביות עדינה בה יכול לייצג קול שמבקש שלא יערבו אותו באמירות משמיצות ומכפישות את ההורה האחר, ושימת גבול בריאה. דבר זה נדרש להעשות בהתאמה לשיח עם ההורה המועדף על הילד שמתקשה לאפשר לו לקיים קשר עם ההורה האחר, זאת על מנת שהילד לא יזכה לחוויה של דחייה, או להסגת אהבה סביב ניסיונותיו לפתח אוטונומיה רגשית, מחשבתית ותפקודית ולטול בעלות על בחירותיו ורצונותיו.מפגשים משפחתיים (אחאים, משפחה מורחבת, הורים וילד). מפגשים משפחתיים מסוגים שונים נועדו לאפשר לילד המנוכר רשת של בטחון פסיכולוגי ויצירת מצב של הקטנת קונפליקט הנאמנויות מול אחים, מול ההורה המנכר ומשפחתו המורחבת ומול מצבים בגדרם הפיצול בין תחושותיו הפנימיות לבין העולם החיצוני יהיה חריף מדי וידחוק אותו לבחירת צד. אחד מההיבטים של ניכור הורי הנו עידוד להתנהגות אלימה ואכזרית כלפי ההורה המנוכר ולכן סביב סוגיה זו נדרשים מפגשים משפחתיים שבהם שני ההורים משתתפים ומבהירים כללי התנהגות מחודשים. המפגשים המשפחתיים מטרתם לשמר שיפוט מציאות תקין ביחס להתנהגות, חשיבה ושיח.

4-מפגשים דיאדיים, הורה-ילד. המפגשים של הילד עם ההורה המנוכר יעסקו באישוש יחסי התקשרות, יצירת חוויות משותפות מחודשות, ליבון נושאים טעוני מחלוקת, קשיים ותחושות שליליות. המפגשים של הילד עם ההורה המנכר יעסקו במתן אישור לילד שהקשר עם ההורה האחר הנו משמעותי וחיוני לו.

טיפול בחידוש קשר, אם כן, הנו מעשה מורכב ורב מימדי. אחד המאפייני הבולטים שלו שהנו נתון להתקפה מצד הילד והמשתתפים בו משום שהוא מהווה מחד, אובייקט לשחזור של הרס ההרירכיה (בדומה להרס ההורה על ידי הילד) ומאידך מהווה אובייקט לשחזור של חווית אכזבה, ריקון ואיון (בדומה לתגובת הדחייה של הילד כלפי ההורה המנוכר). בנוסף, התהליך המשפטי הלעומתי שהטיפול נתון לחסותו, יכול לעורר גירוי של מאבק ושימוש בטיפול ככלי לניגוח ולביטולו של ההורה האחר, כאשר המטפל הופך להיות הדמות שההורים והילד מקריבים אותה כדי לזכות בתחושת כוח, שליטה וסטטוס משפטי. כל אלו מצריכים התמחות ייעודית והבנה סביב אלו דינמיקות של התקפה צפויות וכיצד להתמודד עמן (Braver, Sandler,  Cohen  & Wheeler, 2016).

התקפות על המטפל, הטיפול ותהליך ההתערבות

התקפות מצד ההורה המתנגד

משום שהמוטיבציה לחידוש הקשר אינה מגיעה מההורה המנכר, הוא לרוב מגיע עם התנגדות לתהליך שמייצג עבורו סיכוי לאישוש הקשר בין הילד להורה המנוכר. מטרת הטיפול מהווה עבורו מקור להתקפה ישירה ועקיפה. (Chang, 2020) במצבים אלו ההתקפות על המטפל מצד ההורה המנכר יכולות לבוא בהתקפה אישית, מקצועית ומשפטית (Schmidt & Grigg, 2023).

התקפות אלו עלולות לבוא לידי ביטוי בהיבטים הבאים:

1. סירוב לקיום מפגשים ובקשה להוצאתו של ההורה מהטיפול-במובן זה ההורה מותיר את האחריות לשינוי אך ורק על ההורה האחר ועל המטפל ובכך הוא מחליש את הסיכוי לחידוש קשר. במעשה זה ההורה המנכר מעביר מסר שכלל הבעיות טמונות אך ורק באינטראקציה של הילד עם ההורה המנוכר, או שהוא מרמז להורות פתולוגית של ההורה האחר. בהוצאתו החוצה מהמרחב הטיפולי הוא מבקש להיות חסר פיקוח של בימ"ש, ובאופן זה הוא יכול להמשיך בדינמיקה של שליטה פסיכולוגית והסתה באין מפריע.
2. טענות של אי יכולת להביא את הילד לחדר הטיפולים – ההורה טוען בפני המטפל שאינו יכול להביא את הילד לחדר הטיפולים משום שאינו נשמע לו וכי על המטפל לשכנע את הילד בכך ולא הוא. גם כאן, ניתן לראות שההורה פעמים רבות עושה שימוש מניפולטיבי בטענות ל'אי יכולתו' לאכוף את סמכותו, משום שלרוב ההורה מצליח היטב במשימות אכיפת סמכות אחרות. בדרך זו, ההורה יבקש להוציא עצמו ממשימת הורות זו וינסה להפקידה בידי המטפל, כדי להכשיל את הגעת הילד למרחב הטיפולי. ברור הוא שהילד ישמע הרבה יותר לדמות ההורית שלו, קרי, ההורה המועדף עליו, ולא למטפל שאין לו כל תפקיד סמכותי בעולמו של הילד.
3. טענות על היעדר מקצועיות – לרוב, הורים כאלו יתלוננו שהמטפל לא מצייד אותם בכלים להבאת הילד והכנסתו לחדר, אך בפועל, כל עצה שייתן המטפל תעבור הדיפה וביטול, על מנת שישמשו את ההורה בתהליך ההתקפה על המטפל והטיפול. לעיתים, ההורה מצייד את המטפל בטלפון הנייד של הילד שישכנע אותו, או שמבקש ממנו לצאת לרכב להביאו לחדר הטיפולים משום שההורה אינו יכול לעשות זאת. במצבים אלו המטפל נתון לתלונות שווא מניפולטיביות כגון שימוש במגע כוחני, שיחותיו עם הילד מוקלטות ולאחר מכן נעשה בהן שימוש למטרות ניגוח המטפל.
4. אי הגעה למפגשים, איחור כרוני למפגשים, ביטול מפגשים באופן כרוני תוך הצגת אישורי רפואיים כוזבים, אי מתן תשלום.
5. שימוש בתלונות של 'אי אמון' במטפל – לרוב, הורים מנכרים מנסים לדחות ולעכב את תהליכי חידוש הקשר על ידי הכשלת הטיפול בכך שהם עושים שימוש לרעה במושג 'ברית טיפולית' או 'אי הבעת אמון' במטפל ופונים לבימ"ש בריבוי בקשות וערעורים לגבי הטיפול. שימוש זה נעשה כדי להחליף מטפלים ולעכב את התהליכים של חידוש הקשר והוא לרוב מתבסס על תשתית של התנגדות וחבלה בקשר ולא תחת טענות מהותיות.
6. הפעלת לחצים ואיומים כלפי המטפל – כאשר תהליך חידוש הקשר מתבסס וכאשר ההורה המנכר לא הצליח להתגייס לטיפול ולעשות בו שימוש לטובה, יתכן מצב של הפעלת לחצים ואיומים על המטפל. לחצים אלו יכולים להעשות בדוגמת איומים בתביעות, נסיון לביוש ברשתות כדי לייצר למטפל דה לגיטימציה, פנייה לתקשורת בידיעה שהמטפל לא יכול להגיב עקב חסיון, ונסיון לגייס קולגות מקצועיות לשם מתן חוות דעת על רשלנותו של המטפל.
7. מתן מסר לילד שהמטפל והטיפול מסוכן לו – באופן מקביל לייצוג שמנסה ההורה המנכר להטמיע בילד בנוגע להורה האחר שהוא מסוכן, אלים, נוטש ודוחה, כך יכולה להתקיים מערכת מקבילה של דימויים שההורה המנכר מנסה להטמיע בילד ביחס למטפל. תגובותיו ואמירותיו של המטפל מפורשות תחת ייצוג של דמות פוגענית, מתווכות תחת עוררות של הפחדה ואוירה של איום ומקבלות דימוי שלילי שמטרתו להשפיע על הילד שיסרב לטיפול. לעיתים ההורה מעודד את הילד להתקיף את המטפל, להקליטו, מצייד אותו בציוד הקלטה, ובעצם מעשה זה מאותת לו שהמטפל הנו אדם מסוכן ושאין לתת בו אמון.
8. מתן מסר כפול לילד – ההורה יכול להציג שיתוף פעולה בטיפול, אולם מחוץ לקליניקה תהליך ההסתה מתמשך. הוא יכול להתייצב לטיפולים, אך בה בעת יכול לרתום את הילד לשתף פעולה עם שקרים בדוגמת סיבות לאי הגעה.
9. דרדור מצבו הנפשי של הילד כהצדקה לקטיעת הטיפול – המצב החמור ביותר של התקפה על הטיפול קיימת כאשר הורה חש מאויים סביב תהליך חידוש הקשר והוא באופן מודע או לא מודע, מפעיל על הילד לחץ פסיכולוגי 'להשתגע', מדרדר את מצבו הנפשי של הילד ומביאו למצב נפשי קשה (אבדנות, דכאון, שפסיכיאטרי). במצב כזה, ההורה מסכן את הילד בצורה חמורה כדי לשרת את הנרטיב שהטיפול פוגע בילד. הילד נוטל על עצמו את התפקיד שההורה מייעד לו ומסוגל לבצע אקטים חמורים של פגיעה עצמית כדי לרצות את ההורה ולהשביע את רצונו. הטיפול הופך לאויב משותף שכל מטרה עבור סיכולו מתאפשרת.

התקפות מצד ההורה מנותק הקשר

הורה מנוכר מגיע לרוב לטיפול עם תחושת מובסות, מותשות וחוסר אונים, לאחר ימים רבים של המתנה וקושי של המערכות לזרז את ההתערבות. הוא לרוב ישליך על המטפל פנטזיית הצלה ויראה בו כמוצא אחרון מפני ייאוש ואבדן הקשר. עוצמת ההשלכה על המטפל חריפה והיא כרוכה לעיתים בביטויים של דורשנות, אי קבלת כללי הטיפול ותחושת עוול דומיננטית של אי צדק (Heggdalsvik & Samsonsen, 2022). התקפות של הורה מנוכר על המטפל והטיפול עלולות לבוא לידי ביטוי בהיבטים הבאים:

1. תחושת קורבנות ודרישה לפיצוי עבור העוול שנוצר מאיבוד הקשר עם הילד – הטיפול הופך לקרקע לתיקון העוול ובמובן זה ההורה המנוכר יכול להיות ממוקד בדרישות חוזרות ונשנות לקבל מהמטפל תיקוף רגשי לעוול שנעשה לו. לעיתים ההורה מסרב לנוע מפוזיציה קשה ומעוולת זו והוא משליט על הטיפול נרטיב דורשני זה וחוסם כל אפשרות של תנועה נפשית שיש בה חמלה, ראייה מורכבת ונטילת אחריות אישית.
2. חוסר סבלנות לתהליך ודרישה לתוצאות מיידיות – לעיתים ההורה המנוכר מתקשה מאוד להמתין עד לקיומו של חידוש הקשר ובאופן טבעי מבקש להאיץ ולמהר את התהליכים הנפשיים של הילד. בקשותיו של המטפל לקיומו של תהליך יצירת קשר עם הילד ולהכנה נתקלים לעיתים בכעס, ובתוקפנות כלפי המטפל. המטפל הופך להיות אובייקט מאכזב שלא מגשים את משאלות ההצלה של ההורה המנוכר והוא הופך להיות מושא לתוקפנות ולדחייה.
3. חוסר אמון בהתערבות טיפולית – הורה מנוכר עלול להגיע לאחר שחיקה פסיכולוגית רבה עקב ריבוי הליכים משפטיים ותחושת חוסר אונים ביחס לקושי של אנשי המקצוע בהתמודדות עם ההורה המנכר. כמו כן, הוא עלול להגיע לטיפול עם תחושת בדידות עזה, שעלולה להתחזק במצבים בהם הוא נדרש להסתפק בהטבת הקשר רק באופן חלקי.  במצבים אלו עלול ההורה המנוכר להביע  חוסר אמון במטפל ולבקש להחליפו.
4. אי מוכנות לקבל את כללי הטיפול -חלק מההורים המנוכרים שבעי תסכול ואכזבה, ומגיעים למפגשי חידוש הקשר כאובים וכועסים. כעס זה מופנה לעיתים כלפי ילדיהם מנותקי הקשר והוא נסוב סביב תחושת הדחייה שההורה חווה מילדו שניתק עמו קשר ולא פעם הניתוק גם היה מלווה בתלונות שווא של הילד כלפיו במשטרה, ברווחה, או מול אנשי מקצוע אחרים. במצבים של התערבות עם ילדים מתנגדים נדרשים להיות כללים של הגנה על ילדים שנדחקו למצב של ניתוק קשר, ויש לספק בחדר תחושת מוגנות ובטחון, היעדר הסתה ושמירה על כוונותיהם המיטיבות של ההורים. לעיתים ההורים המנוכרים לא מסוגלים להכיל זאת דבר שיכול להתבטא בקשיים לקבלת  כללי הטיפול.  

התקפות מצד הילד המנוכר

ילד מנוכר הנו ילד שלרוב מקבל על עצמו את תפקיד ההתנגדות לקשר ומהווה שלוחה מורחבת לזעם ולתחושת השנאה של ההורה המנכר כלפי ההורה השני. הוא מגיע לטיפול עם עמדת עוינות מוקדמת וחשש עמוק מהסיכוי שיווצר קשר בינו לבין ההורה אליו התנכר במשך תקופה. חשש זה בא על רקע של הסיכוי לפירוק הברית הפתלוגית שיש לו עם ההורה המנכר, וחשש שמא יעלו רגשות אמביוולנטים ומוסתרים כלפי ההורה המנוכר, כגון געגוע, אהבה וכמיהה. חלק מהילדים מסרבים לחדש קשר משום תחושת האשמה הרבה שיש להם סביב מעשה ניתוק הקשר, או תלונות שווא ששיתפו דרכן פעולה עם מעשיו ומשאלותיו של ההורה המועדף עליהם (Sudland, 2020). חשוב לזכור שההתקפות של הילד המתנכר על הטיפול מגלמות באופן לא מודע את ההתקפות שהוא חווה מצד ההורה המנכר כלפיו, הכוללות לחץ פסיכולוגי, איומים בנטישה, ודרישה לנאמנות טוטאלית. מדובר בילד שהנו קורבן להתעללות פסיכולוגית. ההתקפות על הטיפול מצדו יכולות לבוא לידי ביטוי בהיבטים הבאים:

1. ביטויי אלימות כנגד המטפל כדי לסכל את הטיפול, לייאש את המטפל ולהמנע מכאב – ביטויים בחדר הטיפולים כגון אלימות מילולית, פיזית, וונדליזם, שתיקות, אי יצירת קשר עין, סירוב לדבר.
2. נסיון לבייש את המטפל ולצייר לו דה לגיטימציה – הגשת תלונות על המטפל לגורמי מקצוע, תאורים שליליים של המטפל בבימ"ש.
3. שיתוף פעולה עם ההורה המנכר – הילד יכול לבטא חיוביות במהלך המפגש, אך כשיוצא ממנו יכול לטפול על המטפל שנהג בו בחוסר מקצועיות.
4. סירוב לייצר ברית טיפולית – הילד נדחק לתוך מקום בו הוא לא יכול לקבל את 'אהבת' המטפל ולפתח עמו יחסי העברה חיוביים ממש כשם שהוא נדחק לעשות זאת מול ההורה שעמו הוא מנותק קשר.

המטפל המותקף

החוויה הכוללת של התקפה על הטיפול מייצרת ערעור משמעותי של המטפל סביב החשיבה האוטונומית שלו. בתהליך מקביל, גם הוא, כמו הילד, נתון ללחץ פסיכולוגי מתמשך, לתחושת דחק רגשית קשה ולאיומים כלפיו. העמדה הסכיזו פרנואידית מחלחלת אל תוך המפגשים ומייצרת חשש ודריכות בקרב המטפל (Schmidt & Grigg, 2023). תחושת המותקפות של המטפל יכולה לבוא לידי ביטוי בהיבטים הבאים:

1. ערעורה של האמת – המטפל חווה נרטיבים קוטביים ומוקצנים מצד כל בני המשפחה המשתתפים בטיפול. הוא יכול לחוש ערעור פנימי סביב מה הוא רואה, חש, מבין ומפרש. עולות בו שאלות כגון מהי האמת, מהו הנרטיב 'שהולבש' על הילד ומהו קולו האותנטי, איזה עצמי כוזב מוצג לפניו, כאשר תחושת הפער מעוררת בו אי נוחות מתמשכת. הפיצול בין הנרטיבים לעיתים כה חד עד שהמטפל עובר ערעור גם ביחס למה שהוא  מייצר וחווה בממשות של הטיפול. לעיתים ייאמר לו כי מה שהוא אמר אינו נכון וכי הוא אמר אחרת, לעיתים האמת שיחוש בחדר תעבור עיוות של פרשנויות ותיווך מגמתי, כך שהמטפל יידרש לחקור שוב ושוב את האמת הפנימית שלו.  סכנת הקריסה המנטאלית של המטפל קשורה לעומס ולחץ פסיכולוגי רב סביב המניפולציות הרגשיות שמתקיימות בדינימיקת היחסים.
2. תחושת נרדפות – המטפל עלול להקלע לעמדה סכיזו פרנואידית בכך שהוא מזהה שהוא מוקלט, מוסרט, שנעשה שימוש לרעה בכתיבת המסרונים שלו בשיח המשותף, שהוא נתון לביוש לא הוגן. תהליך זה מקביל למה שעובר הורה מנוכר במהלך מעשה הניכור. המרחב הטיפולי נתפס כמסוכן.
3. לחצים מערכתיים – בתהליכי חידוש קשר פנטזיית ההצלה מושלכת על המטפל לא רק מההורה המנוכר, אלא גם מבעלי מקצוע אחרים כגון בימ"ש, (שופט שייך לבית המשפט), המטפלים השונים, האופוטרופוס לדין. מול מערכת לחצים זו עלול המטפל למצוא עצמו כמי שאמור להגשים את ציפיותיהם של אנשי המקצוע, הרואים בעבודתו את המוצא האחרון לפני אובדן הסיכוי לחידוש הקשר.

'בידיים איתנות'

מעשה טיפולי פסיכו משפטי בחידוש קשר מצריך עמידות ואיתנות נפשית בפני התקפות פסיכולוגיות, התנהגותיות ומשפטיות. התערבות תחת התנגדות, התקפה ועיוות של המציאות מציבה את המטפל תחת התקפה מתמדת על חשיבתו, ראייתו האינטגרטיבית את המציאות ויכולתו להעריך את מצב היחסים הפוגעני כלפי הילד. מטפל בחידוש קשר נדרש לראייה רב מימדית ולעבודה טיפולית מערכתית, אינדיבדואלית, המשלבת התייחסות משפחתית דיאדית ופרטנית. כל זאת, תחת חסותו של בימ"ש ומורכבות ההתערבות תחת צו שיפוטי וטיפול כפוי .(Davis & Sexton, 2021)

יכולתו של המטפל לחלץ את עצמו מכניעה וקריסה לתוך מצבים של התקפה עליו, כרוכה בעמידות המערכת המשפטית, מתן גיבוי של בימ"ש לתוכנית הטיפול, אכיפת סמכות שיפוטית ויצירת אקלים של 'שקט יחסי' כדי שההתערבות המקפת תוכל להתנהל ולהתקדם. כאשר בימ"ש מגן על הטיפול מפני מניפולציות ותלונות שווא, הוא מאפשר לילד לחוות את עולם המבוגרים כעולם שלא ניתן להרס ומאפשר הפנמה של הררכיה בריאה. בנוסף, נראה שתהליכי הדרכה, עבודה בצוות רב מערכתי, רישום ובקרה על התהליך הטיפולי, גיוס אנשי צוות וקולגות לעבודה משולבת ידיים האוחזת בראייה אינטגרטיבית, יחד עם מטודת התערבות של שני מטפלים העובדים יחד, כל אלו עשויים לסייע למטפל לעמוד איתן מול התקפות מבחוץ ומבפנים. עבודה רב צוותית מאפשרת למטפל לחוש אחוז, תחת רשת בטחון, ולספק עדות להתקפה שהוא חווה, ממש כשם שהילד המנוכר זקוק לעדות מהמטפל להתקפה שהוא עובר ולצורך שלו בחילוץ (Nikupeteri & Laitinen, 2022).

בתהליכי חידוש קשר המטפל נדרש להיות אקטיבי, ישיר, עם העזה לעשות שימוש בסמכות ובהצבת גבולות מול אלימות מכל סוג. הוא יכול לעשות שימוש בגישה מתעמתת, אמפטית ורגישה, אך לא לאבד את האמת שהוא נדרש לבטאה כלפי מי שאמור להגן על קטינים בסיכון, קרי, מערכת המשפט, המשטרה והרווחה. מטפל בחידוש קשר אינו יכול להותיר עצמו בעמדה ניטראלית כאשר ישנה אלימות כלפי קטינים, והוא נדרש לנקוט עמדה ולתאר בפני בימ"ש וההורים את חומרתה של פעולת הניכור, ההסתה והשליטה הפסיכולוגית שהילד עובר. לשם כך, הוא נדרש לדווח לבימ"ש על התקדמות הטיפול, מצבו של הילד בתהליך הטיפולי, ורמת שיתוף הפעולה של ההורים. למעשה, חדר הטיפולים נחדר והוא בחלקו מפוקח על ידי סמכות חיצונית.

בנוסף, יכולת שמירה על גבולות השיח והחדר הנה קריטית בטיפול תחת התקפה. המטפל מבנה כללים של יחס נאות ומכבד, צורת השיח ותיעוד המפגשים, באופן שנדרש להאכף הן על ידו והן על ידי בימ"ש. ישנם מודלים של התערבות בארה"ב שמחייבים תעוד מצולם של כל המפגשים בתהליכי חידוש קשר תחת התערבות פסיכו משפטית, משום הצורך להגן על מטפלים מותקפים. בארץ, הדבר אינו רווח ונדרשת הנמקה והצדקה למהלך מסוג זה. במקרים בהם הורים מקליטים את המטפל ומצלמים אותו, בימ"ש מתבקש שלא לקבל או להענות להשמעת הקלטות וכיו"ב, שמאפיינת מטופלים בתהליכי גרושין בקןנפליקט גבוה המנסים לחבל בטיפול ולפסול את המטפל.

מכיוון שטיפול בחידוש קשר כרוך בעומס רגשי רב עקב בעצימות הרבה, יחד עם השקעת אנרגיה מרובה בתוך חדר הטיפולים ומחוצה לו (כתיבת דוח"ות ועדכונים לבימ"ש, שיחות תמיכה נוספות עקב רמת מצוקה גבוהה של כל המשתתפים, שיחות ומפגשים עם אנשי מקצוע נוספים שמנהלים את התיק, הגעה לדיונים, לרוב שעתיים בשבוע ולא שעת טיפול אחת) חשוב שהמטפל יגביל את זמינותו למצבי חירום בשגרה ושוטף, ינהל מרווחי זמן בין מפגשים, יהיה קשוב למצבו הרגשי ולסימנים גופניים של דחק. חשוב שיהיה למטפל מענה של יעוץ משפטי ומערכת הגנה משפטית שתלווה אותו ותסייע לו במצבים של התקפה. כל אלו יסייעו למטפל לערוך את ההתערבות בידיים איתנות, תחת עמידות וחוסן פנימי, מרכיבים שהנם כה חשובים במעשה הטיפולי בחידוש קשר.

ד"ר ענבל קיבנסון בר-און, חברת סגל בכיר בחוג לטיפול יעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה וראשת התכנית לתואר שני בהדרכת הורים, עו"סית קלינית, פסיכותרפיסטית, מתאמת הורית, מדריכת הורים, מטפלת בילדים ונוער, משמשת מומחית בימ"ש בתחום של עבודה סוציאלית בטיפול והתערבות פסיכו משפטית במצבי גירושין בקונפליקט גבוה ובחידוש קשר על רקע של ניכור הורי, כותבת חוות דעת לבתי המשפט בנושאי זמני שהות, מעבר מקום מגורים, אלימות במשפחה וניכור הורי. כתבה את סקירת הספרות 'ניכור הורי' למשרד העבודה והרווחה, משמשת מדריכה של צוותי רווחה ובריאות ומרצה בתחומים של טראומה, אלימות במשפחה וגרושין.

מקורות

סילמן, י. (2014). דו"ח ביניים: דין וחשבון הועדה לבחינת מדיניות המשרד בנושא הוצאה של ילדים למסגרות חוץ ביתיות ונושא הסדר ראייה. משרד הרווחה והשרותים החברתיים. סקירת השרותים החברתיים: סקירת העשור 2009-2018.

קובץ, ל. וגל, ט. (2024). בין משפט לטיפול -יישום עקרונות המשפט הטיפולי בדיונים פליליים בבית המשפט לנוער. חברה ורווחה, מ"ד, 196 – 21.