מאמר מתורגם מתוך: Couple and Family Psychoanalysis 14(2) 209–216 (2024)
תקציר
מאמר זה מציע הרהורים על מושג "תפקיד המראה" של ויניקוט בעבודה עם זוגות נרקיסיסטיים. מתוך התמקמות אל מול המשאלה והצורך העמוק להיראות, צורך יסודי בחוויות הראשוניות של האם/ההורה והתינוק, בוחנת הכותבת את האתגרים שבעבודה עם זוגות נרקיסיסטיים. בני זוג נרקיסיסטיים עשויים להביט, אך אינם יכולים לראות את עצמם או את האחר. כך הם אכן אבודים לעצמם ולאחר בעולם של דברים בלתי נראים. דרך עדשה אונטולוגית, מוצע כי לעבודה אנליטית זוגית יש את הפוטנציאל לפתוח פתח לחוויית הִתְהַוּוּת בתוך הקשר הזוגי.
ישנם דברים
שאנו חיים בקרבם,
ולראותם
היא הדרך להכיר את עצמנו.
(Oppen, 1967, Section 1)
כיצד אנו לומדים להכיר את עצמנו? לפני שנים, במהלך מדיטציה קבוצתית עם נזיר טיבטי, הונחינו למדוט על השאלה "מיהו אני?" הנזיר אמר: "אם במהלך המדיטציה אתם עונים על השאלה במשפט שמתחיל ב'אני הוא… פסיכולוג, בת, חברה' … אתם פונים בכיוון הלא נכון." נבוכה, נאבקתי במהלך המדיטציה.
במהלך קריאה מעמיקה ומחודשת במאמרו של ויניקוט "תפקיד המראה של האם והמשפחה בהתפתחות הילד ,(Winnicott, 1971a) נזכרתי בשאלת הנזיר: "מיהו אני?" והתשובה הופיעה בי, ללא מאמץ: אי אפשר להשיב לשאלה "מיהו אני?" במשפט שמתחיל ב"אני הוא…", כי ה"אני" הוא חוויה שאינה ניתנת לביטוי במילים, ה"אני" שלי אינו מוגדר על פי תפקידי, תפקודי או עמדתי ביחס לאחר. ה"אני" שלי יכול רק להיות מורגש על ידי עצמי או על ידי אחר. אני מאמינה שזו בדיוק הנקודה עליה מצביע ויניקוט כשהוא כותב על השתקפות התינוק בפניה של האם.
האם היא הדבר הראשון שאנו "חיים בקרבו". בספרו משחק ומציאות, ויניקוט מפרט כיצד השתקפות האם מציעה את החוויה הראשונה של הכרת העצמי, של תחושת העצמי. אם כשהתינוק מביט בפני אימו הוא מגלה שמה שנשקף בפניה קשור למה שהיא רואה בו, מתרחש דבר שהוא גם רגיל וגם יוצא דופן: התינוק "רואה" את עצמו בפניה של האם (Winnicott, 1971b, p. 151). התינוק שמשתקף בדרך זו, חווה את עצמו, ומתוך חוויה זו נולדת לראשונה הכרת ה"עצמי" שלו. כאילו האם אומרת לו: "אני רואה אותך, ובזכות זה שאתה נראה אתה יכול כעת לחוש את עצמך, לראות את עצמך בעיני רוחך, וכך להתחיל להכיר את עצמך".
ויניקוט כותב, מנקודת מבטו של התינוק: "כאשר אני מביט, אני נראה, ולכן אני קיים" ((p. 154. כמובן שזו רק תחילת ההכרה העצמית. השתקפות בתקופת הינקות ובמהלך הילדות היא רק אחת מתוך חוויות קריטיות רבות מהן הילד שואב ככל שהוא גדל ומפתח את יכולתו לראות ולהכיר את עצמו. במאמר זה אני מציעה חשיבה נוספת על מה שאני רואה כהשפעה העמוקה של "תפקיד המראה", על קיומו או היעדרו בילדות, ועל מסלול ההתפתחות המתהווה בעקבות כך, אצל תינוק משוקף או בלתי משוקף, בתוך מערכת זוגית בוגרת.
ויניקוט כותב על התינוק המשוקף: "כאשר אני מביט – אני נראה, ולכן אני קיים. כעת אני יכול להרשות לעצמי להביט ולראות" .(Winnicott, 1971b, p. 154) מה יכול התינוק המשוקף להרשות לעצמו לראות, ומדוע זה משמעותי?
אולי הדרך הטובה ביותר להתחיל לענות על השאלה היא לתאר את חוויית התינוק שאינו משוקף. אם התינוק מביט שוב ושוב באימו, ובמקום לראות ולחוש את עצמו, הוא פוגש את הגנותיה הנוקשות של האם, או גרוע מכך, את ההשלכות שלה, הרי שהחוויה המחליפה את גילוי העצמי ואת היסודות הראשונים של היכולת להכיר את עצמו דרך השתקפות האם היא חוויה ש "מותחת את גבולות יכולתו של התינוק להכיל את המתרחש, היא מביאה עמה איום של כאוס, והתינוק ייצור מנגנוני נסיגה, או יימנע מלהביט, אלא כדי לתפוס כהגנה" ((p. 154
עבור התינוק שאינו משוקף, כותב ויניקוט: "התפיסה (perception) תופסת את מקומה של התפיסה-העמוקה (apperception) .
מהי apperception ולמה זה חשוב? apperception היא תהליך מנטלי שבו אדם מעניק משמעות לרעיון חדש על ידי שילובו בגוף הידע והרעיונות שכבר קיימים אצלו. במקום זאת, כפי שוויניקוט ממשיך ומסביר, עבור התינוק הלא-משוקף: "התפיסה מחליפה את מה שיכול היה להיות תהליך דו-כיווני שבו העשרת העצמי מתחלפת עם גילוי משמעות בעולם של דברים נראים" (שם).
האמירה "כעת אני יכול להרשות לעצמי להביט ולראות ,"טומנת בחובה משמעויות מרחיקות לכת עבור התינוק, הילד, והמבוגר שמופיע, מאוחר יותר, בחדר הטיפול עם בן/בת זוגו. הכותבת סבורה כי אפשר, בפרק זמן לא ארוך, להעריך באיזו מידה בני זוג המגיעים לטיפול מסוגלים "להרשות לעצמם להביט ולראות", את עצמם ואת האחר. כלומר, זוגות אלה מסוגלים לפנות למקום בתוכם שממנו הם יכולים לגשת לסקרנות מתונה כלפי עצמם וכלפי האחר. כאשר בני הזוג אכן מביטים ורואים, בעזרתנו, הם משתנים בעקבות עצם העשייה הזו.
אבל מה בדבר התינוק הלא משוקף , והאופן שבו חוויה זו מערערת את מערכת היחסים הזוגית בבגרות? אם נחזור לדבריו הקודמים של ויניקוט: "כאשר אני מביט, אני נראה, ולכן אני קיים. כעת אני יכול להרשות לעצמי להביט ולראות", החוויות של התינוק, והמבוגר המאוחר בזוגיות, שאינו יכול להרשות לעצמו לראות, הן חוויות של הסתכלות מתוך צורך לתפוס(perceive) כהגנה, ולא מתוך התנסות ולמידה(apperceive) שנועדו לצמוח, להטמיע, להתפתח.
יתרה מזאת, כפי שוויניקוט כותב, מי שמעולם לא חווה את החוויה של "לקבל בחזרה את מה שהוא מעניק", גדל כשהוא מבולבל לגבי מראות ומה שיש למראה להציע." כלומר, המראה הופכת לדבר שיש "להביט עליו", במקום "להביט דרכו" (152P. ). כשאנחנו יושבים עם בני זוג שמביטים כך, מבטם אינו מבקש לגלות את האחר, או ללמוד על חוויותיו. לאופן שבו הם מביטים יש איכות של "איסוף ראיות", כמו בבית משפט. מי שהם, ומי שבן הזוג הוא, מוגדרים באופן נוקשה על פי אוסף של קטעי חוויות שנועדו לאשש גרסה מסוימת של העצמי ושל האחר. פעולת ההסתכלות והראייה היא נרקיסיסטית.
ברומברג (Bromberg 1983) מתאר כיצד אנשים המאורגנים נרקיסיסטית לכודים בין מראה למסכה. מה שמותר להיראות, הן מעצמם והן מהאחר, חייב להיות תואם למסכה שהוקמה במקום העצמי האמיתי. העצמי המעוצב הזה מבקש מראה שתאשר את קיומו, הן מבפנים והן מבחוץ.
בהיעדר, לדברי " ,חוויה עצמית ספונטנית, יציבה ומובנת מאליה" ,(p. 361)הנרקיסיסט יכול לשאת רק שיקוף של המסכה. זה משרת את השמירה על העצמי השברירי והמקוטע.
בחדר הטיפולים ובמערכת היחסים, זה עלול להרגיש כאילו קיימים "חוקים" בנוגע למה מותר לשקף,
וחוקים אלה, גם אם אינם מודעים, מונעים על ידי הצורך המובן לשמר את תחושת העצמי השברירית,
אך למרבה הצער, שוללים מהאדם את האפשרות להשתמש במראה כדי לפתח הכרה אמיתית ב"עצמי", בעצמי האותנטי, ובאחר האמיתי עמו הוא מצוי בקשר.
כאשר המראה היא חפץ שיש "להביט עליו" במקום "להביט דרכו" וכאשר תפיסה(perceive) מחליפה את ה"תפיסה העמוקה" ,(apperception)עיוותים של העצמי והאחר משגשגים. בני זוג כאלה עשויים להביט, אך אינם מסוגלים לראות. ברמה הבסיסית ביותר, מה שחסר לזוגות אלה, הוא היכולת "להביט לתוך" בן/בת הזוג, לגלות אותם כפי שהם ולא כפי שהם נתפסים.
אז איך אנו אמורים לעזור להם?
העבודה עם זוגות כאלה לעיתים קרובות מרגישה כשטח מסוכן. גם אנחנו נחשפים לעוינות מופרזת.
בתוך ההעברה הנגדית (countertransference) לעיתים אנו חשים כאילו עצם קיומנו נמצא בסכנה.
והמקרה שכך היה – זוג אחד היה מתלונן באופן קבוע על אופן ניהול הקליניקה שלי. באחת הפעמים הם הודיעו לי שכמעט התקשרו ללשכת הפסיכולוגים כדי לדווח עליי. למרות שידעתי במודע שאין בסיס לתלונה כזו, הייתי מזועזעת. התחלתי להיות מוטרדת מהמחשבה על סיום הקריירה שלי, ולא הצלחתי לישון בלילות מתוך פחד שהם יהרסו את שמי בקהילה. הזוג הזה יחריב אותי.
במשך כמה שבועות, ככל שהפנטזיות האלו התרבו, הייתי אחוזת חרדה. האם שגיתי בכך שקיבלתי את הזוג הזה לטיפול? מה מונח על הכף עבורם, ועבור זוגות דומים להם? למה זה מרגיש כאילו כולנו נאבקים על חיינו? מה הם צריכים שאראה? איך אני יכולה להביט ולראות באופן שלא יעורר עוד יותר עוינות ותוקפנות?
כשאני חושבת על הזוג הזה, אני מגייסת את ההבנה שלי על הזדהות השלכתית (projective identification) והכלה (containment), מושגים שהם יקרים וחשובים עבורי. אבל אולי יש גם דרך נוספת לראות אותם – כמי שנואשים לחוות "קיום והתפתחות" כך שיוכלו לחוש את עצמם כקיימים במבטו של האחר." כאשר אני מביט – אני נראה, ולכן אני קיים".
האם בני הזוג חווים השמדה (annihilation) מצד האחר ומצדי כאשר אינם נראים? ואם כך, האם הזעם על כך שאינם נראים, הוא תגובה לתחושת השמדה, שמקורה בהשתקפות המעוותת שהם מקבלים?
נכתב רבות על זוגות נרקיסיסטיים – ובמיוחד על אי-הסובלנות להבדלים אצל האחר. מרבית הגישות התיאורטיות בנושא ממוקדות בצורך לחוות את האחר כזהה לעצמי. אך מניסיוני הקליני, מה שלעיתים קרובות אינו נסבל אצל זוגות כאלה, הוא האתגר שמציבה תפיסת המציאות של האחר מול תפיסת המציאות של העצמי. אולי אפשר להבין את אי-הסובלנות להבדלים גם כבקשה נואשת למראה. "אני זקוק לכך שתהיה זהה לי, כדי שאוכל לראות את עצמי דרכך. אם אראה את עצמי, אחוש בקיומי." האם ייתכן שעוצמת הקונפליקטים, המריבות האינסופיות, היא ביטוי של חרדת השמדה פרימיטיבית? אם איני רואה את עצמי בך, איני קיים. בני זוג נרקיסיסטיים מביטים זה בזה. הם חווים את הגנות בן הזוג, ולא פוגשים את עצמם. וכך, הם אובדים, לעצמם ולזולתם.
בשנים האחרונות, אוגדן (Thomas Ogden 2019, 2024) הפנה את תשומת הלב של השדה הפסיכואנליטי לממד האונטולוגי של הפסיכואנליזה. הוא כותב:
"אני תופס את הפסיכואנליזה כתהליך טיפולי הכולל שני ממדים תלויים זה בזה: הממד האונטולוגי, העוסק ב'הוויה והתהוות' והממד האפיסטמולוגי, העוסק ב'הכרה והבנה".(2024, p. 13 )
בעבודה זוגית אנליטית, הממד האונטולוגי, של "להיות ולהיעשות", לא זכה לתיאוריה מפורשת,
אבל בעיניי הוא נוכח תמיד, בצד השאיפה שלנו להציע פרשנויות שמסייעות לבני הזוג להבין.
בכל פעם שאנו מציעים החזקה (containment) אנחנו מציעים לבני הזוג חוויה שיש בכוחה לשנותם באופן עמוק.
ואכן, ההמשגה של מרי מורגן (Morgan 2019) "מצב זוגי של תודעה(couple state of mind) " הוא ביטוי מובהק לממד האונטולוגי של הפסיכואנליזה. היכולת שלנו להחזיק את חווייתו של כל אחד מבני הזוג, ובו בזמן גם להחזיק את הזוגיות עצמה בתודעתנו, היא, כשלעצמה, חוויה משמעותית עבור זוגות רבים. עצם החוויה של "להיות עם" מטפל זוגי הנמצא במצב תודעתי זוגי, עשויה להעניק לחלק מהזוגות חוויה שמעולם לא הייתה להם קודם לכן.
נבחן לרגע חוויה טרנספורמטיבית פשוטה במסגרת טיפול זוגי אנליטי. התרחיש הכללי של זוג היפותטי בשם סאלי והארי עשוי להיראות כך: לאחר חוויה רגשית מכאיבה בין סאלי להארי, כזו שכבר התרחשה בצורות שונות פעמים רבות בעבר, משהו חדש קורה בי. אני רואה את החוויה של הארי בדרך שמאפשרת לי כעת לשקף לו את מהות הווייתו ברגע הזה. סאלי מביטה בהארי, כאילו בפעם הראשונה, ואומרת משהו כמו: "באמת ככה אתה מרגיש? לא היה לי מושג." וברגע הזה, חלה תזוזה מוחשית בחדר. זה כאילו שמצאתי את הארי ואמרתי לו" :הנה אתה." ורק אז, סאלי הצליחה לראות אותו.
מכאן ואילך, ניתן ממש לחוש כיצד סאלי מתפיסה את הארי לעומק ( apperceiving) ומצליחה לשלב רעיונות חדשים עליו בתוך רעיונות ישנים, מה שמוביל לשינוי בחווייתה אותו , וגם, אני מאמינה, חווייתה את עצמה. כי כשסאלי רואה את הארי מחדש ,גם היא "מתהווית" (becoming) . בדיוק כפי שהממד האונטולוגי של הפסיכואנליזה מאפשר הוויה והתהוות, סאלי חווה רגע של ראייה והכרה בהארי שמשנה את תחושת העצמי שלה לא רק מולו, אלא בתוכה עצמה.דרך הראייה אל תוך הארי, ובכך, דרך החוויה שלו, היא גם חווה את עצמה ביחס אליו באופן שהשתנה.
כמובן, סאלי והארי יצטרכו רגעים טרנספורמטיביים רבים כאלה כדי להפוך למה שמורגן (2005) מכנה "זוג יוצר" (creative couple) ובכל זאת, אני מסכימה עם מיטשל (Stephen A. Mitchell), שכתב בספרו Can Love Last? -" כשאנחנו מתמסרים לאהוב מישהו, איננו מגלים ואוהבים רק אותו, אלא גם את מי שאנחנו ואת מי שנהפוך להיות כאשר אנו לצדו." (2002, p. 82)
נחזור כעת לזוגות הנרקיסיסטיים. נבחן מקרה של זוג תקוע במיוחד שאכנה כאן סיד וננסי. האם הם עשויים אי פעם להגיע למצב שבו יוכלו לראות זה את זו באמת? האם הם יצליחו להכיר את עצמם ואת האחר כפי שסאלי עשתה עם הארי? קשה לדמיין זאת, כי סיד וננסי מבלים את רוב זמנם בהתלוננות אחד על השנייה ,וכמות לא מבוטלת של זמן בהתלוננות עליי. הם עדיין לא פיתחו סקרנות מתונה כלפי חווייתו של האחר.
לפני כמה שנים, בשל נסיבות אישיות בלתי רגילות, נאלצתי לצאת לחופשה של שלושה שבועות.
הצלחתי להתריע על ההיעדרות רק שבועיים מראש. כאשר חזרתי, בני הזוג היו נסערים מאוד, והעוינות ביניהם, וגם כלפיי, גברה. הפגישות הפכו כאוטיות, האשמות הדדיות והאשמות כלפיי.
המראות בחדר הרגישו כמו מראות עקומות מחדר מראות בלונה פארק, אף אחד מהם לא הצליח לראות את האחר באופן שנאמן לחוויה שלו. באחת הפגישות, לאחר תלונה אחת יותר מדי על אופן עבודתי, אמרתי להם: "מעולם, בכל 25 שנותיי כמטפלת זוגית, לא קיבלתי כל כך הרבה תלונות על אופן ניהול הקליניקה שלי." למרות שזה היה נכון, זה גם הרגיש ככישלון בהחזקה מצידי, ואולי גם כהתקפה נגדם. בפגישה שאחריה, פתח סיד בטון רציני ואמר: "התגובה שלך הייתה אכזרית לגמרי." הוא פירש את דבריי כאילו אמרתי שהם הזוג הגרוע והבעייתי ביותר שפגשתי אי פעם.
למרות שמצאתי את ההתקפות שלהם כלפיי מאתגרות, אני באמת נהניתי לעבוד איתם, וחיכיתי למפגשים איתם. כשהם לא היו עסוקים במריבות או בהאשמות, הייתה ביניהם איכות עדינה, נדיבה ואפילו שובבה. אבל באותו יום, סיד היה פגוע מאוד, ודרש ממני התנצלות באותו אופן שבו הוא דורש התנצלות מננסי. באמת הצטערתי שפגעתי בו. מה שעניין אותי יותר מכל, היה עצם הדרישה להתנצלות. כי כל התנצלות שאציע עלולה להיתפס כהתנצלות שנכפתה עליי וכך תישמע לא אותנטית במקרה הטוב, ובמקרה הרע, תעניק לו עוד "מעמד מוסרי גבוה" ממנו יוכל לשפוט ולבקר אותי.
אמרתי לסיד ולננסי שחשבתי הרבה על הפגישה הקודמת, ואני באמת מתחרטת שאמרתי את הדברים. אני מבינה למה זה היה פוגע. הפסקתי רגע, ואז הוספתי: "יש לי תחושה שהתלונות שלכם, כלפי וגם זה כלפי זו, יוצרות אווירה עוינת, שמקשה עליי לראות אתכם מעבר לתלונות. זה כאילו שהתלונות הן הדבר היחיד שמותר לי לראות. אני תוהה אם נוכל, ביחד, לנסות לגלות עוד, מי אתם באמת, מה כל אחד מכם חווה בקשר הזה, וגם להבין מה עומד מאחורי כל התלונות האלה."
סיד התעניין במה שאמרתי והודה שלפעמים הוא מרגיש שהוא יוצא מכלל שליטה ושהוא ממש נאחז בתלונה שלו בכל מחיר. ננסי, לעומת זאת, התעלמה מהשיחה הזו ופרצה בנאום תקיף על כך שלא הודעתי לה בזמן על ההפסקה, ושאף פסיכולוג אחר שהיא עבדה אתו מעולם לא היה עושה דבר כזה. באותו רגע הבנתי שננסי כלל לא הייתה חלק מהשיחה שניהלתי עם סיד. נראה שהיא נאבקת בתשומת הלב שלי דרך התלונה, ומשהו בי התרכך כלפיה למרות העוינות. זיהיתי שהתלונה שלה היא למעשה קריאה למגע. הבטתי בה בעדינות ואמרתי: "ננסי, את פונה אליי בדרך הזו, כמו שאת לפעמים פונה כך אל סיד, כשאת מרגישה שהוא אולי עומד לעזוב אותך. הייתי רחוקה, אבל עכשיו חזרתי. אני חושבת שזה היה מאוד קשה לך כשהייתי בחופשה. העיתוי של ההיעדרות שלי היה לא מוצלח, והפריע לעבודה שלנו. אני תוהה אם זה הרגיש לך כאילו לא היה לי אכפת ממך, כמו שלפעמים את מרגישה שלסיד לא אכפת, כשהוא מתרחק ונהיה קר."
ננסי שתקה ארוכות, יותר מכל שתיקה שלה אי פעם. היה נדמה שהיא שוקלת את דבריי. ואז, הייתה תחושת שינוי ברורה באווירה בחדר. החוויה הרגשית של ננסי, לא נעלמה ממני, והיא הוחזרה אליה בדרך שהבהירה "ראיתי אותך." היא הביטה בי, נראית מופתעת מהשיקוף שלי. נראה שהיא מנסה להבין כיצד מצב רוחה השתנה כל כך בפתאומיות. ננסי לא הייתה רגילה להיות נראית ולא ידעה איך להמשיך משם. השתיקה שלה הרגישה לי כמעין איסוף פנימי, רגע שבו היא אוספת את עצמה. סיד הביט בננסי ושאל אותה אם היא בסדר. ננסי החלה לבכות בזמן שסיד הביט בה, דבר נדיר מאוד עבורה והיה נדמה שהוא רואה אותה לא דרך מסכת הכעסים וההאשמות הרגילה, אלא באמת רואה אותה. היה ברור ששניהם, באותו רגע, אינם רגילים למי שהם, לעצמם ולזה שלצידם.
ננסי פנתה לסיד ואמרה: "למה אתה כבר לא רוצה אותי?" גם סיד החל לבכות, ואמר: "את לא רואה שאני בדיכאון? אני לא רוצה את עצמי יותר!" ננסי לא הצליחה לראות את הדיכאון של סיד, היא הייתה שקועה בתפיסות שלה עליו ולא התפיסה לעומק (apperceived) את סיד, אלא רק תפסה אותו (perceived). מידע חדש לא יכול היה להיטמע אצל אף אחד מהם. גם סיד סבל לבדו, התרחק מננסי, אך לא זיהה עד כמה ננסי חשה פגועה עמוקות ממה שחוותה כנטישה שלו. רדופה על ידי תחושות אלו, ננסי נהגה להתלונן על סיד באופן קבוע, מה שדחף אותו עוד ועוד אל תוך הדיכאון. כמו כל זוג המאופיין בפגיעות נרקיסיסטית קיצונית, גם סיד וננסי נאלצים לנווט בין עולמות פנימיים סוערים, בתוך עצמם וביחס זה לזו. כשהם לכודים בתגובתיות, אין לאף אחד מהם מרחב פנימי שממנו יוכל להתבונן על חווייתו. למרות שהם נואשים למראה, עצם גילוי העצמי או האחר מרגיש מאיים.
רגע כזה, שבו מטפלת זוגית מצליחה לשקף לבן.ת זוג את כאבם באופן שנחווה כמדויק ומכיל,
יכול להפוך, גם אם לרגע, את "המראה החיצונית" למראה פנימית. כזו שדרכה האדם יכול להתחיל לראות את עצמו, ואז גם את האחר. רגעים כאלה הם לא שכיחים, ודאי לא עם זוגות נרקיסיסטיים. הם דורשים החזקה עצמית עמוקה מצד המטפל.ת, היכולת לשאת השלכות, עיוותים, האשמות, חרדה, ולעיתים אף תחושת סכנה קיומית. אך כשקורה רגע כזה, הוא עשוי להיות טרנספורמטיבי.
אני מאמינה שבבסיסם של זוגות רבים שמגיעים לטיפול, כולל זוגות נרקיסיסטיים, קיימת כמיהה לחוות את עצמם כקיימים במבטו של האחר. לא רק להתקיים בעיניו כ"רע", "מאכזב", או "לא מספיק", אלא להרגיש: "הנה אני. אתה רואה אותי. אתה עד לקיומי."
המפגש עם מטפל.ת זוגי.ת שמסוגל.ת להחזיק את שני בני הזוג בנפשו.ה, ולראות אותם, גם כשאינם רואים זה את זו, עשוי לאפשר חוויה חדשה של "להיות ולהתהוות", כפי שכתב אוגדן. המראה, בהקשר זה, אינה אובייקט להתבוננות חיצונית בלבד, אלא אפשרות לקיום פנימי שמבוסס על ראייה הדדית.
זוגות נרקיסיסטיים, שאיבדו את עצמם ואת האחר "בעולם של דברים שאינם נראים" זקוקים לעיתים נואשות למבט כזה גם אם הם מנסים להרוס אותו. בזוגיות, כמו בטיפול, ייתכן שרגע של ראייה אמיתית, דרך מראה נקייה, עשוי להחזיר את היכולת לראות, להרגיש, לדעת ולהיות.
כשאני מפנה את תשומת ליבי למושג תפקיד המראה בעבודה עם זוגות המאורגנים נרקיסיסטית,
שוב ושוב עולה בי השאלה: "מה הם צריכים שאראה?" אני שואלת את עצמי איך למקם אותם בנפשי, למצוא אותם באופן שיאפשר להם לחוות תחושת התהוות.
"יש עונג בלהיות מוסתר וטרגדיה בלא להימצא" כתב ויניקוט. (1963, p. 186)
עבור ויניקוט, החוויה של להיות מזוהה, להיות נראה, היא בלב עבודתו. גילוי העצמי והעולם, זו שמחת החיים הגדולה. כאשר זוגות באים יחד, האם הם לא מחפשים בדיוק את החוויה הזו? כאשר אנו ניגשים לעבודתנו, אותה אני רואה כעיסוק בגילוי משמעות בעולם הנראה, אנו שותפים עם מטופלינו לחוויה אונטולוגית של הוויה והתהוות. עבודה זו קשה הרבה יותר עם זוגות המאורגנים נרקיסיסטית. עבורם מראות הן דבר מבלבל, כי הם נוהגים להסתתר "לעין כל", ובו בזמן, כך אני מאמינה, נואשים להימצא.
האתגר הטיפולי הוא, כמובן, שאם ההגנות הנרקיסיסטיות נשארות בעינן ,לא ניתן לנו לראות.
וכאשר איננו מורשים לראות כולנו נותרים אבודים, ללא סיכוי להימצא. וזו, בעיניי, הטרגדיה הגדולה ביותר בעבודתי עם זוגות נרקיסיסטיים תקועים.
תרגום – ד"ר חגית ירניצקי, פסיכותרפיסטית, מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי
References
Bromberg, P. M. (1983). The mirror and the mask: On narcissism and psychoanalytic growth. Contemporary Psychoanalysis, 19: 359–387.
Mitchell, S. A. (2002). Can Love Last? New York: W. W. Norton.
Morgan, M. (2005). On being able to be a couple: The importance of a “creative couple” in psychic life. In: F. Grier (Ed.), Oedipus and the Couple (pp. 9–30). London: Karnac.
Morgan, M. (2019). A Couple State of Mind: Psychoanalysis of Couples and the Tavistock Relationships Model. London: Routledge.
Ogden, T. H. (2019). Ontological psychoanalysis or “What do you want to be when you grow up?” Psychoanalytic Quarterly, 88: 661–684.
Ogden, T. (2024). Ontological psychoanalysis in clinical practice. Psychoanalytic Quarterly, 93: 13–31.
Oppen, G. (1967). Of being numerous. Of Being Numerous. Poetry Foundation. https://www.poetryfoundation.org/poems/53223/of-being-numerous-sections1-22
Winnicott, D. W. (1963). Communicating and not communicating leading to a study of certain opposites. In: The Maturational Processes and the Facilitating Environment (pp. 179–192). New York: International Universities Press, 1965.
Winnicott, D. W. (1971a). Mirror-role of mother and family in child development. In: Playing and Reality (pp. 111–118). London: Tavistock. Winnicott, D. W. (1971b). Playing and Reality. London: Tavistock