תקציר
מאמר זה מבוסס על הרצאה שהוצגה בכנס האגודה לטיפול זוגי־משפחתי ועוסק בהתמודדות משפחתית עם אובדן טראומטי בתוך הקשר קווירי. דרך סיפור מקרה נרטיבי של משפחה הכוללת אובדנים כפולים, זוגיות פרק ב', הורות ביולוגית ולא ביולוגית ואומנת קרובים, נבחנים תהליכי עיבוד אבל, בניית שייכות והרחבת מושגי המשפחה.
המאמר מציע כי האובדן אינו רק חוויה רגשית פרטית אלא גם אירוע מבני־חברתי, החושף גבולות של הכרה ממסדית והנחות הטרונורמטיביות בנוגע לזוגיות, הורות ואחאות. דרך שיח פתוח על מוות, שימוש במשחק כמרחב מתווך בין דמיון למציאות, והנכחת ה"יש" לצד ההיעדר, מתוארת יצירת מרחב משפחתי המאפשר נשימה בתוך השבר.
בנוסף, נדונה המשמעות הקלינית של חשיפה אישית ומיקום העצמי של המטפלת, במציאות שבה חייה הפרטיים נוכחים גם בעולם הדיגיטלי, המצריכה זהירות מקצועית. המאמר מבקש להציע תקווה, ולהרחיב את החשיבה על שכול, שייכות ומשפחה בעבודה זוגית־משפחתית.
המאמר שלפניכם.ן מבוסס על ההרצאה שהעברנו בכנס "מקום בו אפשר לנשום" של האגודה לטיפול זוגי־משפחתי בפברואר 2026, במושב "אור בין הסדקים" שעסק באובדן ושכול. בהרצאה שיתפנו בהתמודדויות שלנו במשפחה, הכוללות: אובדנים טראומתיים, זוגיות פרק ב', גידול ילדים.ות ביולוגיים ולא ביולוגיות, וגידול ילדים.ות באומנת קרובים.ות (אומנה מתוך קשר משפחתי). זאת מתוך שליחות ורצון לתת תקווה והשראה לאפשרויות לריפוי ושיקום לאחר טראומות עמוקות.
המאמר נכתב בלשון מעורבת, לעתים בזכר ולעתים בנקבה, מתוך עמדה המערערת על הבינאריות הלשונית ועל ההנחה כי קיים מודל מגדרי יחיד של הורות, זהות ומשפחה. הבחירה בלשון מעורבת משקפת גם את השפה שבה אנו חיות, הורות ומטפלות – שפה הנעה בין זכר לנקבה ולעתים שוזרת ביניהם, כפי שגם משפחתנו נעה בין זהויות, תפקידי הורות ואחאות.
כמו את ההרצאה גם את המאמר כתבנו יחד:
עומרה לוי־חזן, עו"ס, מטפלת זוגית־משפחתית מוסמכת, מנחת קבוצות ומרצה בתחומי מיניות, מגדר ואובדן.
חני כבדיאל, כלבנית טיפולית, מתקשרת עם בעלי חיים, מטפלת ברפואה משלימה לבעלי חיים ומטפלת התנהגותית לכלבים.
אנחנו מציגות כאן סיפור מקרה משפחתי־נרטיבי, שמבקש להאיר שתי שכבות במקביל: את השכבה האישית־משפחתית של חיים בתוך אובדן מתמשך, ואת השכבה המקצועית של המשמעות שהאובדן מקבל בעבודה טיפולית – בפרט במציאות בה החשיפה האישית לעיתים אינה בחירה מלאה אלא מתרחשת גם דרך העולם הדיגיטלי. אנו מציעות שהאפשרות "לנשום" בתוך האובדן נוצרת דווקא דרך תנועה בין יש לאין, בין דמיון למציאות, בין נורמה חברתית לשייכות שנבנית מחדש.
הקדמה: משפחה שנוצרה מתוך שבר
ד"ר יעל (Belly) לוי־חזן הייתה מרצה באקדמיה, אקטיביסטית בקהילה הגאה, בת זוגה של עומרה והורה של מעיין ונורי ושל דילן הכלב. יעל נהרגה בתאונת דרכים בסוף שנת 2017. מעיין היה אז בן שלוש וחצי ונורי בת חמישה שבועות.
חני, חברה רחוקה, עברה לגור באותה העיר (באר שבע), כחודש לפני מותה של יעל והגיעה לעזור כמעט מדי יום לעומרה עם הילדים ועם דילן. לאט לאט, עומרה וחני התקרבו והתאהבו, ואחרי תקופה חני עברה לגור איתם יחד עם מיצ'ו וג'ינג'י החתולים ונל הכלבה.
כמעט שבע שנים לאחר מכן, אחותה של עומרה, חלי, נפטרה במפתיע בעת חופשה משפחתית עם שני ילדיה. חני ועומרה, בהחלטה משותפת עם מעיין ונורי, החליטו לשמש כמשפחת אומנה לאיתן ונעמה, ילדיה של חלי, שהצטרפו למשפחה בחודש אוגוסט 2025.
כפי שמתארת אורנה דונת במאמרה על אחאות את הסטנדרטיזציה של ההתפתחות המשפחתית כמפת דרכים הטרונורמטיבית בעלת תחנות מוגדרות, אצלנו התחנות התבלבלו, ובכל זאת התפתחנו לכדי משפחה.
שיחות על המוות
2022.
נורי: "אמא, את מדברת עם יעל?"
עומרה: "כן, הרבה".
נורי: "את מדברת איתה בטלפון?"
עומרה: (מחייכת) "לא מתוקה, אין לה טלפון, אני מדברת איתה בלב, בראש".
מעיין: "איך מישהו שמת נראה?"
עומרה: "תלוי מה סיבת המוות"
מעיין: "איך נראה מישהו שמת בתאונה?"
עומרה: משתהה קצת. "אתה רוצה בעצם לשאול איך יעל נראתה אחרי שהיא מתה?"
מעיין: "כן"
עומרה: "התלבטתי מאד אם לראות אותה אחרי, והחלטתי בסוף לראות רק את היד שלה עם הקעקוע. דוד אלי, אחיה, ראה את יעל ואמר שנראתה די אותו הדבר, עם קצת חבלות, ועם כיסוי על העיניים כי הרי תרמנו את הקרניות שלה".
מעיין שותק ומקשיב בעיניים סקרניות.
עומרה: "הסיבה שרציתי לראות את היד עם הקעקוע היתה גם כדי לוודא שזו היא, כי רק לה היה קעקוע כזה… אני החלטתי בסוף לא לראותה, כדי שהזיכרון האחרון שיהיה לי ממנה הוא בעודה בחיים, וגם הרגשתי שזה מה שהיא היתה מעדיפה. זו היתה התלבטות מאד קשה עבורי".
מעיין: "גם אני הייתי בוחר שלא לראות אותה מתה".
עומרה מלטפת ומחייכת.
נורי: "אמא, את יודעת שדילן היה חבר שלי והוא מת? אבל הוא עדיין חבר שלי."
עומרה: "אני יודעת, אני יודעת".
תמיד לפני השינה הנושאים הכי משמעותיים עולים. השיחות על המוות כנראה לעולם לא יפסקו, הן מגיעות בתקופות שונות ומסיבות שונות. הן תמיד מחסירות פעימה ומעלות זכרונות, שלעתים אנחנו מעדיפות לשכוח. אך בחרנו בכך שהמוות לא יהיה מוסתר אצלנו. הוא נשאל, מדובר, מקבל מקום. אנחנו בוחרות באפשרות לשאול שאלות גם אם התשובות קשות, מתוך אמונה שהשיח מפחית פחד ומאפשר ויסות.
להיות אמא טובה דיה, מבלי להיות בהכרח אמא
כאשר נעמה שואלת: "אם השופטת תאשר שנעבור לגור אצלכם אז זה אומר שמעכשיו אני אקרא לך אמא?"
השאלה נושאת אלינו קווים של געגוע וזהות. כמיהה לאימה, לאפשרות לקרוא אמא. היה לנו חשוב להבהיר שהקריאה "אמא" אינה מוחקת את אמה הביולוגית, אלא מרחיבה את מושג האימהות. יחד עם האפשרות שתקרא לנו בשמנו.
המושג "אם טובה דיה" נטבע על ידי ויניקוט ומתייחס לאם שאינה מושלמת ואינה אמורה להיות מושלמת. ויניקוט טען כי התפתחות נפשית בריאה אינה תלויה באימהות אידיאלית, אלא בדמות מטפלת המסוגלת להיענות לצרכי הילד באופן מותאם דיו, לא באופן מוחלט. דווקא דרך טעויות קטנות, תסכול מדוד והדרגתיות בהיענות, מתאפשר לילדה לפתח עצמאות, אמון ותחושת עצמי. המושג "טובה דיה" מבקש לשחרר מהאידיאליזציה של אימהות כביולוגיה או כהקרבה טוטאלית, ולמקם את ההורות כקשר חי ונבנה, המבוסס על נוכחות, אחריות ורגישות – ולא רק על תפקיד פורמלי או גנטי. בהקשר של משפחות שאינן תואמות את המודל ההטרונורמטיבי, המושג מאפשר לחשוב על הורות כפונקציה של קשר והחזקה, ולא כהכרח של לידה או רישום.
ארוחת צהריים. מעיין, אז בכיתה ד', משתף שאחד החברים מהכיתה אמר שחני היא אמא חורגת שלו ועד אותו הרגע הוא בכלל לא קלט את זה. חני צוחקת על כך שהיא לא מרושעת מספיק, אבל במציאות מעיין ונורי, וכמובן גם חני, לא רואים אותה כחורגת מהמשפחה או מההורות, על אף שהיא לא חלק מהגרעין המשפחתי המקורי.
לעומתם, ההורות של חני מעוררת אצל נעמה אמירות כמו:
"את בעצם לא אמא שלנו, את לא חלק מהמשפחה".
כשחני שואלת אותה לכוונתה, נעמה מסבירה שהיא בעצם מטפלת בילדים, אבל לא חלק מהמשפחה.
"למה?" חני שואלת.
נעמה עונה בהחלטיות: "כי יעל ועומרה הן האמהות שלהם".
חני: אז מה אני בעצם?
נעמה: את שומרת עלינו.
חני: אז אני בעצם אופר? כמו בייביסיטר שנשארת גם לישון?
נעמה מחייכת: כן.
ברור לנעמה שמה שאמרה לא מעוגן במציאות, אבל היא בודקת את התגובה של חני כמי שחיה זאת – האם יש לה זכות קיום במשפחה שהיא לא נולדה אליה?
בשנת 2017, בכנס "סקס אחר", יעל העבירה את ההרצאה "לא לבלבל את הילדים: הורות קווירית והתביעה הכפולה להטרונורמטיביות", שהפכה למאמר לאחר מותה. שם יעל עוסקת באפשרות להיות הורה אך לא בהכרח אמא, למשל להיקרא בשמך הפרטי גם אם את האם הביולוגית; להיות הורה לא־ביולוגית שנקראת בשמה הפרטי ולהיות הורה מושקעת ממש כפי שהורה ביולוגית מצופה להיות. אפשרויות אלו עולות בשיח גם כיום. על אף שהילדים מקבלות בטבעיות את ההורות של חני, מבלי שתיקרא אמא או אבא, הסביבה לעיתים מפקפקת בכך. בבתי הספר למשל, כשעומרה משתפת את המורה של נעמה שחני תגיע לפגישה והמורה מבקשת מעומרה שתעדכן אותה מראש "בנושאים הקשורים לנעמה"; או כששומעות שעומרה וחני יחד "רק" שבע שנים והילדים בני שמונה עד 12 ומעירים לחני: "אז בעצם הילדים לא שלך". התפיסה הרווחת היא שילד "שלנו" הוא ילד שהבאנו לעולם לאחר היריון ולידה. חני אכן לא בחרה להביאם לעולם, אך בחרה להיות הורה שלהן ולגדל אותם.
"סוגשלאחשלי": כשהשפה יוצרת משפחה
גם סוגיית האחאות התחדדה. כאשר נאמר למעיין בכיתה שנורי היא "חצי אחותו", הוא הזדעזע. עבורו הם אחים מבטן ומלידה, גם אם אינם חולקים גנים משותפים. לאחרונה גילינו שגם אחאות יכולה להגיע בכל מיני צורות ולשנות עוד קצת את האופן בו אנחנו חושבות. המציאות הראתה לנו שאח או אחות יכולים להיות גם בן דוד או בת דודה שעברו לגור איתנו באומנה. בהתחלה הילדים הסתבכו עם להסביר כל פעם את הסיפור המשפחתי הדו־שלבי, התלבטו כמה לספר ועד כמה לשתף. לפעמים הילדים לא מרגישות בנוח להכניס לעולמם כל אדם ששואל.
הם מצאו לעצמם את המונח "סוגשלאחשלי" או בהתאמה "סוגשלאחותי". למשל, איתן מסביר לרופא איך שבר את היד: "התחבאתי והתכופפתי, ואז סוגשלאחשלי נתן לי בעיטה בטוסיק אז התחלתי לרוץ אחריו ואז דפקתי את היד בסלע."
הרופא מתעכב על, מה זה "סוגשלאחשלי"?
ואיתן מסביר בפשטות: "אני באומנה אצל בני דודים שלי, אז בן דוד שלי הוא גם אח שלי."
הכינוי שהילדים המציאו מחזיק מורכבות בלי הסבר ארוך. הוא מאפשר שייכות שאינה נשענת על ביולוגיה, ובכך מערער על ההיררכיה המקובלת בין קשרים גנטיים לקשרים שנוצרים בחיים משותפים. במאמר "סוציולוגיה של המשפחה לאור שינויים חברתיים וחידושים ביוטכנולוגיים", כותבת בר־יוסף על מה הופך אחאים לכאלו – גנטית, חברתית, סביבתית וכו': "סביר להניח שלקשר החברתי שמתפתח תוך צמיחתם יחד של ילדים באותו משק בית יהיה משקל רב יותר בפיתוח יחסי אחאים מאשר למוצא גנטי משותף."
אנחנו לומדות שיש קווים המחברים בין מעיין ונורי ואחרים המחברים בין נעמה לאיתן, ואנחנו לא מנסות לטשטש את ההבדלים. יחד עם זאת, מצביעות גם על הדומה ביניהם ועל הדרכים להתחבר מתוכו. כמו למשל סולידריות של יתמות סביב אזכרות וביומיום, וסולידריות של מוות פתאומי שמנתק הורה מילדיה.
לשחק את הכאב החוצה
באזכרת שלושים יום ליעל, היה לעומרה ולמעיין חשוב שהוא יהיה הראשון שיראה את המצבה. היה ברור שבגיל שלוש וחצי הוא לא ינכח באזכרה, לכן לקחה אותו מוקדם בבוקר באותו יום, לפני הגן. יום לפני, עומרה קנתה רקפות בצבע שמעיין ביקש – אדום. כדי לרכך לו את הסיטואציה הנוראית, עומרה הציעה למעיין לחפש את המצבה של יעל תוך כדי המשחק חם־קר, כמטאפורה למצבם: הגוף הקר באדמה לעומת הגופים החמים שלהם. מעיין נענה ברגע, התרוצץ, צחק והתרגש למצוא את המצבה, בזמן שידיו עוטפות את זר הרקפות הבוהק. מאז שיחקנו חם־קר עם נורי שגדלה לתוך זה, ואחר כך עם איתן ונעמה בניסיון למצוא את המצבה של אימם.
במשפחה שלנו יש משחק שנקרא "הפוך הפוך". במשחק כל אחד יכול להיות כל אחת אחרת מהמשפחה – חיים, מתות, בני אדם, חיות, הכל מתקבל בברכה. זמן קצר לאחר שיעל נהרגה, עומרה שיחקה עם מעיין ונורי התינוקת. מעיין בחר להיות אמא יעל. מעיין, בחיוך גדול: "שלום, אני אמא יעל, לא נפטרתי". עומרה התגלגלה מצחוק עם הפנטזיה על שובה של יעל, יחד עם הכאב הגדול על כך שלעולם לא תתגשם.
שנים אחר כך, בבוקר שבת, בחדר השינה של ההורות, נורי רוצה לשחק כאילו חלי חוזרת הביתה ולא מתה. היא מבקשת שכל אחת מאיתנו תגיב בתורה. היא מתחילה מחני, עוברת לעומרה ולבסוף לנעמה. בכל חזרה הסצנה נעשית מוגזמת יותר, דרמטית יותר, כמעט גרוטסקית. עד שכולנו צוחקות ודומעות יחד ואיתן ומעיין מצטרפים ומבקשים שחלי תחזור גם אליהם.
כשיש ילדים צעירים שעוברים אובדן טראומטי, המשחק מאפשר לרכך את הסיטואציה הקשה והכואבת. כפי שמולי להד ואיריס שגב מציעים במאמרם "מציאות פנטסטית כמקום להחלמה במצבי אין מוצא ואובדן", אנחנו מאפשרות לילדים.ות לשהות בין הדמיון למציאות, ליצור גשר בין ההתמודדות עם כך שהאם לא תשוב לבין הפנטזיה שתחזור. אצלנו, הגשר הזה נבנה לא פעם דרך משחק: חזרתיות, הגזמה, היפוך תפקידים, סימבוליות, ולעיתים גם צחוק גדול שמופיע בדיוק במקום שבו הלב נשבר.
להרגיש את הגעגוע בתוך היש
בלילה שיעל נהרגה, עומרה קיבלה את הבשורה המרה בטלפון מצביה, אימה של יעל. מדינת ישראל לא טרחה להכיר בזוגיות שלהן, ולכן לא שלחה קצין נפגעים ועו"ס כמקובל בנוהל – רק כי לא היו רשומות כנשואות. למרות זאת, ברשומות המדינה הופיע שלמעיין יש שתי אימהות, ובאותה הכתובת. כלומר, לא מדובר רק ב"טכניקה" של רישום זוגי, אלא באי־הכרה מבנית שמצליחה להתקיים לצד הכרה בהורות. בפועל מעיין היה רשום על שתיהן והמדינה ידעה זאת ובכל זאת בחרה להתנהל כך.
באותו היום, כשמעיין חזר מהגן, עומרה הושיבה אותו בחדרו והתיישבה מולו בגובה העיניים. עומרה שיתפה שקרתה טעות נוראית: שיעל בלי כוונה פגעה ברכב לפניה, וכשיצאה מהרכב שלה נהגת אחרת לא ראתה אותה ובטעות פגעה בה. היא הדגישה את הטעות שנעשתה מתוך רצון לייתר כבר אז רגשות נקמה. היא הסבירה שיותר לא נראה את יעל כמו שאנחנו רגילים לראות, שיעל נפטרה, ושהיא תמיד תהיה בלב שלנו ונראה אותה בזיכרונות, בחלומות ובתמונות. לאחר מכן סיפרה לנורי אפילו שהייתה כה קטנה, היה לה חשוב שתשמע את שקרה.
במשך הזמן שעבר דאגנו תמיד להזכיר את היש, שזכינו לזמן עם יעל, כמה מעיין בר מזל שהרוויח את יעל שלוש וחצי שנים וכמה נורי בת מזל שהרוויחה אותה חמישה שבועות. היה לעומרה חשוב אז ולשתינו גם היום, לייצר ולשמר נרטיב של מה שכן זכינו לו. גם כאשר חלי ובעלי החיים: דילן, מיצ'ו ונל נפטרו, החזקנו את היש יחד עם הכאב. לא כהכחשת ההיעדר, אלא כאיזון מול עוצמתו. להנכיח את מה שזכינו לו יחד: את הזיכרונות שנשארים איתנו ואת האהבה והביטחון שכולנו מעניקות ומקבלים כמשפחה הייחודית שלנו, שמורכבת ממגוון צורות קיום, אנושיות ואחרות, בעולם הזה ובעולם שמעבר, בגוף ושאינן בגוף.
במהלך השנים אנחנו רואות איך חיות המחמד שאיתנו – כלבים, חתולות וארנבים – משמשות לעיתים גם כהורים ולעיתים כאחיות. יש ימים שנורי מתקשה להירדם וג'ינג'י החתולה נמצאת לידה, מווסתת ומרגיעה עד שעיניה של נורי נעצמות והשינה הופכת עמוקה; אז היא מדלגת החוצה מהחדר לשאר עיסוקיה החשובים, כמו ליקוק פרווה ושינה עמוקה משל עצמה. היו פעמים שבהן נל הכלבה סירבה לקום ממיטתו של מעיין, נהמה עליו ולימדה אותו איך לעמוד על הגבולות שלו מולה ולגרום לה לרדת מהמיטה כשהוא צריך את המיטה לעצמו ובדרך זו לימדה אותו לשים גבולות מול דמויות נוספות במשפחה.
בספרה "המוות חשוב לחיים" ד"ר קובלר־רוס מצטטת את המוטו החביב עליה: "אם תסוכך על הקניונים מהסערות, לעולם לא תוכל לראות את היופי של גילופיהם". אנחנו משתדלות לאפשר לכולנו את הסערות: את הגעגועים לקראת יום השנה של חלי ושל יעל, כשפוגשות כלב או חתול שמזכירים את החיות שאינן, או פשוט כשהגעגוע מופיע במהלך היומיום. לדבר עליו, לצחוק, לבכות, לשחק אותו – מה שמתאים באותו הרגע.
התפיסות שלנו בנוגע למי שחי ומי שמתה, בנוגע לתפקיד המצבה בהתמודדות ובעיבוד האבל, מה מותר ומה אסור לעשות בבית עלמין ועוד, שונות מהנהוג בחברה. למשל, נורי מגיעה אל המצבה ומיד מתיישבת עליה, כפי שעומרה הניחה אותה עליה כשהייתה תינוקת בת כחצי שנה בביקורה הראשון, על אף הביקורת של חלק מהסביבה על הפעולה הזו. עד היום נורי אוהבת לשבת על המצבה, לשחק באבנים ולעצב מחדש את הצמחים.
חשיפה כפויה של מטפל.ת בעולם דיגיטלי
יעל נהרגה בערב חנוכת הבית הגאה בעיר באר שבע. היא השתתפה באירוע, ועומרה הייתה בחופשת לידה מעבודתה כרכזת הטיפול בבית הגאה בעיר. היו לעומרה מטופלים.ות בקליניקה של הבית הגאה. מטופלות.ים שמעו על מותה של יעל דרך ההודעות בקבוצות החברתיות ודרך מודעות האבל שנתלו ברחבי האוניברסיטה ובבית הגאה. הסיפור הטראגי הופץ במהירות. עומרה מצאה את עצמה חוזרת אחרי חצי שנה לעבודה עם מטופלים.ות שחלקם היו בלוויה וחלקן יודעות את שקרה מבלי שסיפרה להם. במקביל להתמודדות עם האובדן, עם המעבר מחופשת לידה ל"חופשת" אבל, ועם החזרה לשגרת עבודה אחרי לידה, היא התמודדה גם עם המבטים, השאלות והשיח מצד מטופלים.ות. עומרה הרגישה פגיעה אך לצד זאת גם חזקה – על כך שהיא מהווה מודלינג להיאחזות בחיים, להמשכיות, בעיקר עבור מטופלות.ים שחלקם חוו טראומות גדולות. יחד עם זאת, עלו תהיות: האם יש מטופלים.ות שיחששו להכביד ואולי ימנעו מלדבר על דברים הנוגעים למוות, אובדן, סיום?
תפיסתה של די וואטס־ג'ונס על מיקום העצמי של המטפלת סייעה להבין כי חשיפה היא מיקום חברתי מתמשך. וואטס־ג'ונס כתבה את מודל מיקום/הצבת העצמי של המטפל.ת במאמרה משנת 2010 "Location of Self: Opening the door to dialogue on intersectionality in the Therapy process". בניגוד לתפיסות הרואות בחשיפה אקט נקודתי או תגובתי, היא ממסגרת אותה כתהליך מתמשך של מיקום חברתי־יחסי, שבו המטפלת מזמינה שיח על האופן שבו זהויותיה החברתיות – ובהן מגדר, מעמד, נטייה מינית ודת – עשויות להשפיע על התהליך הטיפולי, הן כמשאב, הן כמגבלה. עצם ההזמנה לשיח זה מניחה כי זהויות אינן רקע ניטרלי בלבד, אלא מימד פעיל המוטמע בעבודה הקלינית, גם כאשר אינו מדובר במפורש.
סיפור האובדן והמאבק המשפטי אליו יצאה עומרה, בייצוגה של עו"ד מיכל עדן, כדי שיעל תוכל לאמץ את נורי לאחר מותה מופיעים בכתבות ברשת. לא אחת מטופלים.ות שפנו אליה לטיפול קראו על כך. עומרה מניחה שיש מטופלות שהסיפור(ים) שלה הרחיקו אותן ומנעו מהם ליצור קשר, ויש מטופלים שהסיפור(ים) וההתמודדויות הללו דווקא עודדו אותם לפנות אליה ולהגיע לטיפול.
היה מטופל שבתו הצעירה אובחנה עם מחלה קשה. בפגישת האינטייק הוא שיתף את עומרה שקרא על הסיפור המשפחתי, ראה שעברה דברים מורכבים בחייה, ופנה אליה לטיפול כי הניח שתוכל להחזיק את הדברים שהוא עבר ועובר. לעומתו, מטופלת שטופלה אצל עומרה במשך תקופה התלבטה אם לסיים את הטיפול, ואחרי שהסיפור נודע לה הביאה את התהייה לחדר: אם מה שעומרה עברה מקשה עליה להכיל אותה.
עומרה טיפלה בזוג שהגיע לטיפול מעט אחרי שאחותה נפטרה. האישה סיפרה בדמעות שאחיה נהרג בעזה, והבן זוג הוסיף שקשה לו שהיא בוכה ליד הילדים הצעירים שלהם. לאחר התלבטות, עומרה שיתפה על מותה של אחותה ועל הדילמה שגם היא מרגישה לפעמים לגבי הבכי והעצב מול הילדים. היא הוסיפה שיש פתח לשיח ולשיתוף כשהורה בוכה ליד הילד שלו ומסביר לו מה מקור העצב, ושחשוב לתת לגיטימציה לזה; היא הדגישה את ההבדל בין לבכות ליד הילדה לבין להתפרק מולה. בתום הפגישה האישה חיבקה אותה בדמעות והודתה לה על ששיתפה. אם הייתה מנחה את הזוג ללא השיתוף האישי, הדברים היו מתקבלים אחרת – אולי בתוך הקשר של ידע פסיכו־חינוכי ויחסי כוח, ולא מתוך ניסיון אישי ומודלינג.
לחשיפה אישית יש מקום משמעותי ומרפא בטיפול, לצד זאת צריך לשים לב ולהיות זהירים.ות: לבדוק היטב האם החשיפה משרתת את המטופל.ת ולא בעיקר את המטפל.ת, להעלות תהיות, לא לקחת כמובן מאליו, להתייעץ בהדרכה ועם קולגות, ולקחת בחשבון את המשמעויות של החומר הטיפולי הזה בתוך הקשר.
סיכום
כפי שעיבוד אובדן אינו מסתיים לעולם, כך גם אנחנו נעות ונעים בין היש לאין, בין דמיון למציאות, בין ביולוגיה לקשר, בין מי שהייתה ואיננה בגוף אך ממשיכה להתקיים בלב, בזיכרון ובשפה המשפחתית. התנועה הזו אינה ליניארית ואינה מתקדמת "שלב אחרי שלב", אלא מתקיימת בגלים: בשיחות לפני השינה, במשחקיות, בביקורים בבית העלמין, בהומור ובשאלות שמחזירות אותנו אל נקודות השבר וממנו גם אל נקודות החיבור.
סיפור משפחתנו מציע כי האובדן אינו רק חוויה רגשית־פרטית, אלא גם אירוע מבני וחברתי. הוא חושף את גבולות ההכרה הממסדית, את ההנחות הנורמטיביות על זוגיות, הורות ואובדן, ואת האופן שבו שייכות נמדדת לעיתים דרך ביולוגיה או רישום פורמלי. בה בעת, הוא פותח אפשרות להרחיב מושגים: הורה שאינה "אמא" ובכל זאת אֵם במלוא מובן האחריות והאהבה; אחאות שאינה נשענת על גנטיקה אלא על חיים משותפים; משפחה שנולדת מחדש בתוך השבר.
דרך שיח פתוח על מוות, דרך משחק שמאפשר להחזיר לרגע את מי שאיננה, דרך הנכחה עקבית של ה"יש" לצד ההיעדר, ודרך נכונות לבחון גם את מיקום העצמי המקצועי שלנו כמטפלות בתוך הסיפור – מתאפשר מרחב שבו ניתן לנשום. לא נשימה של פתרון או סיום, אלא נשימה שמכירה בכך שהשבר והחיים שזורים זה בזה. בתוך הסדקים, בין הכאב לצחוק, בין הגעגוע להמשכיות, מתגבשת משפחה – לא כעמידה בנורמה, אלא כבחירה יומיומית לשוב ולהיקשר, להישאר בחיים ולהמשיך לאהוב.
עומרה לוי-חזן, עו"ס, מטפלת זוגית-משפחתית מוסמכת, מנחת קבוצות, מרצה בתחומי מיניות, מגדר ואובדן.
חני כבדיאל, כלבנית טיפולית, מתקשרת עם בעלי חיים, מטפלת ברפואה משלימה לבע"ח, מטפלת התנהגותית לכלבים.
מקורות:
בר יוסף, ר. (1996). סוציולוגיה של המשפחה לאור שינוים חברתיים וחידושים ביו-טכנולוגים. מגמות, לח, 29-5.
דונת, א. (2013). טובים השניים מן האחד? כמה הגיונות תרבותיים של מוסד האחאות בישראל. סוציולוגיה ישראלית, 15(1), 35–57.
להד, מ. ושגב, א. (2013). מציאות פנטסטית כמקום להחלמה במצבי אין מוצא ואובדן. בתוך שנון קליין, ה', קרייטלר ש' וקרייטלר מ' (עורכות), טנטולוגיה: מדעי האובדן, השכול והאבל: נושאים נבחרים (עמ' 162-139). חיפה: פרדס
לוי-חזן, י. (2020). הורות קווירית: לא לבלבל את הילדים. מפתח, 15, 44-35.
קובלר-רוס, א. (2000). המוות חשוב לחיים: החיים, המוות והחיים שלאחר המוות (י' בר-כוכבא, תרגום). הוצאת מודן.
WATTS‐JONES, T. D. (2010). Location of self: Opening the door to dialogue on intersectionality in the therapy process. Family process, 49(3), 405-420.
Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment. London: Hogarth Press
