מבוא
המודל המערכתי-הומניסטי של וירג'יניה סאטיר הוא מודל שינוי. מעצם הגדרתו כמודל כזה הוא אופטימי וניתן להיעזר בו בהתמודדות העכשווית שלנו עם המציאות המטלטלת.
במאמר זה אבקש להאיר את האופן שבו רעיונותיה של סאטיר יכולים לשמש לנו מקור של השראה וחיזוק בהתמודדות עם מציאות כאובה, מורכבת וחסרת ודאות. אבקש להיעזר בראיה המערכתית שמציעה וירג'יניה כדי להציג תמונה רחבה יותר של התהליך שבו אנו נמצאים כחברה. תהליך שניתן לראותו דרך שלביו השונים ולזהות בו תנועה של שינוי טרנספורמטיבי למרות תחושת התקיעות שאנו חשים כיום. הכאוס שאנו חווים כיום נתפס כאחד השלבים בתהליך רחב יותר של שינוי.
נכון לעכשיו, אנו בעיצומה של הסערה, בלב התהליך, והפרספקטיבה עדיין מוגבלת בהיעדר מרחק הזמן. ובכל זאת, הבנה של שלבי השינוי על פי סאטיר יכולה לשמש עבורנו כמצפן של תקווה, שמרמז על כיוונים אפשריים להתפתחות ולריפוי, גם בתוך האי-ודאות.
*למתעניינים בהעמקה נוספת בנוגע לתהליך הטרנספורמציה ולגישתה של סאטיר, אני מזמינה לעיין בספרי "מהישרדות לאנרגיית חיים – מודל סאטיר בפנים חדשות" (2018), בו אני מרחיבה על עקרונות הגישה ויישומיה בעולם הטיפולי.
וירג'יניה סאטיר – האם של הטיפול המשפחתי
"יש חשכה בעולם, אני יודעת את זה היטב. החשכה נבנתה במשך אלפי השנים שבהן בני האדם פעלו בשלוש דרכים: להתעלם, להרוס או להכניע.
יש תקווה: זה יכול להיות אחרת. עם זאת, אנשים בעולם לא מספיק יודעים איך להתקרב ולטפח זה את זה… בגלל שאנשים הורגלו בשלוש הדרכים האחרות."
כך נפתח מכתב שכתבה וירג'יניה סאטיר בשנת 1976 לחברתה הטובה בישראל, נחמה לוי אדלמן – אשת חינוך ומטפלת משפחתית מקיבוץ רמת יוחנן. המכתב התגלגל לידי כמעט במקרה, או אולי, אם תרצו, בגזירת גורל – כאשר חזרת האנסמבל שבו אני שרה התקיימה, לגמרי באקראי, בחדר הארכיון של הקיבוץ.
ההתרגשות שחשתי ברגע שגיליתי את המכתב הייתה גדולה. קראתי בו שוב ושוב, והרגשתי שדבריה של וירג'יניה נכתבו גם עבורנו, כאן ועכשיו, כאילו חצו את הזמן ונחתו בדיוק במקום שבו אנו נמצאים כיום. אך לפני שאמשיך בציטוט המכתב, אבקש להקדים כמה מילים על דמותה של וירג'יניה סאטיר ועל המודל שפיתחה.
וירג'יניה סאטיר (1916-1988) היא אחת מחלוצות הטיפול המשפחתי, פורצת דרך בתחום הטיפול המשפחתי ובתחומים פסיכולוגיים רחבים נוספים. בשנת 1959 ייסדה את תוכנית ההכשרה הראשונה בעולם לטיפול משפחתי, ועל תרומתה פורצת הדרך זכתה לכינוי: "האם של הטיפול המשפחתי" (Nichols in Banmen, 2008).
וירג'יניה הייתה "בין הראשונים שהחלו לפגוש את המשפחה יחד, להתייחס לרגשותיהם, לחוויותיהם הגופניות, לעולמם הרוחני ולערך העצמי של כל בני המשפחה." (ורד סלונים-נבו, 2023). היא הצליחה ליצור קשר אישי וחם עם כל פרט, מתוך ראייה הומניסטית של כל אדם כייחודי ובעל ערך.
בתחילת דרכה ייחסו את המודל שלה לגישות תקשורתיות בטיפול המשפחתי (גישות שהתמקדו באופנים שונים של תקשורת בתוך המשפחה).
בהמשך דרכה פיתחה וירג'יניה מודל ששם דגש על אפשרויות הצמיחה והשינוי ( Growth Model ). היא האמינה בכל ליבה בכוחו של האדם וביכולתו להשתנות. "החזון שלה היה לעזור לבני האדם לחיות בשלום עם עצמם, עם האחר ובתוך הקהילה האנושית" (אהרני, 2018). במילים של וירג'יניה:
"Peace within, peace between, peace among".
וירג'יניה סאטיר יישמה את עקרונות הגישה המערכתית גם בהתבוננות לעולם הפנימי של האדם. היא השתמשה במטפורה של קרחון – מפה המתארת את המבנה הפנימי של הנפש, הכוללת רבדים שונים: התנהגות, רגשות, שיפוט של הרגשות, תפיסות ואמונות יסוד, ציפיות, כמיהות ועצמי. מטרת העבודה הטיפולית היא ליצור הרמוניה בין הרבדים הללו, ובכך לטפח תחושת שלמות פנימית.
בהמשך דרכה שילבה סאטיר גם אלמנטים רוחניים בגישתה, והאמינה בחיבור האדם לאנרגיה אוניברסלית. כיום מוגדר מודל סאטיר כאחת הגישות החווייתיות בטיפול, בזכות המיקוד בחוויה הרגשית המתרחשת "כאן ועכשיו". הכלים שפותחו בגישה כוללים טכניקות כמו פיסול משפחתי, רקונסטרוקציה משפחתית, חגיגת החלקים, מנדלת הסלף ועוד – כולם נועדו לאפשר תהליך של חיבור, ריפוי וצמיחה אישית.
משנתה של וירג'יניה סאטיר ממשיכה להדהד ולהתפתח גם שנים לאחר מותה. ממשיכי דרכה ברחבי העולם מיישמים, מעמיקים ומרחיבים את רעיונותיה. הטיפול בגישת סאטיר ישים עם יחידים, זוגות, משפחות, קבוצות ואף בארגונים.
ייחודו של המודל מתבטא גם בפתיחותו לרב-תרבותיות. רגישותו להקשרים תרבותיים מאפשרת את התאמתו למגוון רחב של חברות וסביבות חיים במדינות שונות בעולם. כך, למשל, המודל אומץ באהדה רבה בסין וישנם מרכזי סאטיר בארצות נוספות באסיה כמו :תאילנד, קוריאה, טאיוואן, מלזיה, טורקיה. כמו כן במדינות שונות באירופה ובאמריקה.
בארץ מזה יותר מעשור מתקיימת ומתרחבת קהילה של מטפלים העובדים לפי גישתה ההומניסטית והיצירתית של וירג'יניה סאטיר וממשיכים לפתח את משנתה.
וחזרה למכתב של וירג'יניה, כך ממשיכה וירג'יניה במכתבה לנחמה חברתה וכותבת:
"מה שאת ואני עושות וכל האחרים שאיתנו, זה לחיות באופן אותנטי את הדברים שאנחנו מלמדות ולהשפיע שאנשים יאמינו ויישמו שהם יכולים להיות אנשים ביחד (יכולים לפגוש, לקבל ולטפח זה את זה)…זה נכון לא רק לגבי ישראל אלא לגבי כל האנשים שמישהו בעולם אומר שאין להם זכות להתקיים.
כל מה שקורה בישראל הוא בעל חשיבות עליונה עבורי…יש לנו עוד דרך ארוכה. נחמה, וזה דורש שכל אחד יעשה ויתרום שהדבר הזה אכן יושג. "
משפטים פשוטים אלו שכתבה וירג'יניה לחברתה יכולים ללמד אותנו על התמצית של תורתה. אמנה כמה תובנות:
- גם כשוירג'יניה רואה בעיניים מפוקחות את החשיכה שקיימת בהתנהלות האנושית, היא עדיין מחזיקה באמונה שיש תקווה, שדברים יכולים להיות אחרת.
- החשיכה באה לא בגלל שיצר האדם רע מנעוריו אלא בגלל שבני האדם הורגלו בדרכים ההרסניות ואינם יודעים מספיק איך להתקרב זה לזה.
- זה משאיר את המשימה לנו – אנשי הטיפול ואנשי החינוך, ללמד אותם כיצד ניתן להתקרב זה לזה. ללמד בעצם כיצד לייצר קשר בטוח.
- כדי להצליח במשימה חשובה זו עלינו – סוכני השינוי, לחיות באופן אותנטי בהתאמה לאמונות ההומניסטיות שאנחנו מלמדים אחרים. להוות בעצמנו מודל להתנהלות אנושית שרואה ומכבדת את האחר .
- כדי להצליח במשימת השינוי יש לתקף את זכות הקיום של בני האדם.
- כדי להצליח במשימה כל אחד יעשה ויתרום להשגת מטרה זו.
בין השאר ניתן גם ללמוד על היחס החם שהיה לוירג'יניה כלפי ישראל. היא ביקרה כאן מספר פעמים והעבירה כאן סדנאות חווייתיות שזכורות בחום על ידי מטפלים שהשתתפו בסדנאות אלו.
לשמור על האור – הרוח ההומניסטית אז והיום
במכתב זה באים לידי ביטוי הרעיונות ההומניסטים שצצו ופרחו אחרי מלחמת העולם השנייה והחשיכה שירדה על העולם בעקבות שתי מלחמות העולם והמגיפות שהותירו הרס, אובדנים רבים וייאוש. מתוך החשיכה הזו עלו קולות חדשים שקראו לשיקום האמון באנושות. הגישה ההומניסטית שמה את האדם במרכז, עם דגש על זכות הקיום, שוויון הערך, האמונה ביכולת לשינוי, והפוטנציאל האנושי לחמלה, צמיחה וטוב.
גם כיום, בתוך מציאות של חוסר ודאות, קונפליקטים מתמשכים ומשברים חברתיים ורגשיים, נדמה כי עלינו להחיות בתוכנו את אותה תקווה ולהיזכר בכוחות השינוי, הריפוי והחיבור שטמונים באדם.
במאמר זה אני מזמינה אותנו להיעזר בגישה אופטימית זו של סאטיר בהתמודדות המתישה שאנחנו חווים בעוצמה גדולה כעת.
המכתב של וירג'יניה נכתב על ידה בעקבות מבצע אנטבה בשנת 1976 – חטיפת מטוס ולכידת בני ערובה. אירוע זה מעורר הדהוד עם אירועי ה-7 באוקטובר. גם שם, כמו כאן, הטרור מכוון כלפי חפים מפשע ומערער את תחושת הקיום הבסיסית.
אני סקרנית לדמיין מה הייתה וירג'יניה כותבת לנו היום. אפשר להניח שהיא הייתה פותחת בתיקוף של החוויה העכשווית, חוויה של תשישות, בלבול, קושי להתמודד עם מציאות לא יציבה, חוסר אמון וחרדה. מצב של כאוס שנמשך כבר תקופה ארוכה. מצב שיכול להביא לרגעי ייאוש וחוסר אונים.
ההזמנה שלה הייתה להערכתי להסתכל בעיניים פקוחות במציאות, קשה כפי שהיא, כשבתוכנו גם האמונה ששינוי תמיד אפשרי :
אֲנִי וְהַלַּיְלָה
פְּקוּחֵי עֵינַיִם
מַבִּיטִים בַּשָּׁחֹר נִכְחָהּ
אֵצֶל שְׁנֵינוּ בּוֹעֶרֶת,
עָמֹק מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה –
הַזְּרִיחָה
(עוזית דגן – מטפלת משפחתית ומשוררת)
מהו סודה של התקווה? איך נשמור את האור הפנימי גם בזמנים חשוכים?
כדי לגעת בשאלה הזו, אבקש להציג את תהליך השינוי לפי מודל סאטיר – תהליך שמוגדר כתהליך טרנספורמטיבי, כלומר, כזה שמוביל לשינוי ברמת ההוויה (being).
וירג'יניה סאטיר תיארה את תהליך השינוי כנע בשישה שלבים. ג'ון בנמן, ממובילי ממשיכי דרכה, הוסיף שלב שביעי –שהוא השלב הטרנספורמטיבי שבו נוצר סטטוס קוו חדש. ניתן לדמיין את שלבי השינוי כתנועה ספירלית במעגל חיים מתמשך: התהליך מתחיל בנקודת הסטטוס קוו, עובר דרך שלב הכאוס והטרנספורמציה, ומגיע אל יצירת סטטוס קוו חדש – שלב שממנו ניתן לצמוח ולהתפתח שוב.
בכל פעם, נקודת המוצא היא המקום החדש שאליו הגענו, כך שהצמיחה לעולם אינה חוזרת לאחור, אלא נעה קדימה, במעגל חיים מתמשך של התפתחות.
מעגל הטרנספורמציה
אציג בקצרה את שלבי תהליך הטרנספורמציה לפי מודל סאטיר, תוך התייחסות לחוויה הקולקטיבית והטראומתית שחווינו בעקבות אירועי 7 באוקטובר (למעוניינים לקרוא על שלבי הטרנספורמציה ביתר הרחבה, ראו פרק 3 בספרי: מהישרדות לאנרגיית חיים).
שלב ראשון – סטטוס קוו: המערכת הסגורה
"שלב זה מתואר בשפה של הטיפול המשפחתי כשלב של הומאוסטזיס. המערכת המשפחתית שואפת לשמור על שיווי משקל, יציבות ואיזון כדי לשמור על שלמותה ולמנוע התפרקות. מושג זה שאול מעולם הטבע. הומאוסטזיס הוא מכלול של תהליכים ביולוגיים שבעזרתם יכול יצור חי לשמור על סביבה פנימית יציבה למרות השינויים שחלים בסביבתו החיצונית." (אהרני, 2018)
בשלב השמירה על הסטטוס קוו אנחנו נשארים עם המוכר ומשתדלים להימנע משינויים. יש הרגשה שאנחנו יכולים לנבא מה יקרה אפילו אם זה ניבוי שלילי. משהו מוכר מרגיש בטוח יותר לא משנה כמה רע הוא יכול להיות. לפעמים המשמעות שאנחנו נמנעים מלשוחח על דברים כואבים או נמנעים מלראות אותות סכנה. מסרבים לראות שיש צורך בשינוי. ייתכן שלפני ה -7 באוקטובר גם אנו כחברה התעקשנו לשמר סטטוס קוו מדומה, תוך הדחקת סימני הסכנה, עד לרגע שבו המציאות טלטלה אותנו בעוצמה.
לפעמים במשפחה למצבים של שמירה על הומאוסטזיס יכולים להיות מחירים כבדים, שמתבטאים בתחושת בידוד, צמצום יכולות לפתור בעיות וקונפליקטים, קיפאון במערכות יחסים ותסמינים שונים. כך גם עלול לקרות לחברה שעסוקה בשמירה על מה שנתפס כנוחות ושמירה על סטטוס קוו.
לא אחת קורה שנתקלים בגורם שמזעזע ומפר את האיזון. הגורם הזר יכול להיות גורם חיצוני ממשי כמו פיטורים, הגירה, מחלה, הולדה של ילד וכד', או שינוי פנימי כלשהו כתוצאה ממודעות על מחיר שמירת הסטטוס קוו או משאלה למשהו טוב יותר. בכל מקרה משהו מזדעזע בשמירה של הסטטוס קוו והמערכת נכנסת לשלב חדש. הסדר הישן לא יכול לעבוד יותר ועלינו להתארגן מחדש.
האסון של ה-7 באוקטובר וכל מה שבא אחריו מהווה דוגמה קיצונית לגורם זר, שפגע אנושות וטלטל את כל המערכת. במאמרו "כל החומות הגבוהות : האם יש לנו תפקיד במסע ממשבר לצמיחה בעקבות ה 7 באוקטובר" כותב יוסי לוי בלז: "אדם שחווה טראומה, או מדינה שחווה טראומה, מתמודדים, ראשית, עם חוויה קשה של ערעור העולם הקיים וקריסת הנחות היסוד, שבתורם מובילים למצוקה חריפה…חווית רעידת האדמה הפסיכולוגית שמתרחשת כאשר כל מה שהיה ידוע מאבד את משמעותו. לאחר טראומה אנו מרגישים כי נזרקנו למקום זר ומנוכר בלי שום "מפה" וללא הנחיות ניווט."(לוי בלז, בתוך שלגי וזיו-ביימן, מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה, 2025)
כאן מתחיל בעצם השלב השלישי בתהליך השינוי – שלב הכאוס.
בשלב הכאוס המערכת נפתחת, והופכת פגיעה יותר. עבור המטפל המתחיל, תמיכה במטופל בשלב זה יכולה להיות מאתגרת. הדברים נעשים פחות ניתנים לחיזוי, יכולה להיות הצפה של סערת רגשות וקשה להיות שם ודווקא אז, חשוב להישאר נוכח.
וירג'יניה תארה את החוויה בשלב זה כמו להיות בלימבו. אתה נמצא רחוק מהיכן שבאת ועדיין רחוק מהמקום אליו אתה רוצה אולי להגיע. יכולים להופיע סימפטומים גופניים כמו כאבי ראש, כאב בטן, קשיים בשינה. אתה לא יכול לנבא מה יקרה. אבדה המפה.
כאוס הוא שלב שבו הדרכים המוכרות כבר לא עובדות, אך טרם התגבשו דרכי פעולה חדשות. רגשות קשים – כאב, כעס, פחד ולעיתים גם תחושת חוסר ערך עלולים לעלות. הסכנה היא להיסחף חזרה לדפוסים ישנים, שמעניקים תחושת ביטחון מדומה.
בשלב זה על המטפל להיות מכוון מאוד ומקורקע כדי שיוכל לתת תמיכה מתאימה למטופלים. המטפל הוא כמו העוגן בזמן סערה. הוא יכול לראות את הכאוס הנחווה בהווה כחלק מתהליך מערכתי רחב יותר, כשלב אחד בתוך תהליך הטרנספורמציה. עצם הראיה של הכאוס כשלב בתהליך של שינוי מאפשר פתח לתקווה. התקווה לשינוי מיטיב שיבוא. כולנו למדנו ולמדים על בשרנו שהתקווה היא גורם חיוני בריפוי.
תיקוף הרגשות בשלב הכאוס הוא מהותי וקריטי. כפי שציינתי קודם, לו הייתה וירג'יניה סאטיר כותבת לנו היום, אני מאמינה שמכתבה היה נפתח בתיקוף המציאות הקשה ובתיקוף הרגשות המלווים אותה: כאב, תשישות, ייאוש, תסכול, חרדה וכעס. סערת הרגשות שאנו חווים בשלב הכאוס היא תגובה אנושית נורמלית לרעידת האדמה הנפשית שחווינו.
וירג'יניה עודדה להקשיב לרגשות ולקבלם בגישה חומלת – כולל הפחד מהשינוי. במילותיו של יוסי לוי בלז: "המוכנות לא להסיט את המבט, אלא דווקא לתת לכאב לפעום בתוכנו – כל אלו הם כלים חשובים כדי להתחיל בתהליך העיבוד שיוביל בסופו של דבר גם לשינוי." (לוי בלז, בתוך שלגי וזיו-ביימן, מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה, 2025).
ההזמנה היא לחמלה עצמית – להכיר בכך שאלו רגשות נורמליים במציאות לא נורמלית.
שלב הכאוס הכרחי ליצירת השינוי בדומה לתוהו ובוהו שקדם לבריאת העולם. זהו שלב חיוני להמשך ההתפתחות. לא יכול להיווצר שינוי ללא כניסה לשלב זה. שלב זה נקרא גם "אי ידיעה". במקום שאדם חש שהוא יודע הכול, לא תהיה צמיחה.
וירג'יניה הציעה גם כמה דרכים לתמיכה במטופלים שנמצאים בשלב הכאוס. הנה תיאור הדרכים בשפתה של וירג'יניה:
תרגילי נשימה – עוזרים לאדם לדעת שהוא חי.
תרגילי הרפיה – נותנים את הרשות להיות במקום מקבל (receptive).
עוגן פנימי – למצוא איזו חוויה אפילו קטנה של תחושת כוח או עוגן פנימי, לזהות ולעגן אותה.
יצירת קשר בטוח – מגע פיזי (במקרים ובאופן שזה מתאים), קשר עין, ותמיכה רגשית שמעניקה תחושת נראות וביטחון.
חיבור לקהילה ולשייכות – ההכרה בכך שאנשים יכולים להיות אחד עבור השני, ושיש בכוחם לתמוך, לחזק ולבנות יחד.
כחברה, אנו שוהים עכשיו זמן ממושך בתוך שלב הכאוס. האתגר המרכזי הוא לשמר את התקווה. להאמין שהשלבים הבאים בתהליך השינוי עוד יגיעו. דווקא מתוך הכאוס עולות מחשבות חדשות, מתחזקים ערכים פנימיים, ומתבהרת תמונה של זהות אישית וקולקטיבית. אנו עדים ליוזמות חברתיות, לחזון של חברה מתחדשת – תנועות שמבקשות לתקן, לבנות וליצור בסיס לחוסן עתידי.
חשוב לזכור שהמעברים בין שלב לשלב בתהליך הטרנספורמציה אינם ליניאריים אלא גמישים ודינמיים. לעיתים אנו חוזרים אחורה, גולשים שוב לשלב הכאוס, ואז שבים להתקדמות. עם זאת, נראה כי התודעה הקולקטיבית שלנו מחפשת את דרכה לנוע לעבר בנייה, ריפוי ותיקון, גם אם יש הבנה שהדרך עוד ארוכה.
להערכתי, וירג'יניה הייתה מעודדת אותנו, אנשי הטיפול, לקחת תפקיד אקטיבי כמובילי דרך. היא הייתה מזמינה אותנו להנהיג, להקשיב, ולסייע בחיפוש אחר הטרנספורמציה הרצויה — הן עבור המטופלים שלנו והן עבור החברה כולה.
בהמשך אציג בקצרה את השלבים הבאים בתהליך הטרנספורמציה. נראה שכחברה עדיין לא הגענו לשם, אך יש בידינו את היכולת להחזיק באמונה ובשאיפה שהשלבים הללו עוד יגיעו בזכות תהליכי ההתמודדות שאנו חווים כעת.
שלב רביעי – טרנספורמציה
מתוך הכאוס של השלב הקודם מתחילות לעלות שאלות ותהיות, ונפתח תהליך פנימי של חיפוש ובדיקה. הדפוסים האוטומטיים של הישרדות מושהים, אך עדיין אין בהירות באשר לדרך החדשה ורבות מהשאלות שהועלו עדיין מחפשות מענה.
שלב זה מתאפיין בשינוי עמוק בתפיסת העצמי, הזולת והעולם. הערכים והשאלות הזהותיות שצפו בשלב הכאוס מתחילים כאן להתגבש ולקבל צורה ברורה.
בועז שלגי, במאמרו על טראומה והפוטנציאל המרפא הטמון בה, כותב:
"באובדן שלאחר טראומה, מתרחשת התמוטטות של הארגון הנפשי הקיים…מה שהיה כבר לא יכול להתקיים". (שלגי, בתוך שלגי וזיו-ביימן, מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה, 2025 )
בהמשך הוא כותב:
"היכולת של האדם לקבל את האפשרות שלעולם לא ישוב להיות מה שהיה, שגלגל הזמן, שגרעיני נפשו, לא "ישובו ויתוקנו", אלא ייווצרו מחדש, תאפשר לו לאתר בתוכו אבני בניין חדשות, אוסף חדש של חוויות, רגשות, תפיסות עולם, התבוננות ואהבה שאיתם הוא יוכל לשקם את נפשו ולהצמיח אפשרויות נפשיות חדשות שעד כה לא יכול היה לדמיין עבור עצמו."
כך מתאר שלגי את עומק השינוי הטרנספורמטיבי.
לעיתים קרובות, השינוי הטרנספורמטיבי מתרחש תחילה ברובד האנרגטי והרגשי, ורק לאחר מכן מקבל גם ביטוי קוגניטיבי. מטפל העובד בגישת סאטיר יזהה את השינוי האנרגטי כאשר הוא מתרחש, יאפשר שהות במרחב זה, ויסייע בזיהוי החוויה, בעיבודה, ובהמשך – בעיגון של השינוי שצמח מתוכה.
בשלב זה, המטפל מאפשר למטופלים לחוות מצב קיומי חדש – לא רק להרגיש או להתנהג אחרת, אלא להיות באופן שונה. זהו שינוי עמוק ויסודי, המתרחש ברובד של ההוויה עצמה.
חלק משמעותי מהתהליך הטיפולי בגישת סאטיר מוקדש לשלב זה של הטרנספורמציה. זהו שלב שבו באות לידי ביטוי מטרות העל של הגישה: חיזוק הערך העצמי, שינוי דפוסים מתוך חופש בחירה, ביסוס מיקוד שליטה פנימי והגברת התואמות הפנימית (congruency).
כפי שנאמר קודם, המעבר בין השלבים אינו דיכוטומי אלא נבנה בגמישות. כך, שלמרות שאנחנו עמוק בתוך שלב הכאוס, ניתן לזהות במציאות החברתית של היום ניצנים של שלב הטרנספורמציה, תהליך שבו ערכים וזהות קולקטיבית מתחילים להתבהר ולהגדיר מחדש את מהותנו כעם.
אנו ניצבים בפני שאלות יסוד: האם אנו עם נרדף הנתון תמידית לאיום השמדה? או שמא אנו נתפסים כ"עם כובש"? האם הפכנו למעצמה צבאית אזורית? האם זכות הקיום שלנו מובטחת, ומי קובע זאת? מהן ההשלכות של כל אחת מהתשובות הללו? האם ערכי הערבות ההדדית עדיין מהווים יסוד לזהותנו? כיצד נשלב את זיכרון הטבח של ה־7 באוקטובר עם סיפורי הגבורה של הצבא מול חיזבאללה ואיראן? השאלות הללו מציפות את השיח הציבורי ומעידות על תהליך עומק של עיבוד זהותי.
כמי שנוכחת די בקביעות בכיכר החטופים, אני עדה לרגעים שבהם אנרגיה עוצמתית מהדהדת בקהל הגדול הקורא פה אחד: "אתם לא לבד. אנחנו אתכם!" זהו רגע טרנספורמטיבי — חוויה מעצימה של חיבור עמוק. אנשים עוזבים את נוחות ביתם ומצטרפים לקהל בתחושת שליחות משותפת. לעיתים, בעודם עייפים, מזיעים או דומעים, הם עומדים יחד, מאוחדים במטרה ובחמלה כלפי משפחות החטופים.
כפי שכותבת מירב רוט: "בכל פעם שאנחנו מזהים את אהבתם החיה, הפועמת, ליקיריהם – החיים או המתים – כך הם זוכים בחוויה שהם שייכים לקהילת בני האדם וראויים להיקרא 'אדם'." (רוט, בתוך שלגי וזיו-ביימן, מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה, 2025).
אפשר לראות בכך תהליך הדדי, שבו לא רק משפחות החטופים זוכות לחוויית השתייכות ותיקוף, אלא גם הקהל נתרם – בחוויה של חיבור, משמעות ותיקוף אנושי.
בתוך העצב שורה בהירות נחושה — נקודת אור בתוך מציאות מבלבלת וים של אי-ודאות. עבורי, זהו עוגן פנימי, וכך גם עבור רבים בעם. זהו שלב משמעותי במסע הטרנספורמציה, המצביע על האפשרות לצעדים נוספים בתהליך זה בעתיד.
בשלב האינטגרציה, המטרה היא לשלב בין הישן והחדש ליצירת שלמות רחבה יותר. המטופל כבר חש שינוי פנימי, וכעת חשוב להפוך את השינוי הזה לחלק בלתי נפרד מהזהות החדשה שלו. תהליך זה דורש זמן ותמיכה, כדי לגשר על הפער בין דפוסי ההתנהלות הישנים לבין הדימוי העצמי המחודש, התקווה המתחדשת, נקודות המבט החדשות והמשוב שהוא מקבל – הן פנימית, כלפי עצמו, והן חיצונית, במערכות היחסים ובחיי היומיום. המטפל בגישת סאטיר מוביל בשלב זה תהליכי עיגון של השינוי שהתחולל.
יוסי לוי בלז קורא לאנשי הטיפול לקחת תפקיד מנהיגותי בעת משבר, כדי לעבור את המסע הטרנספורמטיבי כחלק מקבוצה רחבה יותר. הוא מדגיש כי מנהיגות אנושית זו תסייע "לזרוע, לדשן ולהשקות זרעים של שייכות, משמעות, שליטה והבניה מיטיבה בסביבתנו – במשפחה, בקהילה, בשכונה, בצוות בעבודה, וכן, גם בחברה הישראלית כולה".
ההזמנה לאנשי הטיפול ליטול תפקיד מנהיגותי בעת הזו מזכירה את דבריה של וירג'יניה סאטיר במכתבה לחברתה נחמה. סאטיר קראה לאנשי הטיפול ללמד ולהשפיע על בני האדם להתקרב זה לזה וללמוד לחיות יחד. זוהי קריאה להרחבת ההשקפה על עולם הטיפול ועל תפקיד המטפל — לא רק כמרפא הפרט, אלא גם כסוכן שינוי חברתי. זהו עידוד להמשיך אל שלב האינטגרציה, הנתפס כתהליך חברתי רחב, שבו אנשי הטיפול ממלאים תפקיד משמעותי בבניית שינוי עמוק ומתמשך, ואינם מהססים להשמיע קול ערכי והומניסטי.
כיצד עשוי להיראות שלב האינטגרציה בהקשר החברתי? אילו "זרעים" נזרעים ומהי תרומתם?
בשפתה של סאטיר, ניתן לדבר על זרעים המאפשרים מימוש כמיהות בסיסיות לנראות, שייכות וקבלה – יסודות ליצירת קהילה שבה חבריה חשים ביטחון. מאז ה 7 באוקטובר אנחנו עדים לפעילויות רבות ומגוונות שצצו מתוך האזרחים עצמם ללא הכוונה ממשלתית שהמשותף לכולן היא תחושת הערבות ההדדית, הראייה של הנזקקים השקופים והתגייסות לעזור להם.
זרעים אלו מאפשרים בניה והתגבשות של ערכים וחזון משותף המחבר את הקהילה להגדרת זהות ברורה. חזון משותף זה סולל את הדרך להתפתחות בעתיד ונותן תקווה.
כמו כן, זרעים אלו מהווים בסיס לבניית נרטיב מגובש הנובע מעיניים חומלות, סליחה עצמית וקבלה של עצמנו ושל האסון שפקד אותנו.
זהו למעשה תהליך האינטגרציה שאליו אנו עשויים להגיע בהמשך הדרך.
יש המכנים תהליך זה "צמיחה פוסט-טראומטית". בגישת סאטיר, תהליך הצמיחה נתפס כשינוי טרנספורמטיבי עמוק ויסודי. גם אם אנחנו כרגע בשלב הכאוס, ניתן לזהות את ניצני הטרנספורמציה שאפשר שיצמחו בהמשך הדרך.
שלב שישי – עיגון ואימון: יישום של השינוי
"בשלב השישי, לאחר שהשינוי הטרנספורמטיבי התרחש ונעשו עיגונים, יש לתרגל את יישום השינוי. כאן בא לידי ביטוי הצד המעשי של וירג'יניה. עיגון יכול להיות בעזרת שאלות כמו: איך יבוא לידי ביטוי השינוי שהתרחש בך במהלך השבוע הקרוב? איך זה ישפיע על יחסיך עם בן זוגך? עם ילדיך? עם הקולגות שלך? וכל שאלה רלוונטית אחרת למטופל. המטופל מוזמן לקחת על עצמו איזושהי מחויבות לתרגול וליישום של השינוי" (אהרני, 2018).
מטפלים משפחתיים מכירים היטב את השימוש ב"שיעורי בית" — משימות שניתנות לזוגות או למשפחות כחלק מהתהליך הטיפולי, במטרה לתרגל דפוסים חדשים שעלו במהלך המפגש. משימות אלו נבחרות על ידי המטופל, והן מבטאות את השינוי הפנימי שחווה. האימון הוא המשך ישיר לתהליכי העיגון, ותורם להטמעת השינוי בחיי היומיום.
במישור החברתי, ניתן לזהות ניצנים של שלב זה ביוזמות האזרחיות שהתעוררו בעקבות אירועי 7 באוקטובר — יוזמות שתוארו בשלב האינטגרציה. יוזמות אלו כוללות פעילויות קונקרטיות כמו עזרה בחקלאות, שיקום מבנים, טיפול במשק החי, סיוע במציאת פתרונות מגורים וציוד למפונים, ועוד. אלו הם צעדים מעשיים שמבטאים את השינוי התודעתי והערכי שעברו יחידים וקהילות.
כמו כן אנחנו עדים להתעוררות של יוזמות חינוכיות, וקבוצות שיח קהילתיות. אזרחים רבים לקחו על עצמם אחריות ויוזמה, והקימו פרויקטים שמטרתם לחזק ערכים הומניסטיים, לעודד סובלנות וקבלה, ולבנות גשרים בין קבוצות שונות בחברה.
תהליכים אלו משקפים את השלב השישי במודל השינוי של סאטיר – שלב שבו השינוי הפנימי יהיה מתורגם לפעולה חיצונית, ובתקווה שיהפוך לחלק בלתי נפרד מהמציאות החברתית בעתיד. התקווה היא לנוע לשלב שבו החברה תוכל לתרגל את השינוי, ולהטמיע אותו כבסיס לחיים משותפים המבוססים על ערכים שיש בהם חמלה, שייכות, ותקווה.
שלב שביעי – סטטוס קוו חדש: שלב של בריאות ותואמות
ג'ון בנמן הוסיף את השלב השביעי למודל סאטיר, במטרה להדגיש את חשיבות ההכרה בשינוי שהתרחש ואת הצורך לעגן אותו במציאות החדשה. שלב זה מסמל את המעבר למצב חדש שבו האדם פועל מתוך תואמות פנימית, עם כללי משחק גמישים ומותאמים למצבו הנוכחי. לעיתים קרובות, בנמן המליץ למטופלים לחגוג את השלב הזה, כמעין טקס אישי או קבוצתי המסמל את ההתפתחות והצמיחה שחוו. החגיגה יכולה להיות אינטימית או משותפת, אך העיקר הוא ההכרה האישית בשינוי ובמשמעותו.
בשלב זה, הסטטוס קוו החדש הופך למוכר ומחובר, עם דפוסים חדשים של דיאלוג פנימי, אמונות, רגשות והתנהגויות, הבאים לידי ביטוי הן בפנים והן במערכות היחסים.
ניתן לדמיין שבשלב זה יופיעו יצירות אמנות חדשות, תוכניות לימוד המכוונות לערכים שיתבהרו ולחזון של חברה בעלת מהות מתחדשת, טקסים שיותאמו לקבלה, למשמעות ולתקווה כחלק מתהליך הריפוי, לקראת השיקום והבניה של החברה הפצועה שלנו.
נכון לעכשיו, אנו עדיין מצויים בעיצומו של הכאוס, ולעיתים נדמה כי הוא אינסופי. אולם, ההכרה בכך ששינוי אפשרי, גם אם הוא נראה רחוק, יכולה להוות מקור לתקווה ולחיזוק. האמונה ביכולתנו לנוע לעבר עתיד שונה ומיטיב יותר היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הטרנספורמטיבי, והיא עשויה לסייע לנו לא לשקוע בתחושת חוסר האונים, אלא להמשיך ולפעול בכיוון של ריפוי אישי וחברתי.
"טרנספורמציה מתרחשת כאשר אדם יכול לחבק בהווה את הכאב מהעבר ולהרגיש את ההבדל בלב ההוויה שלו. כל זה יכול להתרחש כחלק מתהליך חווייתי המונע על ידי האמונה שהשינוי אפשרי ויכול להימצא בידי" (אהרני, 2018).
טלי אהרני – פסיכולוגית קלינית, מדריכה ומטפלת מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי. זכתה בפרס מנהיגות מטעם מרכז סאטיר בוונקובר על פעילותה לקידום הפיתוח והלימוד של מודל סאטיר בישראל. הקימה את המרכז להכשרה ולמידה של מודל סאטיר ומנחה תוכניות הכשרה והשתלמויות במודל. מחברת הספר "מהישרדות לאנרגיית חיים- המודל של וירג'יניה סאטיר בפנים חדשות" (2018)
ביביליוגרפיה:
אהרני, ט. (2018). מהישרדות לאנרגיית חיים: המודל של וירג'יניה סאטיר בפנים חדשות. ישראל: ספרי ניב.
דגן, ע. (2018). למצוא את האור שבסדק: על התמודדות המטפל המשפחתי בעבודה עם משפחות של בני נוער לאחר אשפוז נפשי. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3658
סלונים-נבו, ו'. (2023). טיפול משפחתי: גישה מבנית, בין-דורית, חווייתית ואסטרטגית. תל אביב: רסלינג.
שלגי, ב., & זיו-ביימן, ש'. (עורכים). (2025). מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה. בני ברק: מודן.
Banmen, J., Gerber, J., & Gomori, M. (1991).The Satir model family therapy and beyond. Palo Alto, CA: Science and Behavior Books.
Banmen, J. (Ed.). (2008). Satir transformational systemic therapy. Palo Alto, CA: Science and Behavior Books.
סאטיר, ו. וירג'יניה סאטיר מלמדת על תהליך השינוי [סרטון וידאו]. YouTube. https://youtu.be/tnXY_aetEnU