קו ארוך מחוק – מחשבות על תקווה בימי מלחמה

קו ארוך מחוק: מחשבות על תקווה בימי מלחמה, בעריכת מירי רוזובסקי ומוריה דיין קודיש, הנו ספר אשר נולד בתקופת המלחמה אשר החלה בטבח ה – 7.10.23, מתוך ניסיון לנסח את הבלתי ניתן, את המתרחש בנפש, בזמנים של טראומה. הספר מכיל אסופה של מאמרים אותם חיברו כותבים מתחום הפסיכואנליזה, הספרות, האומנות והתקשורת, כאשר כל אחד בדרכו מנסה להעניק מילים, דימויים ומסגרות מחשבה למתרחש בעת שהמציאות נשברת.

השם קו ארוך מחוק מיטיב לתאר את החוויה: קו של חיים, זיכרון וזהות אשר לפתע נמחק, נקטע ונעלם, ומותיר אחריו תחושות של אובדן וחלל. נדמה כי אין מספיק מילים והסמלה, בעת שהתותחים עדיין רועמים.

כתיבת הספר מתרחשת בזמן אמת בעוד האירועים מתרחשים והאדמה, כרועדת תחת הרגליים. הכותבים אינם משקיפים ממרחק אלא שותפים לזעזוע, לאובדן ולכאב. הספר מתמודד עם השאלה הקשה, כיצד מבינים טראומה בעודה מתרחשת בזמן הווה, כיצד מטפלים אנו במטופלינו בעוד הקיר נפל (יולנדה גמפל) והמטפלת ומטופליה נמצאים שניהם בזירת האסון, או אולי זו רצפת האגן שנפלה, מונח אותו תבע, נוכח המציאות הישראלית של ה7.10, מר הלל ווייס. רצפת אגן כמסמלת רחם, רחמים, דמות אם. חשיפה למעשים וחומרי מציאות אשר לא ניתנים לעיכול כפגיעה בתשתית רחמית, אמפטית אישית וקולקטיבית. פגיעה באנשים בביתם, בית כמשול לרחם, אותו רחם אשר קורס עם רצפת האגן. גב' חני בירן הציעה את הדימוי של הפלה, של חוויות שהנן מחוץ לספקטרום הניתן לנשיאה בנפש. מוכל ביוניאני שאיננו ניתן לנשיאה. למול קריסה זו מציעה מר ווייס את הצורך בהפצעת עצמי בריא, וצורך בהתמזגות עם אחר שהנו אידילי, גדול מהאדם, על מנת להתרחב ולעבור התמרה בנפש. 

אחת המסות הבולטות הנה של פרופ' דנה אמיר, המסבירה כי טראומה הנה אובדן האובייקט הטוב המופנם. אמיר מביאה את דוגמת הילד המסתתר בארון ושר שיר ילדות על מנת לשמור על רצף נפשי ולשמר זיכרון של עולם שהיה, וכבסיס לבניית תקווה לעולם שיבוא. הלינק מחזיר את נפשו אל מחוץ לשבר במציאות.

כמו כן, אמיר מתארת את חווית השבר והקריסה האפשרית במלחמה, באמצעות היווצרותם של "לינקים שבורים". הלינקים, הנם מונח ביוניאני המתאר מערכת יחסים (בדמות אהבה, שנאה ומחשבה). כאשר אלה נשברים, מתקיימת מתקפה על יכולת הצמיחה הרגשית. למשל מצב בו לינק השנאה נשבר נוצרת שנאה רצחנית. לינק אהבה שבור יכול להתבטא כהצמדות והתקשרות הנפש לחסרון עצמו, ללא ביקוש אובייקט התקשרותי מחליף. החסר עצמו, הופך לאובייקט התקשרותי. וכך, עבודת עיבוד האבל התקינה אינה מתקיימת, ואילו הנפש מקיימת "אבל לבן" –  מונח אותו תבע אנדרה גרין. האבל הלבן מסרב לשחרר את האובייקט האבוד ונצמד אל החלל אותו הוא הותיר. אמיר מזכירה לנו את ג'סיקה בנג'מין אשר הבחינה בין יחס השניות ויחס השלישיות. בין יחסי פיצול בין קטבים למרחב משולש דיאלוגי. את החשיבות שבשאיפה להנכח במרחב המשולש המאפשר עמדה מורכבת המסכימה ומסכינה (מלשון סכנה) כדברי פרופ' מירב רוט, למציאות. המרחב המשולש מתקשר לפי אמיר ליכולת לתפוס את כאב האחר כמצוי בתחום אחריות האדם. זו עמדה המתכתבת עם העמדה הדיכאונית הקלייניאנית. עמדה אשר יש בה תנועה ותקווה. עוד מתארת אמיר מושגי ה – mind – deadness  ו – mindedness כמצבי קיום נפשי בהם אדם שולל את קיומו של האחר, או לחילופין, בו אדם בו האחר נתפס כסובייקט מרגיש וחושב, בהתאמה. אמיר מוסיפה ומתייחסת לנושא העדות, ומשמעותה בריפוי, בין אם זו עדות חיצונית ממשית או עדות אותה ניתן לדמיין. אמיר מתייחסת לדימוי – עץ הנופל ביער באין איש השומע, האם אירוע זה התקיים? הצורך בעדות במצבי טראומה אשר תכיר במתרחש, ובלעדיה עלולה החוויה להישאר תלושה, הייתה כלא הייתה.

פרופ' מירב רוט, במסה מעוררת השראה, מתארת את "העמדה האתית כמגדלור". בימים בהם המלחמה מתרחשת ללא סיום ברור הנראה באופק, בזמנים בהם יש מי שחווה שבר בערכיו, העמדה האתית מהווה מצפן ויכולת לשאת מורכבות מבלי לקרוס לפיצול והשלכה. היכולת להחזיק מוסריות גם כאשר הדבר קשה מנשוא, גם באמצעות הכרה בחלקים התוקפניים בנפשנו פנימה. נפש בה מתקיים מאבק סוער בין דחף החיים ודחף המוות. רוט מתארת את הטראומה כאי היכולת של התודעה לרשום, להכיל ולעבד את האירוע הטראומתי, דבר היוצר לקונה, כמעין חור נפשי. ככמוסה המנותקת מחלקי נפש אחרים. היכולת לדעת את האירוע להתאבל ולהסכין עם המציאות כחלק מריפוי. ההבנה כי ההזדהות עם התוקפן ואבל רצחני הכולל רצח חלקי נפש מוסריים כהגנה אפשרית וזמינה. עמדה אתית זו עליה מדברת רוט, מחייבת עבודה פנימית מתמדת במיוחד נוכח הכאב האישי והיות דחף המוות מאיים להשתלט. עמדה זו הנה התקווה עצמה – המבוססת על בחירה, עמידה באמות מידה מוסריים ואמונה ביכולת האדם לראות ולהיראות גם אחרי חורבן. ראיית האחר כשלם על שלל גווניו כהחזקת הטוב והסיכוי לריפוי ותיקון.

חלק מהמסות מתארות את הקושי של הנפש להכיל את מאורעות ה 7.10. הפסיכואנליטיקאי הבריטי אלפרד ביון כתב במאה החולפת, אודות המיכל והמוכל. המיכל כיכולתה של הנפש להכיל חלקיקי בטא לכדי עיבודם והפיכתם לפונקציית אלפא הניתנת לחשיבה רגשית. אולם, ישנם אירועים בהם המיכל קורס. האלימות הרצחנית לה היינו עדים ב7.10 פרצה מכלים רבים אישיים וחברתיים. ההבנה כי (יתכן) וביתי אינו מבצרי עוד, הפכה למטילת אימה. קריסת הקירות הנה גם קריסה פנימית של הקירות המחזיקים את הנפש, באופן שאיננו מאפשר לה עיבוד. קריסה בה לא ניתן לחשוב ולעבד את חלקי הבטא לכדי רצף הגיוני, סדור ובעל משמעות אישית. במצבים מסוימים מתפתחת בנפש לקונה דיסוציאטיבית. קיומה של עדות מאפשרת לשרטט רצף מחודש ותיקון, ולאפשר לחומרי הטראומה לעבור עיבוד באופן שלא יהיו אזור שאין עמו מגע.

כחלק מהניסיון להרחיב את ההבנה ולעבד את המאורעות הבלתי ניתנים לקידוד ורישום, חלק מהכתבים בספר מזכירים לנו את המיתוס מהמיתולוגיה היוונית בדמות פנדורה (ד"ר הגר חג'ג' ברגר וגב' דפנה מיטרני), אותה אשה ראשונה בעולם. פנדורה, אשר האגדה מספרת כי נוצרה על ידי האלים כדי להעניש את האנושות. פנדורה קיבלה מהאלים מתנות אשר הושמו בתוך תיבה סגורה, ונאסר עליה לפתוח אותה. פנדורה בסקרנותה, פתחה את התיבה, וכך, כל הרעות, החולות, העצב והרוע שבעולם השתחררו מן התיבה היישר אל בני האדם. פנדורה בבהלה סגרה מייד את התיבה, ובהמשך פתחה אותה שוב. ואז או אז, השתחררה לה אחרונה, התקווה. התקווה שכנה בתחתית התיבה, ומהווה עבורנו מסר כי מאותה תיבה יצאו הן הטוב והן הרע. פתיחת התיבה כעמדה אקטיבית  בחיים ובטיפול. סגירת התיבה משולה לדיסוציאציה ואזורי נפש ללא תנועה נפשית. גב' דפנה מיטרני מזכירה זאת ומציינת את המונח "נשורת רדיואקטיבית" – מונח אותו תבעה יולנדה גמפל, משמע, חומרי מציאות קשים להם נחשפנו המטפלות והמטפלים הן מהמציאות הישראלית והן מתוך חדר הטיפולים. מיטרני מזכירה במאמרה  את האומן זאב אנגלמאייר וציוריו, אומן אשר ביצירתו מאז ה 7.10 וציוריו הייחודיים מצליח להפיח חיים ותנועה בחוויות טראומה ללא שם והסמלה. קצת כמו הציור המפורסם של פיקאסו – גרניקה. אודות אותה עיירה באסקית מנומנמת וההרג שהתחולל בה בזמן מלחמת האזרחים בספרד. האומנות הנה דרך נוספת לעיבוד מעשי טראומה. מיטרני מסבירה לנו כי ציוריו של אנגלמאייר וחלקים משחקיים בכלל, כמו כן השקעה ליבידינלית אקטיבית של שניים, הנם כנוגדן אל מול השיתוק הטראומתי.  פעולה אקטיבית של שניים (למשל מטפל ומטופל) ומשחקיות הנם חומרי גלם המוצעים לנו המטפלות והמטפלים. במפגש עם  עומק הכאב אנו משאילים את נפשנו ולבנו למטופלים. אלה לצד מצע אמפטי רך ושהייה עם המטופלים בסבלם, לצד החזקת התקווה עבורם מהווים אפשרויות ריפוי חשובות בטיפול. מיטרני מזכירה לנו כמה חשוב דווקא כעת, אל מול מופעי דחף המוות, לייצר חלקי תנועה, משחק ואמפטיה בכדי לברוא אור מחודש ותקווה.

הספר נע בין קולות שונים – כותבים מתחומים שונים, כל אחד מנסה בדרכו לנסח את חווית הטראומה. הכתבים מתחברים כפסיפס המאפשר לקוראים נקודות כניסה שונות לנפש האנושית, של מטופלינו ושלנו עצמנו.

הפסיכואנליטיקאים מביאים תמות קליניות כפיצול, הזדהות עם התוקפן, מאבק בין דחף החיים לדחף המוות. דנה אמיר מזכירה את האבל הרצחני בו כאב האובדן מלווה ברצון להשמיד – וכך מושמדים גם חלקי עצמי. אזכורה של יולנדה גמפל על מושגיה החשובים – "הקיר שנפל" ו"נשורת רדיואקטיבית", הנם הסבר משמעותי על עוצמת התכנים הקשים להם אנו נחשפים באמצעות מטופלינו, ובאמצעות המציאות הישראלית עצמה. הנשורת הרדיואקטיבית כחומרים הממשיכים לפעול גם אחרי האירוע עצמו, מונח המתכתב היטב עם האפשרות להעברה בין דורית של הטראומה. שכן, טראומת ההווה פוגשת טראומות קודמות, איש אישה וחייהם האישיים, וכמו כן, טראומות קודמות קולקטיביות בעם שלנו.

האומנים והכותבים מעולמות התוכן המגוונים מציעים לנו נקודות מבט נוספות להחזיק את הטראומה לצד התקווה. אותה תקווה אשר הנה גם ההמנון הלאומי שלנו, ומהווה כמעין ציווי לחיים, גם בזמנים בהם הנפש מאיימת להשבר.

מירי רוזובסקי ומוריה דיין קודיש יצרו באסופת כתבים זו מרחב המאפשר לכל הקולות הללו מתוך עולמות תוכן שונים, להתקיים זה לצד זה. כמו במשפחה על גווניה. הספר מאפשר להחזיק את הגוונים השונים והפערים, במציאות הפנימית והחיצונית. פערים בין הפנים לחוץ, בין השפה למה שחומק ממנה. במרחב זה נולדת התקווה. אותה תקווה אשר מציעה לנוע מההווה לעבר עתיד אולי טוב יותר. מהקיפאון לתנועה. אחד הסיפורים המרגשים בו הנו טיפול בסבתא אשר בתה נרצחה ב 7.10. סבתא אשר המטפלת חשבה אותה כמו אותה לוויתנה באוקיאנוס, אשר תפקידה להגן על הגורים ועל הלהקה המשפחתית ולנוע במי הים סביבם, פן יבוא טורף. אולם הסבתא הלוויתנה פצועה. אותה סבתא יפה ומיוחדת מצויה בכאב, באובדן ובאבל. ומי יטפל בלוויתנה? סיפור הממחיש את החייאת הטוב לצד הרע, הקשר האנושי לצד הטראומה. טיפול אותו משתפת ד"ר אורנה ראובן.

הספר חשוב במיוחד למטפלות ומטפלים זוגיים ומשפחתיים, משום שהוא מציע שפה וכלים לחשיבה על המתרחש באדם עצמו ובתוך מערכות יחסים בזמן טראומה קולקטיבית. במצבי חירום לא רק הנפש הפרטית עלולה להישבר, גם הזוגות, המשפחות והקהילות עוברים זעזועים עמוקים. בני זוג עלולים לחוות את אותו אירוע באופן שונה לחלוטין, אחד עשוי להיות מוצף ולדבר את החוויה העמוקה ואחר עלול לשקוע בניתוק. המטפל נדרש להחזיק מרחב שבו חוויות שונות ומנוגדות יכולות להתקיים זו לצד זו מבלי לקרוס. הספר מעניק למטפלות ומטפלים זוויות מבט עשירות להבנת הפיצול והדיסוציאציה באדם פנימה ובמערכות יחסים, וללמידה כיצד לבנות מיכל משותף – זוגי או משפחתי, שבו ניתן לעבד יחד את הכאב.

בנוסף, קובץ המאמרים מדגיש את אחריות המטפל כעד פעיל המעניק הכרה ומחזיק עבור המטופלים גם את התקווה. פעולה זו מאפשרת תנועה מתוך השתיקה והפיצול, אל עבר חיבור מחודש.

זו תזכורת נוספת לכך שעבודה טיפולית בעת מלחמה מתמשכת מחייבת אותנו להרחיב את ההבנה שלנו לנפש המתמודדת עם מעמסה זו, וכי העבודה הטיפולית אינה מתמצה בריפוי אישי  – הלוא היא משפיעה על המערכת המשפחתית כולה ומשפיעה גם דורות קדימה.

מילי לב– MSW. מדריכה ומטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת, מטפלת מוסמכת EFT, פסיכותרפיסטית, מטפלת EMDR.