תקציר
גירושין בקונפליקט גבוה, או גירושין עתירי קונפליקט, אינם רק אירוע משפטי או משבר חולף, אלא תהליך מתמשך ומורכב, המציב אתגר קליני, אתי ומערכתי בפני המטפל. הספרות המקצועית והניסיון בשטח מלמדים כי הכלים הטיפוליים המסורתיים, המכוונים לתובנה ולשינוי אישיותי עמוק, קורסים לעיתים קרובות מול עוצמות הפיצול, ההשלכה והזעם המאפיינות משפחות אלו. מאמר זה מציע מודל התערבות אינטגרטיבי ורב־ממדי. הטענה המרכזית היא כי העבודה עם הורים אלו דורשת מן המטפל לנוע בתוך סערה, תוך אימוץ עמדה כפולה: הבנה דינמית של העולם הפנימי של ההורים, לצד התערבות קונקרטית ומעשית המכוונת לפתרון בעיות. המאמר ידון בפרופיל הפסיכולוגי של ההורים ובעקרונות ההתערבות: קשר, מבנה ופתרון בעיות. דגש מיוחד יושם על שתי טכניקות ליבה: השימוש באמפתיה ככלי לוויסות, והמיקוד בילד כעוגן למציאות משותפת. לבסוף, נדון באתגרים הרגשיים העומדים בפני המטפל וביכולת להחזיק תקווה ומשמעות בתוך הסערה.
מבוא
הכניסה לחדר הטיפול עם הורים המצויים בקונפליקט גירושין בעצימות גבוהה משולה לכניסה לתוך סערה. המטפל פוגש הורים חבולים, מיואשים, מפוחדים ולעיתים קרובות חדורי זעם נקמני. בעוד שרוב הזוגות המתגרשים (כ–75%–80%) מצליחים לחזור לאיזון תוך מספר שנים, זוגות בקונפליקט גבוה נותרים תקועים במעבר שבין נישואין לגירושין, לעיתים למשך כל תקופת ילדותם של ילדיהם. המאבק המשפטי והבינאישי אינו אירוע נקודתי, אלא הופך לדרך חיים ולצורת הקשר העיקרית (לויטה, 2008).
הניסיון הקליני מצביע על כך שהשפה הטיפולית המקובלת – זו המבקשת לחפש משמעות, לחשוף רבדים לא מודעים ולעודד תובנות – נתקלת בחומה בצורה. יתרה מזו, ניסיונות לפרשנות מצד המטפל עשויים להיתפס על ידי המטופלים המצויים במצב הישרדותי כהתקפה. הקונפליקט הכרוני אינו נובע רק מפסיכופתולוגיה של הורה בודד, אלא גם משיתוף פעולה, לרוב לא מודע, בין שני ההורים, שמייצר החרפה של הקונפליקט ושימורו (לויטה, 2008).
מאמר זה מבקש לשרטט "מפת דרכים" למטפל הנכנס אל הסערה. המפה מתבססת על אינטגרציה בין גישה דינמית, הרואה את הפגיעות הנרקיסיסטית ואת הצורך בזולת־עצמי, לבין גישה מערכתית והתנהגותית, המספקת את המיכל והגבולות ההכרחיים להישרדות נפשית ולתפקוד הורי.
האנטומיה של הסערה – הפרופיל הפסיכולוגי והדינמי
פרק זה ישרטט את הפרופיל הפסיכולוגי המורכב של הורים המנהלים גירושין עתירי קונפליקט. כדי לנוע בתוך הסערה הטיפולית ולסייע למשפחות המצויות בקונפליקט גירושין בעצימות גבוהה, עלינו להבין תחילה את הכוחות הטקטוניים המניעים אותה. נתבונן בהם דרך מספר תיאורטיקנים: קליין, קוהוט ובואן (Klein, 1946; Kohut, 1984, 1985; Bowen, 1978).
התנהגותם הקיצונית, הבלתי רציונלית ולעיתים האלימה של הורים אלו אינה נובעת מרוע או מנקמנות גרידא; היא מהווה ביטוי למצוקה קיומית עמוקה ולמערכת של מנגנוני הגנה פרימיטיביים, שנועדו למנוע את התפרקות העצמי לנוכח אובדן התשתית הנפשית והמשפחתית (לויטה, 2008; קוהוט, 1984, 1985).
בעת משבר קיצוני, גם אנשים שתפקדו באופן נורמטיבי עשויים לסגת לעמדה נפשית ארכאית, העמדה הסכיזו־פרנואידית (Klein, 1946). הורים המצויים בקונפליקט גבוה מתנהלים בתוך חוויה פנימית של עולם מפוצל, נטול אינטגרציה ונטול סובייקטים. במצב זה הנפש אינה מסוגלת לשאת את המורכבות והאמביוולנטיות הכרוכות בפרידה, כאב, אהבה, אשמה וגעגוע, ולכן היא משתמשת במנגנון הפיצול: העולם נחלק לטוב מוחלט ורע מוחלט. בן הזוג לשעבר, העובר דה־הומניזציה, אינו נתפס עוד כסובייקט נפרד בעל זכויות, אלא כאובייקט חלקי, רודפני ומסוכן שיש לשלוט בו או לבטלו. ההשלכה משמשת ככלי לטיהור העצמי: כל החלקים הבלתי נסבלים הפנימיים, כגון תוקפנות, חוסר אונים ואשמה, מושלכים החוצה אל בן הזוג, שהופך למיכל של הרוע. חוויה זו מאופיינת בהיעדר מנטליזציה וסימבוליזציה (לויטה, 2008, 2009); המחשבות והרגשות אינם נחווים כאירועים פנימיים שניתן להתבונן בהם, אלא כעובדות קונקרטיות וכאירועים המתרחשים במציאות החיצונית.
כך, המאבק הופך למלחמה קיומית נגד "מפלצת", כאשר ההורה משוכנע בצדקתו המוחלטת ונעדר כל יכולת להתבוננות עצמית או לקיחת אחריות (Klein, 1946). לפי קוהוט (1984), הפרידה מהווה פגיעה נרקיסיסטית, חוויה שאין לה אחזקה מחוץ לעצמי. היא נחווית כקטיעה פתאומית של המטריצה האמפתית, המותירה את האדם בחוויה של תלישות וסכנת התפרקות. הזעם הנרקיסיסטי, האופייני כל כך להורים אלו, אינו סתם כעס, אלא תגובה ארכאית וניסיון נואש להשיב את השליטה, לאחות את השברים ולתקן את העוול שנגרם לעצמי. הזעם הוא הדרך היחידה שנותרה להם להרגיש קיימים ובעלי ערך מול תחושת המחיקה (קוהוט, 1984). ההורה התוקף מנסה, באופן אומניפוטנטי והרסני, לתקן את המציאות שהשתבשה, למחוק את העלבון ולמנוע את ההתפרקות הסופית של נפשו. דרישות הנקמה, המאבקים בבית המשפט והסירוב להתפשר אינם גחמה, אלא מלחמת הישרדות על הקיום הפסיכולוגי.
במצב זה, הקונפליקט הגבוה אינו רק תוצאה של הפרידה, אלא צורת הקשר היחידה האפשרית עבור זוגות אלו. הקונפליקט והמאבק הופכים לדרך לשמור על קשר ועל אינטימיות שלילית. השנאה משמשת כמנגנון הגנה כנגד אהבה, חוויית אבל, תלות וחרדת נטישה. הם אינם יכולים לשאת את הנפרדות ואת האדישות, ולכן הופכים את בן הזוג לאובייקט רע שחייבים להישאר אתו במגע אינטנסיבי דרך בתי המשפט והמריבות, כדי להימנע מחוויית הריק והנטישה. חוויית הקונפליקט היא אמביוולנטית, שכן מצד אחד הקונפליקט מרגיע, משום שהוא נותן תחושת כוח ושליטה, ומצד אחר הוא מפחיד, משום שהוא נחווה כסכנת חיים.
הורים המצויים בקונפליקט גבוה לכודים בדינמיקה של תלות עוינת (לויטה, 2008), שבה כל פעולה תוקפנית של האחד מאשרת לשני את עמדתו הקורבנית ומצדיקה את התקפת הנגד, וכך נשמר האיזון הפתולוגי שמונע פירוק. בתוך הדינמיקה הזו של שנאה, רצון לנפרדות ותלות עוינת, הילד נשאב לעין הסערה. מאחר שההורים מתקשים לווסת את החרדה בעצמם, בשל רמת מובחנות נמוכה, הם משתמשים בילד כמשולש להפחתת מתח (Bowen, 1978). החרדה הבלתי נסבלת בדיאדה ההורית מחפשת פורקן דרך גיוס צד שלישי; הילד הופך לרכיב מווסת במערכת הנמצאת באיום פירוק. הילד מפסיק להיות סובייקט עם צרכים משלו והופך לאובייקט, כלי במאבק על השליטה בבן או בת הזוג. הכנסת הילד לקונפליקט מונעת מן ההורים מפגש ישיר עם חוויית האובדן והנפרדות. המאבק על המשמורת או על זמני השהות הוא לעיתים קרובות מסווה למאבק על השליטה בבן או בת הזוג שעזב/ה. השליטה בילד היא הדרך היחידה שנותרה להורה להחזיק את ההורה השני ולאלץ אותו להישאר בקשר, גם אם הקשר מתקיים דרך בתי משפט ומלחמות על הילד, המשמשות צינור להעברת רגשות, מסרים וסנקציות.
ישנן שתי נקודות מפתח חשובות להבנה לפני תחילת ההתערבות הטיפולית: הראשונה היא ההבנה שהקונפליקט משרת פונקציה של הישרדות והגנה מפני התפרקות. הבנה זו יכולה להסביר מדוע פתרונות רציונליים נדחים על הסף, ומדוע ההורים נאחזים בצדק שלהם כמו בקרש הצלה בלב ים. כל עוד נלחמים על הילד, הקשר הזוגי חי וקיים. הבנה שנייה היא שהורים בעלי מובחנות נמוכה, עם פגיעה נרקיסיסטית ועצמי שביר, המקום ההורי מתערער כאשר ההורה השני, שהחזיק חלק מן התפקידים ההוריים, מתנתק. השבר מקבל ממד נוסף של פגיעה בעצמי ההורי, ותחושת הערך והמקום כהורה מתערערת ומאוימת. הקונפליקט עם ההורה השני הוא דרך להילחם על חוויית הערך והמקום ההורי.
עקרונות ההתערבות – מפת הדרכים
טיפול בהורים בקונפליקט גבוה הוא פעולה כפולה: המטפל אוחז בידו האחת בהבנה פסיכואנליטית עמוקה של שברי הנפש, הבנה זו היא מצפן למטפל המאפשרת לו להעניק חמלה ולשרוד את הטיפול והמטופלים, ואת ההעברה הנגדית בחדר, ובידו השנייה הוא משרטט גבולות ומספק כלים התנהגותיים ברורים, שהינם כלי עזר המאפשר להורים ליצור איים של תפקוד מיטיב, להיות ממוקדים בצרכי הילדים ולפעול בהתאם. הבנה ללא התערבות קוגניטיבית התנהגותית תוביל לאובדן דרך בתוך הכאוס, רק השילוב בין השניים יוצר את הגשר שעליו ניתן לחצות את המים הסוערים.
לכן, נדרש שינוי פרדיגמה: מעבר מטיפול המבוסס על תובנות לטיפול המבוסס על מיומנויות ופתרון בעיות (Eddy & Lomax, 2021). טיפול פסיכודינמי קלאסי המושתת על חיפוש משמעות, פרשנות, חשיפת רבדים לא מודעים, פירוש הגנות ולקיחת אחריות לא עובד עם הורים אלו.
כדי לגזור את אופן ההתערבות היעיל ביותר עם הורים בקונפליקט גבוה, עלינו להבין את הקשר ההדוק שבין דפוסי ההתנהגות החיצוניים שלהם לבין האופן שבו המוח שלהם פועל בזמן משבר הגירושין.
ברמה ההתנהגותית והקוגניטיבית, ביל אדי (Eddy & Lomax, 2021) מזהה ארבעה דפוסים מרכזיים המונעים על ידי פחד ומשותפים לכל ההורים הנמצאים בקונפליקט גבוה:
האשמה – התמקדות במטרת האשמה חיצונית, תוך הימנעות מוחלטת מלקיחת אחריות אישית.
חשיבה של הכול או כלום – חשיבה דיכוטומית, נוקשה וחסרת פשרות. פתרונות ביניים נתפסים כהפסד מוחץ.
רגשות לא מווסתים – הצפה רגשית המשתלטת על החשיבה הלוגית.
התנהגות קיצונית – מעשים שחורגים מהנורמה החברתית, הפצת שקרים, אלימות מילולית, הסתת הילדים.
מדוע הורים, שלעיתים מתפקדים היטב בעבודתם, מציגים את ארבעת הדפוסים הללו במרחב המשפחתי? התשובה טמונה בהבנת המנגנון המוחי, המוח המגיב והמוח החושב. במצבי איום שהגירושין מעוררים חרדה בעוצמה, המוח מוסט לשליטת המערכת הלימבית והאמיגדלה (Eddy, 2018).
מוח זה פועל על בסיס אינסטינקטים של הילחם, ברח או קפא, הוא מהיר, הגנתי ואינו מסוגל לחשיבה מורכבת. לעומתו, המוח החושב, הקורטקס, האחראי על פתרון בעיות, גמישות וניתוח לוגי יוצא מכלל פעולה. בטיפול קונבנציונלי, אנו מנהלים דיאלוג בין המוח החושב והמגיב. אולם, כאשר המטופל נמצא במוח מגיב, כל ניסיון לפרשנות או לשיקוף (אולי אתה כועס כי…) נחווה כביקורת הרסנית וכמתקפה אישית המעצימה את ההגנות. כמו כן, הורים אלו אינם מסוגלים להכיל את האמביוולנטיות הנדרשת כדי לראות את בן הזוג גם כטוב וגם כרע. הדרישה ללקיחת אחריות מפעילה אצלם את מנגנון ההשלכה ביתר שאת, שכן האשמה נחווית כהשמדה עצמית.
זה מחייב אותנו לאמץ פרוטוקול התערבות סדור, קוגניטיבי-התנהגותי, מפת הדרכים המוצעת נשענת על אינטגרציה של הבנות אלו ובנויה על שלושה צירי עבודה: קשר, מבנה ופתרון בעיות. המטרה אינה לרפא את ההורים, אלא להקנות להורים כלים לתפקוד הורי סביר ולמזעור הנזק לילדים. היא מאפשרת למטפל לנוע בתוך הסערה מבלי להיסחף לתוכה (Eddy, 2023).
- קשר
אחד מעקרונות ההתערבות המרכזיים בעבודה עם הורים הנמצאים בקונפליקט גירושין גבוה הוא יצירת קשר. כדי לבסס קשר זה ולסייע להורים לעבור ממקום הגנתי למקום חושב, מומלץ להשתמש בטכניקת EAR (אמפתיה, תשומת לב, כבוד). אנשים בעלי אישיות בקונפליקט גבוה הם לעיתים קרובות מפוחדים או כועסים מאוד. שימוש בטכניקת EAR נוגע בהם בדיוק במקום שבו הם זקוקים למגע כשהם סוערים רגשית, ולרוב מסייע להם להירגע כדי שיוכלו להתפנות לפתרון בעיות (Eddy, 2021).
יצירת קשר מיטבי דורש מהמטפל להגיע עם עיניים טובות, עניין, סקרנות, ולהתחבר ממקום אנושי לרגשותיו של ההורה. הטכניקה מורכבת משלושה יסודות מרכזיים: אמפתיה, כבוד ותשומת לב.
אמפתיה, משמעותה מתן מקום לתסכול, לקושי ולדאגה של ההורה. בעבודה עם קונפליקט גבוה, לא מספיק להשתמש בהקשבה רפלקטיבית, אלא יש להראות אכפתיות ותמיכה שמייצרות תחושה של אנחנו עובדים יחד על הבעיה. תשומת הלב באה לידי ביטוי כאשר אנו מראים נכונות להקדיש תשומת לב להורה ולבעיה שלו, הוא לרוב יירגע מיד מכיוון שהוא מבין שהוא אינו צריך להילחם או לשכנע אותנו להקשיב לו. תשומת הלב אינה מתבטאת רק במילים, אלא בעיקר בשפת הגוף, טון דיבור, יצירת קשר עין טוב, הנהון קל, רכינה קלה קדימה, וגוף נינוח. הבעת כבוד היא לעיתים קרובות המפתח שמאפשר להתקדם הלאה. גם אם ההורה מביע כעס, מתן כבוד הוא כלי רב-עוצמה. אנשים רבים בסכסוך זקוקים יותר מכל שיכבדו אותם כאנשים ושייקחו את הבעיות שלהם ברצינות (Eddy, B. 2021).
ההתמקמות שמאשרת ומתקפת את החוויה, ורואה את ההורה בעיניים טובות, מחיה מחדש את יחסי זולת־עצמי, הזעם הנרקיסיסטי פוחת,יורדת החרדה, נוצרת תנועה והתחדשות ומופיעה גמישות.
- מבנה
בעבודה עם הורים בקונפליקט גבוה, הגבולות אינם רק חוקי התנהגות, אלא כלי טיפולי ראשון במעלה. הורים אלו, החווים את הפרידה כהתפרקות פנימית וכאובדן שליטה, חסרים את המבנה הפנימי המאפשר ויסות עצמי. בהעדר גבול פנימי, הם זקוקים לדמות חיצונית-המטפל, שיספק להם "מיכל" חזק ויציב, שישמור עליהם מפני הרסנותם שלהם (לויטה, 2008).
המבנה כולל סטינג ברור של זמן, מקום, כללי התנהגות ברורים, ומיקוד ההתערבות. הצבת הגבולות החיצוניים משמש כמיכל מחזיק המונע מהקונפליקט לגלוש לאלימות או לכאוס, ומייצר מרחב בטוח ומכיל לשני ההורים.
המיכל מורכב משלוש שכבות הפועלות יחד. השכבה החיצונית ביותר של המיכל היא המסגרת המשפטית והמערכתית, הכללים והמדיניות של השירות. כאשר מטפל מציב גבול (למשל, סירוב לדון בנושא מסוים), הוא אינו עושה זאת בשמו האישי, אלא נשען על המעטפת המערכתית ("זו המדיניות שלנו", "זה מה שבית המשפט הורה לנו לעשות"). הפניית הסמכות לגורם חיצוני מונעת מהמטפל להפוך לאובייקט רע ורודפני בעיני המטופל, ושומרת על ברית העבודה.
השכבה השנייה היא המבניות של התהליך. בניגוד לטיפול דינמי פתוח שבו המטופל מוביל את התוכן, כאן התהליך מובנה מראש וממוקד בפתרון בעיות הקשורות לילד. הקירות של הסטינג מונעים מההורים לזלוג אל תוך ביצת הקונפליקט הזוגי, אשמת העבר וההתחשבנויות, ומאלצים אותם לצעוד במסלול ברור ובטוח.
השכבה השלישית היא השכבה הפנימית של המיכל, היא מתקיימת בתוך האינטראקציה בחדר. הורים אלו נוטים להיאבק בכל סמכות ולבדוק גבולות ללא הרף, הגבולות דווקא מפחיתים את החרדה הקיומית שלהם. הצבת גבול ברור משדרת מסר של ביטחון, "אני לא אתן לך להרוס את התהליך, את עצמך או את הקשר עם הילד". הגבול משמש כמעקה בטיחות בתוך הסערה, ומאפשר להורים להרגיש מוחזקים (Boyan & Termini, 2005). חלק מהותי מהבניית המציאות בחדר הוא הגדרת גבולות השיח. המטפל אינו מאפשר ונטילציה חסרת רסן או האשמות הדדיות, שכן אלו רק משחזרות את הטראומה ומגבירות את הפיצול. הגבול הוא ברור, מדברים על הילד ולא על ההורה השני. כאשר הורה גולש להאשמות כמו: "הוא נרקיסיסט, היא משוגעת", המטפל עוצר אותו בעדינות אך בתקיפות ומחזיר את המיקוד באמירה: "אני מבין שאתה כועס עליה, אבל בוא נחזור לשאלה – איך זה משפיע על הבן שלכם כשהוא רואה את זה?". גבולות אלו יוצרים מרחב בטוח, שבו ניתן לחשוב על הילד מבלי להיפגע מרסיסי המאבק הזוגי.
אחד האתגרים המרכזיים הוא כיצד להציב גבול מבלי לעורר זעם נרקיסיסטי ומבלי להיתפס כהורה ביקורתי או מעניש. הגישה המוצעת היא שימוש בכלים ולא חוקים. במקום להנחית הוראות כמו אסור לך לצעוק, המטפל מלמד כלים המשרתים את המטרה של ההורה כגון: "כדי שנוכל לשמוע את מה שחשוב לך להגיד, תצטרך לדבר בטון רגוע". גישה זו מונעת מאבקי כוח מיותרים ומגייסת את המוטיבציה הפנימית של ההורים (Eddy, B., & Lomax, M ,2021).
- פתרון בעיות
רק לאחר שהחרדה יורדת ויש מרחב בטוח לשיח ניתן להזמין את המוח החושב לפעולה באמצעות טכניקות מובנות של פתרון בעיות. מטרת ההתערבות היא במישור הקוגניטיבי התנהגותי, שההורה ינוע מהדפוסים הבעייתיים והקונפליקטואלים, למיומנויות הוריות ממוקדות ילד (Eddy, 2023; Boyan & Termini, 2005).
הרעיון המרכזי בהתערבות הוא לעזור להורים לעבור מפתרונות נוקשים, המביאים להתבצרות בעמדה ולחוויה של אין מוצא, לצורת חשיבה שונה, שמאפשרת הרחבה של אופציות שלא מתעסקת בעבר ובהטלת האשמות, אלה לעיסוק בהווה ובעתיד ובאופציות האפשריות. המוקד יהיה בלמידת מיומנויות תקשורת, ניהול כעסים ופתרון בעיות וקבלת החלטות.
בפועל, כדי למנוע השלכות והאשמות המתבטאות בהתנהגות הקיצונית, בתקשורת שלילית, ההורים יקבלו כלים פרקטים לתקשורת קצרה, אינפורמטיבית, וידידותית. כדי להתמודד עם פיצולים וחשיבה של הכול או לא כלום, ולייצר גמישות ומרחב חשיבה, ההורה יידרש לחשוב על אפשרויות ולהעלות מספר אופציות מול הדילמות ההוריות המעסיקות אותו. ההתערבות ממוקדת בעתיד ובצרכי ילדיהם. כל זה נעשה דרך כלים פרקטים ויישומיים שעוקפים את ההגנות והפתרונות הנוקשים.
המיקוד בטכניקות הליבה – אמפתיה ומיקוד בילד
שתי טכניקות מרכזיות מאפשרות למטפל ליישם את העקרונות הללו הלכה למעשה:
אמפתיה במרחב של קונפליקט
בעבודה עם הורים בקונפליקט גבוה, ההבנה היא שבחדר יושבים אנשים טובים, זוהי עמדה הקרובה לחוויה של המטופל ומחייבת אותנו לחתור לנקודת מפגש אתו. האמונה היא שאם נראה אותם, הם יוכלו לראות את ילדיהם.
התמקמות כזולת־עצמי עבור ההורה פירושה לראות את הפגיעות שמאחורי הזעם ואת הצורך בהכרה שמאחורי ההאשמה. זהו קשר שאינו שופט, אינו מבקר, אלא מתקף את החוויה הסובייקטיבית של המטופל (Orange, 2011).
התבוננות זו, מבקשת לראות את העצמי שמעבר לתוכן הקונקרטי הגלוי ולזהות את הצורך, התסכול והחסך שמאחורי הזעם הנרקיסיסטי. היא מאפשרת למטפל לדייק את האופן שבו עליו להתייצב עבור כל אחד מן ההורים, וליצור מרחב של חוויה הורית אחרת. כשההורים מוחזקים ונרגעים על ידי זולת־עצמי הנמצא עבורם, החרדה, האשמה והבושה מתמוססים, וכך גם ההגנות הנוקשות. ההורה מרגיש, נראה וקיים, ומתאפשרת תנועה של תקווה וחיים. האתגר הוא להיות אמפתי לשני ההורים בחדר, כאשר כל אחד מהם דורש בלעדיות ומנסה לגייס את המטפל לצידו. הפתרון הוא בהתמקמות כזולת־עצמי שאינו מתפצל: אנו אמפתיים לכאב של האם, ובו בזמן אמפתיים לתסכול של האב, מבלי לקחת צד בוויכוח העובדתי (קוהוט, 1984).
מיקוד בילד
ההנחה הקלינית הבסיסית בעבודה עם הורים בקונפליקט גבוה היא כי המרחב הזוגי מזוהם ברעלים של מאבק, חרדה ונקמה. במצב זה אין כל יכולת לעבוד על היחסים הבין-אישיים של ההורים, ואין לצפות מהם להגיע לתובנות או לקחת אחריות על העבר. הדרך היחידה לחולל שינוי, לעקוף את מנגנוני הפיצול ולהרגיע את המוח המגיב, היא באמצעות הסטת ציר ההתערבות כולו אל הילד.
הילדים במשפחות אלו משמשים לעיתים קרובות כמנקזי חרדה או כשלוחה נרקיסיסטית של ההורה. הטכניקה היא להסיט את המבט שוב ושוב אל הילד: "לא מתמקדים בלמה אתה לא מחזיר בגדים", אלא "מה הילדה שלך צריכה כשהיא קמה בבוקר לבית הספר מבחינת בגדים". איסוף המידע על צורכי הילד הופך את ההורים למומחים לילדם. כאשר ההורים מצליחים לראות את הילד כסובייקט נפרד, נוצר מרחב הורי נקי יחסית מן הרעלים הזוגיים.
המשבר מותיר את ההורים בתחושה של אובדן ערך, תלישות וביטול מקומם ההורי. במקום לעסוק בשאלה מי הרס את המשפחה, המיקוד בילד מעניק להורים הזדמנות לחזור ולהיות הורים מיטיבים. כאשר המטפל מתפעל מן הידע שלהם על ילדם, וכאשר הם מצליחים לקבל החלטה המטיבה עמו, הם זוכים לחוויה של פוטנטיות וערך. הם לומדים מחדש לתפקד כזולת־עצמי מכיל ומרגיע עבור הילד שלהם. תהליך זה, של יציאה מן ההישרדות העצמית אל עבר דאגה לאחר – לילד – הוא תהליך של התמרה, המרפא ומאחה גם את שברי העצמי של ההורה עצמו. האמונה הקלינית היא כי רק אם נראה אותם באור טוב דרך כוחותיהם ההוריים, הם יוכלו סוף סוף להפנות את המבט ולראות את ילדיהם (Boyan & Termini, 2005).
אתגר של המטפלים – לעבוד בתוך סערה
העבודה עם הורים בקונפליקט גבוה אינה עבודה סטרילית. המטפל נכנס לתוך סערה, רווית יצרים, השלכות, אלימות סמויה וגלויה וייאוש. היכולת של המטפל לשרוד את המתקפות ולשמור על עמדה טיפולית היא המפתח להצלחה, אך היא גם האתגר הקשה ביותר.
הורים אלו, המאופיינים במנגנוני הגנה פרימיטיביים של פיצול והשלכה, נוטים לפצל גם את אנשי המקצוע. הצורך לקבל הכרה ונראות לחוויה ולצרכים הנרקיסיסטיים שלהם מתבטא בהפעלת לחץ עצום על המטפל לבחור צד, באמירות כמו: "תראה איזו משוגעת היא, תראה כמה הוא מסוכן".
המטפל מצוי בסכנה מתמדת של שיחזור והפעלה, הוא עלול למצוא את עצמו מרגיש את הרגשות שההורים אינם יכולים לשאת – כמו חוסר אונים, זעם וייאוש ולפעול מתוכם. מטפל שמרגיש כעס עצום על הורה תוקפן ורצון להציל את הילד, למעשה משחזר את הדינמיקה של ההורה השני ונופל למלכודת ההזדהות ההשלכתית (לויטה, 2008, 2009). כדי לא לקרוס, המטפל חייב לעבוד על עולמו הפנימי, לגלות מודעות, לזהות אילו כפתורים ההורים לוחצים אצלו: האם הוא מפחד מאגרסיה כמו ההורה הנמנע, או פועל מתוך פנטזיית הצלה כמו ההורה החרדתי. השימוש ברגשות המטפל כמצפן עוזר להבין את הדינמיקה, לוותר על פנטזיית ההצלה ולאמץ עמדה צנועה. לא ניתן לרפא את הפרעת האישיות או להפוך אותם להורים מושלמים. ההצלחה נמדדת במטרות צנועות, כמו הפחתת אלימות או שיפור התקשורת.
בעבודה עם הורים בקונפליקט גבוה חשוב לא להיות לבד, עבודת צוות והדרכה צמודה הן קריטיות. צוות משמש מרחב עבור המטפל, מאפשר לו לאוורר את הרגשות הקשים, ושומר עליו מפני הזדהות יתר עם צד אחד.
בסופו של דבר, תפקיד המטפל הוא להחזיק את התקווה עבור אנשים שאיבדו אותה. המטפל מחזיק את הרצף של ההווה והעתיד, במקום שבו ההורים רואים רק את השבר והעבר. היכולת של המטפל להכיל את עוצמות ההרסנות מבלי להתפרק היא המודלינג המשמעותי ביותר עבור המטופלים, ומאפשר לראות שניתן לשרוד את הסערה.
דיון וסיכום
במאמר זה ניסינו לשרטט מפת דרכים לעבודה עם הורים בקונפליקט גירושין בעצימות גבוהה. הטענה המרכזית שהוצגה היא כי הטיפולים הקלסיים, המבוססים על מודעות, תובנה ופרשנות, אינם רק בלתי יעילים מול הורים אלו, אלא אף עלולים להחמיר את המצב ולהיתפס כמתקפה. במקום זאת, הוצע מודל אינטגרטיבי המשלב הבנה דינמית עמוקה עם פרקטיקה מובנית של רכישת מיומנויות ופתרון בעיות.
המאמר מציע "משולש קדוש" של מוקדי התערבות:
- קשר – יצירת ברית מבוססת על אמפתיה ותיקוף החוויה הסובייקטיבית.
- מבנה – הצבת גבולות ברורים המשמשים כמיכל חיצוני כנגד חרדה והתפרקות.
- פתרון בעיות – מעבר מעיסוק בעבר ובהאשמות לחשיבה ממוקדת עתיד ומיומנויות.
טכניקת הליבה שהוצגה היא מיקוד בילד. הסטת המבט אל הילד משמשת כמעקף למנגנוני ההגנה של ההורים, ומאפשרת להם לשחזר את תחושת המסוגלות ההורית שלהם ואת יכולתם לתפקד כהורים מטיבים.
שלושת מוקדי ההתערבות מאפשרים ליצור מרחב מעברי בתוך הסערה. במרחב זה ההורים יכולים, ולו לרגעים, להשתחרר מלפיתת המאבק ולראות את ילדם ואת עצמם בעיניים טובות יותר. עבור המטפל, הנכונות לנוע בתוך הסערה דורשת אומץ, אך היא טומנת בחובה את האפשרות להציל את הילדים הכלואים בתוכה ולהעניק חסד להורים שאיבדו את דרכם.
לסיכום, הטיפול בהורים בקונפליקט גירושין בעצימות גבוהה הוא מלאכת מחשבת של אחיזת הפכים: ראיית הפתולוגיה תוך אמונה בפוטנציאל, החזקת גבול נוקשה מתוך חמלה אמפתית, והכרה בעבר הטראומטי תוך התעקשות בלתי מתפשרת על תפקוד בהווה ובעתיד. תפקידנו כאנשי מקצוע אינו להעלים את הסערה, שכן לעיתים היא גדולה ממידותינו, אלא להוות עוגן יציב בתוכה. אנו נדרשים להחזיק את הפנס במקומות שבהם ההורים איבדו תקווה, ולהציע להם, כדבריו של נתן זך, "מקום שבו עוד אפשר לנשום" – מרחב שבו הקונפליקט נרגע מעט, הילדים חוזרים להיות נראים, והורות מיטיבה יכולה לשוב ולהתקיים.
עידית הוניגמן, MSW, מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול משפחתי וזוגי, קליניקה פרטית; מייסדת תחום התיאום ההורי, מכשירה מתאמים הוריים; מרצה, מלמדת ומדריכה בתחום הגירושין והטיפול הזוגי.
מרסלה פינארט, MSW, מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול משפחתי וזוגי, קליניקה פרטית; מדריכה פרטנית וקבוצתית בתיאום הורי ובטיפול זוגי בתחנות ציבוריות; חברת צוות במכון שילובים.
מקורות
לויטה, ז. (2008). גירושין עתירי קונפליקט: היבטים קליניים ופרקטיים. בתוך י. דוד, א. כרמי, מ. זכי וע. לבני (עורכים), סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל: אבחון, טיפול ושיפוט (עמ' 237–255). דיונון.
לויטה, ז. (2009). דינמיקה זוגית והתיאוריה של מלאני קליין. שיחות, כ"ג(3).
קוהוט, ה. (1984). כיצד מרפאת האנליזה. עם עובד.
קוהוט, ה. (1985). פסיכולוגיית העצמי וחקר האדם. תולעת ספרים.
Bowen, M. (1978). Family therapy in clinical practice. Jason Aronson.
Boyan, S. M., & Termini, A. M. (2004). The psychotherapist as parent coordinator in high-conflict divorce: Strategies and techniques. Haworth Clinical Practice Press.
Boyan, S. M., & Termini, A. M. (2005). The psychotherapist as parent coordinator in high-conflict divorce: Strategies and techniques. Routledge.
Eddy, B. (2018). 5 Types of People Who Can Ruin Your Life: High-Conflict Personalities in Liberty and Government. Unhooked Books.
Eddy, B. (2021). Calming upset people with E.A.R.: How statements showing empathy, attention, and respect can quickly defuse a conflict. Unhooked Books.
Eddy, B. (2023). The new elephant in the room: Why all professionals need to learn about personality disorders. High Conflict Institute.
Eddy, B., & Lomax, M. (2021). Mediating high conflict disputes: A breakthrough approach with tips and tools and the New Ways for Mediation. High Conflict Institute Press.
Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. International Journal of Psycho-Analysis, 27, 99–110.
Orange, D. M. (2011). The suffering stranger: Hermeneutics for everyday clinical practice. Routledge.
