תקווה לאחר הקטסטרופה: הרהורים על השפעות השבעה באוקטובר על נפש האדם – הזוג – המשפחה והחברה

פתיחה אישית

בעודי עומדת לשלוח לפרסום מאמר שהתעמק בהשפעות המודעות והלא-מודעות של הקטסטרופה שהתרחשה בשבעה באוקטובר והשלכותיה, התרחש בפתאומיות אירוע דרמטי: הנשיא טראמפ יזם הסכם שמביא עמו תקווה לשלום מקומי ואזורי במזרח התיכון, הביא להפסקת הלחימה ולהשבה מידית של כל החטופים החיים. החזרת החללים עדיין מתבצעת באופן חלקי בעת כתיבת שורות אלו, מחבלים עדיין נמצאים בעזה גם בשטחים שבשליטה ישראלית, יש חשש שהחיזבאללה מנסה להתעצם ותקיפות של צה״ל ולעיתים גם של מחבלים עדיין מתרחשות.

המציאות הזו שמגולמות בה תקוותינו העמוקות ביותר, אינה מביאה עמה רק הקלה, שמחה ותחילתו של עיבוד פנימי, אלא גם מטלטלת את עולמנו הרגשי על כל רבדיו. תהליכים מודעים ובלתי מודעים נפתחים ונסגרים במעגלים דיאלקטיים – מהפרט, לזוג, למשפחה, לחברה, למדינה ואף למישור הבין-לאומי – ומשפיעים זה על זה ללא הרף.

מעבר למציאות שאינה לגמרי ברורה, המעבר החד מהתמודדות עם קטסטרופה המאיימת על הקיום, למציאות שיש בה הבטחה להגשמת חלומות מדורי דורות, אינו פשוט לנפש. הכמיהה לשלום מאפיינת את העם היהודי במשך אלפי שנים ובאה לידי ביטוי בתפילות, ואת המדינה הישראלית מאז הקמתה. ולכן, זהו מצב שמעורר רגשות עוצמתיים, מורכבים ומנוגדים כשחרור, שמחה, הקלה ותקווה, לצד רגשות שלא הרשינו לעצמנו לחוות בעיצומה של המלחמה – אֵבֶל עמוק, חרדה, והכרה בגודל האיום. הרצון להירגע מתערבב עם חרדה שמא נופתע שוב, וכולנו מוצפים ברגשות שקשה לזהות ולבטא במילים. רגשות שחלקם מודעים וחלקם אינם מודעים, המתערבבים ומתנגשים זה בזה באופן ייחודי לתקופה הנוכחית, ומייצרים אי יציבות אישית, זוגית, משפחתית וחברתית.

בנוסף לקושי הזה, מאחר וההיסטוריה שלנו כעם וכמדינה עוצבה בתנאי איום מתמיד, כל המנגנונים הנפשיים והחברתיים שלנו וכל היכולות שלנו נבנו בצל ועל בסיס חיים של סכנה. כעת, מול הבטחות לשלום אזורי ולסיום שנים של מלחמה, נדרש מאיתנו לעבור לסוג אחר של קיום, קיום מתוך בנייה ויצירתיות – לא רק מתוך הישרדות והתגברות. המשמעות היא שעלינו לשחרר מיומנויות שנבנו על בסיס מאבק וקושי, ולפתח מנגנוני הפעלה חדשים.  אתגר מורכב במיוחד כאשר האיום עדיין נוכח לצד התקווה.

המצב הנוכחי מציף רגשות מורכבים ולעיתים בלתי צפויים, שאנו ומטופלינו מתמודדים עמם בכל המעגלים.

לנוכח השינוי החד במציאות ומורכבותה, הבנתי כי הרבדים המודעים והלא-מודעים של נפש כולנו השתנו שוב, והמאמר שעמדתי לפרסם אינו רלוונטי ועלי ולכתוב מאמר חדש.
כפי שהבהרתי בתחילת המאמר, תקופה אינטנסיבית זו עדיין מתרחשת. כפי שתאר וויניקוט במאמרו The fear of breakdown (1974) מציאות רגשית זו (כפי שאפרט בהמשך) הינה קשה מדי לעיכול ועיבוד על רבדיה המודעים ושאינם-מודעים. לכן, על מנת שלא תישאר גם בנו אנשי המקצוע כטראומה לא מעוכלת, נראה לי שהשלב הראשון של ההתקרבות המקצועית למתרחש על מגוון רבדיו הוא נתינת מילים לחוויה שאין לה מילים,. ואת זה אני מנסה לעשות במאמר זה.

הקדמה והצגת השאלה המרכזית

המאמר בוחן כיצד המעבר הקיצוני המתואר לעייל מתרחש במעגלים דינמיים: מהיחיד אל הזוג, אל המשפחה, אל החברה ובחזרה. כאשר כל רובד משפיע ומעצב את עולמו הרגשי המודע והלא-מודע של הרובד האחר בתהליך מתמשך שאין לו סוף.  אתייחס לאופן בו המציאות של חרדת ההשמדה שחווינו בהווה על הזוועות של מעשי החמאס, הציפה זיכרון קולקטיבי ורבדים עמוקים טראומטיים מהשואה מהעבר האישי, המשפחתי, הלאומי והבין-דורי. דבר המעמיק את הטראומה מחד, אך מהווה גם הזדמנות לעיכול טראומות שעד כה נשארו לא-מודעות ועיצבו באופן לא מודע אספקטים משמעותיים בחיים האישיים, הזוגיים והמשפחתיים.

התהליכים הרגשיים הנחשפים הייחודיים לתקופה זו ניתנים להבנה מלאה יותר באמצעות יישום הידע הקיים על טראומה בכלל ושל טראומת השואה בפרט.

אתייחס לעמדה הטיפולית הנדרשת על מנת לאפשר לתהליכים אלו להתרחש.  עמדה של "לא לדעת" ו"לא להבין" מראש, בהשראת גישתו של ביון (1962/2004) שמאפשרת להקשיב למה שמתהווה בנפש הפרט וביחסים בכל הרמות, ולאפשר זיהוי של המאפיינים החדשים שמציאות זו יוצרת, להכיל את הכאוס והפרגמנטציה כבסיס הכרחי לשינוי לקראת חיים של אמת, תשוקה ויצירה.

במאמר זה אתחיל לתת מילים למה שלא אפשרי כרגע לחשוב, להמשיג ולעבד. כרקע תיאורטי אתחיל במושג הטראומה בפסיכואנליזה, אמשיך אל הזיכרונות הקולקטיביים של השואה ומלחמות ישראל, ואבחן כיצד טראומות אלו עוברות באופן לא-מודע מדור לדור – ונרשמות לא רק בנפש היחיד אלא ביחסי משפחות, בדפוסי הזוגיות ובחברה כולה.  אמשיך בשיתוף מתוך החוויה האישית שלי את קטסטרופת השבעה באוקטובר 2023 כדי להמחיש את התחושות הייחודיות של התקופה. אמשיך בתהליכים הייחודיים שמציבה התקופה הנוכחית ללוחמים, לאימהותיהם ולבנות זוגם. ואסיים בדוגמא קלינית מתוך פסיכואנליזה זוגית, על מנת לתת דוגמא לתהליכים לא מודעים בקליניקה בתקופה זו.   

הגדרה פסיכואנליטית למושג ״טראומה״

יסודות תיאורטיים

טראומה

מקורה של המילה טראומה במילה היוונית "פצע". טראומה מתרחשת כאשר מתרחש בחיי אדם אירוע עוצמתי שהוא אינו מסוגל להגיב אליו בצורה הולמת, וכתוצאה מכך נגרמים זעזוע והשפעות מזיקות ומתמשכות על הארגון הנפשי. במצב כזה, הנפש מוצפת בגירויים – פנימיים או חיצוניים – שהם חזקים מדי ביחס ליכולת של האדם לשאת ולעבד אותם מבחינה נפשית. גירויים אלו נותרים בנפש כ"גוף זר".

אין המקום מאפשר להתייחס לכל רוחב היריעה התיאורטית בנושא הטראומה. בחרתי מספר נקודות מרכזיות בתפישתם של פרויד, קליין וביון, אליהן אתייחס בקצרה כאבני יסוד תיאורטיות להבנת העובר עלינו בתקופה זו מאז אוקטובר 23.

כדי שאירוע ייחשב לטראומה, צריכים להתקיים מספר תנאים אובייקטיביים: נסיבות חיצוניות קיצוניות שאין נפש אדם יכולה להכיל (כפי שקרה בטבח השבעה באוקטובר), נסיבות חברתיות שמונעות תגובה הולמת, ומעל לכל – לפי פרויד – קיומו מראש של קונפליקט נפשי לא-מודע, שמונע מהאדם לשלב את החוויה באישיותו המודעת. טראומה יכולה להיגרם מאירוע אלים אחד שמייצר רגש עז במיוחד, או מהצטברות של גירויים שכל אחד מהם בנפרד היה נסבל, אך יחד הם הופכים לבלתי ניתנים לעיכול ולעיבוד, וגורמים לכך שמנגנון הנפש אינו מצליח לפרוק את גריית היתר (לפלאנש ופונטליס, 2011/1967; פרויד 1920/2021).

פרויד הסביר כי מנגנון הנפש מתהווה בשכבות. זאת מאחר שהנפש מעבדת מחדש בדיעבד (Nachträglichkeit)  את אירועי העבר, ועיבוד זה מעניק להם משמעות. זה קורה כאשר חוויה מאוחרת יותר "מפעילה" את הזיכרון הטראומטי. במקרה הטוב היא מאפשרת לו ארגון מחדש ובמקרה הרע היא מפעילה את הסימפטומים של הטראומה (לפלאנש ופונטליס, 2011/1967; פרויד 1920/2021; 1896/1986) – הבנה זו חשובה במיוחד כדי להבין את מה שעובר על רבים מאיתנו בתקופה זו.

קליין ראתה בטראומה תוצאה של תהליך פנימי, שמתרחש כאשר החוויה החיצונית מפעילה את דחף המוות כלפי פנים (כלפי העצמי), דחף המעורר חרדת השמדה ואיום פנימי להרסנות עצמית  (Segal, 1952). במצב כזה נכנסים לפעולה מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים פיצול, השלכה והזדהות השלכתית. ומתרחש מעבר מעמדה שהושגה במהלך ההתפתחות ׳העמדה הדפרסיבית׳. עמדה בה מתקיימת אינטגרציה של איכויות, רגשות ותפיסות  שיכולים להיות בקונפליקט, לכדי תפיסה של אובייקט שלם בעל מגוון תכונות, לעמדה סכיזו-פרנואידית, הרואה את העולם כמפוצל בין טוב ורע, אמת ושקר, שחור ולבן  (קליין, 2013/1921-1946.( בהמשך אביא מראיונות עם אימהות ונשות לוחמים ומלוחמים שממחישים תהליך זה.

הבנה זו מאירה את חשיבות העירנות שלנו כמטפלים, האם הופעלו אצל האדם שבטראומה מנגנונים של דחפי המוות והרסנות עצמית, במיוחד לאור הדיווחים החוזרים על התאבדויות של חיילים שהשתתפו במלחמה, של קורבנות הטבח וקרוביהם.

התייחסותו של ביון לנושא קשורה לטראומה שעבר כחייל צעיר במלחמת העולם הראשונה, במיוחד לחוויה ספציפית כאשר חייל גוסס שהיה על ידו התחנן שיתקשר לאימו וביון ענה בקהות ״שתוק, למען השם שתוק״.  אירוע זה ביחד עם חוויותיו האחרות בקרב נחרטו בו כטראומה. האוטוביוגרפיות שלו נושאות אופי של עדות שורד, עם תחושות של ניתוק רגשי, אשמה ושנאה עצמית (Souter, 2009)

קלפורד (Claford, 2015) מייחס את העובדה שביון לא הצליח לשמש כמיכל לחברו הגוסס, את המשגתו של ביון שבעת טראומה מתרחשת בנפש התקפה על החיבורים הפנימיים, ושעל מנת שיהיה טיפול נפשי יעיל בטראומות (ובכלל) נדרשת קיומה של פונקציה של מיכל. כשאין הכלה לחוויות רגשיות, נוצרים "איים" מבודדים של ידע שאינם מתחברים למשמעות שלמה. ביון מדגיש כי לצד אהבה ושנאה, יש דחף פנימי לדעת, וכאשר הדחף הזה מתפורר מול פחד – הנזק לנפש עמוק כמו שנאה. ניסיון לברוח מהכאב שבידיעה יוצר בורות שמרוקנת את עולמנו ממשמעות. שנאה לרגשות מובילה לשנאה לחיים עצמם. רק חיבור רגשי מאפשר צמיחה ומשמעות.

טראומה קולקטיבית

מאז טבח השבעה באוקטובר נוסף לממד האישי גם ממד קולקטיבי עמוק.

מעבר מֵהֲבָנוֹת של הדינמיקה הלא-מודעת אצל הפרט לְהֲבָנוֹת של התהליכים במישור החברתי אינו מובן מאליו ודורש המשגה מסוג אחר. המקום אינו מאפשר העמקה בנושא, לכן, אזכיר בקצרה רק כמה דוגמאות: פרויד (1921), ניתח את הדינמיקה הפסיכולוגית של היחיד בתוך ההמון ואת השפעת הקבוצה על הנפש האישית. הוא טען כי ההמון פועל מתוך דחפים לא-מודעים, והמנהיג הופך לאובייקט הזדהות מרכזי שמפעיל את הפרט. יונג (Jung, 1959) פיתח את מושג "הלא-מודע הקולקטיבי (Collective Unconscious), וטען כי קיימים ארכיטיפים ותכנים לא-מודעים משותפים לכל בני האדם, המעצבים מיתוסים, דתות, תרבויות וזהויות לאומיות. ביון (Bion, 1961) חקר את הדינמיקה הלא-מודעת בקבוצות גדולות, ופיתח את המושג "הנחות היסוד" (Basic Assumptions) בקבוצות. הוא הראה כיצד קבוצות פועלות לעיתים מתוך חרדה, פנטזיות לא-מודעות ותהליכים רגרסיביים. וולקן (Volkan, 2001, 2009, 2014) עסק ברבדים הלא מודעים של מדינות וטבע מושגי יסוד, כמו ׳טראומה נבחרת׳ (Chosen Trauma) והעברה בין-דורית׳ בהתייחסות לקבוצות גדולות. הוא הגדיר "טראומה נבחרת" כזיכרון קולקטיבי של אירוע טראומטי שהקבוצה חוותה, אשר מועבר בין דורות ומשפיע על זהות הקבוצה והיחסים עם קבוצות אחרות. הוא מדגים כיצד טראומות אלו מתעוררות מחדש בזמנים של איום על הזהות הקבוצתית. (1999, 2013, 2020 Volkan,). אנדרסון ושות׳ (Anderson, Jenson & Keller, 2011) מנתחים את הקשר בין פסיכואנליזה, קולוניאליזם, טראומה לאומית וזהות מדינתית.

תיאוריית החיבור שפחות מוכרת בארץ (El-Vinculo, The Link)  ונמנים עליה בין היתר פישון רבייר (Pichon Rivière), איזידור ברנשטיין (Izidor Berenstein) ז'נין פוז'ה (Jeanine Puget)  ואחרים, מדגישה כי עולמו הנפשי של הפרט על רבדיו הלא מודעים מתעצב לא רק מתוך חוויותיו האישיות והמשפחתיות (הציר הרוחבי), אלא גם מתוך תהליכים חברתיים, תרבותיים והיסטוריים (הציר האופקי). כל מה שמתרחש במישור החברתי – אירועים קולקטיביים, דינמיקות של קיטוב או אחדות, טראומות לאומיות או תקוות משותפות – נרשם בנפשו של הפרט באופן לא מודע, דרך מנגנונים של הזדהות השלכתית, העברה בין-דורית ופנטזיה משותפת. מדובר בהשפעה הדדית מתמשכת: החברה משפיעה על עיצוב עולמו הרגשי של היחיד, והיחיד, בתורו, משפיע על החברה דרך מערכות היחסים והקשרים שהוא יוצר. כך נוצרת רשת דינמית של קשרים, בה הלא-מודע האישי והקולקטיבי מתעדכנים ומשפיעים זה על זה ללא הרף Scharff, 2016) Rivière, 1971; Puget, & Berenstein, 1993; Berenstein, 2001;).

פוז׳ה (Puget, 2020) מפרידה את המושג ה״חברתי״, ממושג ה״המון״, ומדגישה ש״הקולקטיב״ מקבל את הפוטנציאל הסובייקטיבי שלו כאשר ה״ביחד״ הופך לקשר. היא מציינת כי במצבי פיצול אין קשר, יש התמזגות המאפיינת עמדה סכיזו-פרנואידית. וכי השתייכות לקבוצה ״חברתית״ יוצרת אשליה של הגנה מפני אי־וודאות וחוסר וודאות. בעיניה היכולת לשאת אי־וודאות, שמתבטא בתחושת בלבול היא עיקרון פסיכואנליטי שמווסת יחסים. לא פה המקום ליישם את התיאוריות המוזכרות לעייל למצב הנוכחי. אבל ניתן לזהות שלושה גורמי סבל קולקטיבי על פי פוז'ה (2020), שכולם מתקיימים במציאות הישראלית מאז השבעה באוקטובר:

הראשון, סבל שנגרם כאשר מתוך הקושי של הנפש לפגוש גיוון ומורכבות, הָאַחֵרוּת של ה׳אחר׳ מייצרת אצל הסובייקט מטען רגשי מכביד שגורם לו להסיר או להרחיק את האחר. ואכן, לפני השבעה באוקטובר היה בעם כמעט קרע כשקבוצות המזוהות עם הימין הפוליטי וקבוצות המזוהות עם המרכז והשמאל התקשו לפגוש את ה׳אחרות׳ של האחר (כפי שאפרט בהמשך). קרע זה גרם בכל קבוצה לתחושות של בלבול וחוסר אונים, האנרגיה של שתי הקבוצות הופנתה למלחמה ולא ליצירתיות ובנייה.

הגורם השני לסבל נובע ממצב בו תנועות סותרות או מנוגדות מצמצמות את הקבוצה או את הישות למצב של בלבול וחוסר אונים, ומונעות מהם לבצע את עבודת נפש שיכולה להפעיל פוטנציאל יצירתי. גורם הסבל השני מתאים גם לתיאור התחושות בישראל לאחר טבח השבעה באוקטובר, כאשר כולנו היינו במצב של חוסר אונים ובלבול. אנחנו נוטים להבין את תחושות חוסר האונים והבלבול קיצוניות האירועים שהתרחשו בטבח ואחריו, ואין ספק שכך הוא. אבל דבריה של פוז׳ה מעלים את המחשבה שרגשות אלו הועמקו בגלל התהליך הלא מודע המתרחש במצב של קונפליקט עז בין שתי קבוצות.

והגורם השלישי של סבל הוא זה הנובע מחוסר במשאבים שיכול להיגרם מקשיי החשיבה או קושי לתפקד כאשר מתמודדים עם מצב חסר תקדים וגם עם מצבים החורגים מהיכולות הקיימות. מצב זה מונע יכולת לתכנון עתידי. ואכן, כל המתרחש במדינה בשנים אלו בהחלט יכול להיות מוגדר כמצב חסר תקדים החורג כמעט מהיכולות הקיימות לנו, שמביא בעקבותיו קושי לתכנון עתידי.

כאמור, העמקה בכל התיאוריות הפסיכואנליטיות המתייחסות לתהליכים לא מודעים קולקטיביים יכולה לפרוש תמונה רחבה ומעניינת אך, אין אפשרות לעשות זאת פה.

אעבור אני חושבת לפריזמה נוספת מאוד רלוונטית להבנת התהליכים המתרחשים בחברה הישראלית.

טראומת השואה באספקלריה רב – ממדית

מחקרים רבים נכתבו על השפעת השואה על ניצולי השואה ועל ילדיהם (Akhtar, Rogers, & Plotkin, 2002; Auerhahn & Laub, 1987, 1998; Brenner, 1988, 1999; Gampel, 2005; Kestenberg & Brenner, 1986; Kogan, 1990, 1993, 1995, 2017),  כתיבה שבעיקר ההתמקדה בניצולים ובילדיהם.

עבודתי האנליטית מראה שהשואה ממשיכה למלא תפקיד מרכזי בלא מודע של בני הדור השלישי, ומאפייניה שונים מאשר אצל בני הדור השני  (Mann Shalvi, 2007, 2014, 2016, 2017,2020) .

טראומת השואה החדירה לתוך ניצולי הדור הראשון יסודות נוראים, אלימים והרסניים לקיום האנושי, ויצרה אצל רבים מהם "אנקפסולציה אוטיסטית" וכשל בסימבוליזציה .(Ehrlich, 2013)  טראומה קיצונית זו נשמרה במיינד באמצעות הופעות (presentations) – תכנים המוצגים לחושים ללא עיבוד רגשי וללא קשר להיסטוריה האישית .(Marion Oliner, in Scharff, 1998) תכנים אלו נותרו בלתי מעובדים, והמשיכו להתקיים כזיכרון טראומטי לא מסופר, המנותק מהמודעות באמצעות מנגנוני הגנה דיסוציאטיביים (Laub & Auerhahn, 1998; Gampel, 2005).

בני הדור השני קיבלו לתוך עולמם הפנימי את אותם תכנים לא מעובדים. הם חוו את הוריהם כמי שנותרו שקועים באבל שלא עבר עיבוד, ולעיתים כמנותקים רגשית. מצב זה הקשה עליהם בתהליכי נפרדות וגדילה, שכן אלו נחוו כצעד הרסני כלפי ההורים השבירים.(Kogan, 1995)  התוצאה הייתה פגיעה בתהליכי האינדיבידואציה‑ספרציה וביכולת ליצור יחסי אהבה. בנוסף, ההעברה הבין‑דורית של הטראומה יצרה חזרתיות כפייתית, שבה תכנים נעדרים או מוכחשים חזרו והופיעו באופן טורדני, כדרך לשמר מגע עם היבטים של העצמי שהודחקו .(Gampel, 2005) במקרים רבים, החזרתיות והאמנזיה יצרו תחושת ריק ואי‑קיום, שהמשיכה להדהד בקשרים בין‑אישיים (Bion, 1967). 

בני הדור השלישי חווים את הטראומה באופן שונה. עבודות אנליטיות מראות כי השואה ממשיכה למלא תפקיד מרכזי בלא‑מודע שלהם, אך מופיעה כרסיסים כאוטיים המאיימים בפירוק (Mann‑Shalvi, 2007, 2014, 2016, 2017, 2020)  . השואה אינה מתפוגגת עם השנים אלא הולכת ומתעבה, והשפעותיה מתגלות בטווח הארוך כ"נשורת רדיואקטיבי" . (Gampel, 2005) הזיכרון הטראומטי הלא מסופר מוצא את דרכו לגופם ולנפשם של הנכדים, ויוצר בלבול מנטלי, פגיעה ביכולת ההסמלה והפרעה בתקשורת עם העולם הפנימי והחיצוני. גם מי שאינם קשורים ישירות לשואה הפנימו את חרדותיה דרך הלא‑מודע החברתי הישראלי, המתבטא למשל בקישור הישיר בין קיומו של הצבא לבין מניעת שואה נוספת. (Mann‑Shalvi, 2005)

השלכות הטראומה אינן מוגבלות לרמה האישית או החברתית, אלא חודרות גם אל תוך היחסים הזוגיים והמשפחתיים. הצאצאים נוטים לשחזר את הדרמה של המפגש עם המוות בתוך קשרי האהבה, כשהם משחקים את תפקיד הקורבן או התוקפן (Kogan, 1995). בכך הם מחיים את עבר הדורות הקודמים בתוך ההווה, והטראומה ממשיכה להתקיים במרחב האינטימי ביותר. גם במרחב האנליטי, כפי שמציינת Faimberg (2012) , המפגש עם תכנים מצמיתים אלו עלול להציף התנגדות עזה מצד המטופל ומכשול להקשבה מצד המטפל. במצבים אלו, תפקיד המיכל האנליטי, ולעיתים אף ההדרכה, הופך חיוני (Brenner, 2014 in print). כך נחשפת עוצמתה של ההעברה הבין‑דורית: היא אינה רק זיכרון היסטורי, אלא כוח פעיל המעצב את הנפש, את המשפחה ואת החברה הישראלית כולה.

בהמשך תובא דוגמא קלינית שתמחיש דינמיקה זו.

המציאות הישראלית בעדשת הפסיכואנליזה הזוגית – משפחתית

המציאות הנפשית – קבוצתית הישראלית

החברה הישראלית היא חברה קטנה המאופיינת בתחושת "כולם מכירים את כולם" כמו משפחה אחת גדולה. תחושה שמתעצמת בזמני משבר ואיום קיומי.

הזעזוע ממעשי הזוועה של השבעה באוקטובר טלטל את כולנו; המלחמה כללה ירי של מאות טילים בליסטיים לעבר ישראל, שאילו לא היו מנוטרלים, המדינה או חלקים גדולים ממנה היו עלולים להיכחד. הרס יישובים שלמים בצפון ובמרכז, שריפת יישובים בדרום בידי כוחות הנוחבא והחמאס, וניוד אזרחים ליישובים אחרים – כל אלה פזרו קהילות שלמות. כאשר נורו טילים מתימן, אזעקות נשמעו בכל רחבי המדינה וכולם נכנסו לחללים מוגנים. במדינה קטנה כמו שלנו, טבעי שכלל האוכלוסייה חשה מותקפת ותחת איום קיומי. לצד כל אלה, נחשפנו לתיאורים קשים של מעשי טבח, התעללות, חטיפות, פגיעה בילדים, נשים וקשישים – מעשים שמטלטלים את יסודות החוויה האנושית והישראלית.

הפגנות לשחרור החטופים שטפו את הארץ ונחוו כתגובה קולקטיבית; חזרת החטופים ריגשה את כולם; ושלבי הסכם השלום המתגבש נחווים בתחושת הזדהות חזקה בציבור. תחושת האחדות, ההזדהות והאמפתיה באה לידי ביטוי ברוח ההתנדבות, בתרומות לחיילים, לאזרחים שאיבדו את בתיהם, למשפחות החטופים והחללים, ובביטויי האחדות שהחיילים הנלחמים תיארו וביטאו.

בתוך מציאות זו, הרגשות שאנו נדרשים להתמודד איתם – הן כפרטים והן כקולקטיב לאומי – עוצמתיים עד כדי קושי להכלה במרחב נפשי אחד. קשה להכיל את עומק הזוועות והמורכבות הרגשית הנלווית: אימה מחד, ורגשות זעם ונקמה מאידך, תוקפנות טבעית מול מעשים קשים כל כך, לצד תחושת חוסר אונים על כך שלא היינו מוכנים להתקפת החמאס. הצירוף של טבח, זוועות וחוסר אונים פתח אצל רבים מטענים רגשיים בין-דוריים מהשואה, שרבים לא היו מודעים לקיומם. הטראומה הנוכחית, יחד עם מצבי פוסט-טראומה של חיילים, העלתה על פני השטח טראומות מודחקות ממלחמות ישראל הקודמות. הנפש מוצפת מהמטען הרגשי של העבר ומהאובדנים המרובים בהווה. העובדה שלא כל החטופים והחללים חזרו, ושעדיין מרחף מעלינו איום קיומי, אינה מאפשרת לתהליך אבל לאומי להתקיים. גם התקווה לשלום, שנראית מתממשת ומפתה להאמין ולהירגע, מעוררת במקביל חרדות עמוקות שמא נופתע שוב אם נאפשר לעצמנו להרפות.

נוצר קיטוב בין השכבה האזרחית לבין שכבת השלטון[2]. מיד עם פרוץ המלחמה היה נראה כי הממשלה מתקשה לתפקד, בעוד קבוצות אזרחיות נטלו פיקוד ודאגו לספק את הצרכים הדחופים. ממסכי הטלוויזיה ניכרו התנהגויות של קיטוב, זלזול, תוקפנות וחוסר אחריות הדדית מצד נבחרי הכנסת, שהתבטאו בדיבור אלים ובוטה. למרות שביטויי האחדות והאחריות ההדדית לא פסקו בזירה האזרחית, ניתן לזהות כי ביטויי הקיטוב – עד כדי שנאה וחוסר אכפתיות כלפי "האחר" – מחלחלים לעיתים גם למישור האזרחי. זאת, אף שחיילינו המשיכו להילחם בתחושת שוויון ואחדות חזקה, ואין ספק שאווירת בית הנבחרים לא רק שלא העניקה להם תחושת ביטחון, אלא אף פגעה בכך.

פיצול בין החברה האזרחית לכנסת כהגנה מסוג הזדהות – השלכתית

אני מתבוננת בדינמיקה הזו דרך עדשה פסיכואנליטית זוגית – משפחתית ולא מהזווית הפוליטית. מתוך נקודת מבט זו, אני בוחנת האם הקיטוב בחברה עשוי לנבוע מתהליכים רגשיים עוצמתיים ולא-מודעים שהחברה כולה מתקשה להתמודד איתם.

יכול להיות שהקיטוב שתיארתי הינו דינמיקה מסוג 'הזדהות-השלכתית' (קליין, 2013/1921-1946 Scharff, E. D 1978; Scharff, E. D. and Scharff J. S., 2014;)[3] המשמש פתרון לא-מודע לקונפליקט רגשי עמוק של המדינה המתפקדת כמשפחה אחת גדולה.

מדובר מנגנון לא-מודע הפועל בין אנשים קרובים, אשר הקשר ביניהם אינו ניתן לניתוק, כמו במשפחות ובזוגות: גם אם היחסים משתנים או מתפרקים, הקשר ההורי והמשפחתי נותר תמיד. כאשר דינמיקה זו מתנהלת באופן מיטיב, האדם שאליו הושלכו הרגשות הקשים מזדהה איתם, מכיל ומעבד אותם, כך שהם יכולים לשוב ולהיות מופנמים אצל האדם שממנו פוצלו והושלכו—ואז אין עוד צורך בפיצול.

לעומת זאת, במצבים פתולוגיים יותר, כאשר הקונפליקט הפנימי בין רגשות או חלקי עצמי יוצר תחושת פרגמנטציה, החלקים המפוצלים מושלכים אל תוך הקשר שהופך למיכל של הקונפליקט הבין-אישי, והקשר נחווה כקונפליקט מפרק ומאיים. נדמה לי שזהו בדיוק המצב שאנו חווים כיום כחברה.

אני מציעה את המחשבה שבגלל שאנחנו מתקשים להחזיק את כל המורכבות של המציאות המעשית והרגשית שלנו במרחב אחד אישי וקולקטיבי מתרחש בנו כפרטים וכקולקטיב תהליך של הזדהות-השלכתית שמתבטא בפער שהינו על גבול הניכור והשסע בין המישור האזרחי למישור הפוליטי.

באופן לא מודע כל קבוצה מחזיקה ומבטאת חלק אחד גולמי של עולמינו הרגשי, שתחת תנאי הלחץ הנוכחיים אנחנו לא מצליחים להחזיק במרחב נפשי אחד.  המישור האזרחי מחזיק את כוחות ה׳אהבה', התקווה, והיכולת  דרך הזדהות כמעט טוטלית עם האחר, של ביטויי אהבה קיצוניים של התמסרות עבור אחרים שמתבטאים בין היתר בהשתתפות בהלוויות חללים גם כשאינם מוכרים באופן אישי, התנדבות לסייע לקבוצות שבמצוקה ושליחת תרומות נדרשות בסכומים אדירים וביעילות מדהימה. ההתרגשות של כולם למראה החטופים החוזרים נתנה הרגשה שכמעט אין זה משנה שמדובר באנשים שרוב הציבור לא מכיר באופן אישי. משפחותיהם הפכו למשפחות הכלל, והחטופים הפכו ליקרים לכולם כאילו היו בני משפחותיהם הקרובים ביותר. בעוד מישור הממשלה מחזיק את התוקפנות והשנאה. דרך מפלגות שבזמן שהמדינה משוועת לתקציבים שיאפשרו את ההגנה על המדינה על ידי איומים בפירוק הממשלה לוקחות לעצמם עוד ועוד תקציבים. דרך חברי כנסת שמקדמים חוקים שנמצאים במחלוקת מפלגת גם בשעה זו של מלחמה על הקיום. דרך השפה הגסה והקיצונית של הדיון במליאת הכנסת  ועוד.

דוגמאות אלו אינן מובאות כדי לשפוט או להביע עמדה פוליטית, אלא כדי להמחיש את הפער הרגשי העמוק שנוצר בין האזרחים לרשות הנבחרת, במיוחד במהלך המלחמה ולנסות לפענח אותו דרך פיענוח משמעותם הלא-מודעת האפשרית. כלומר, אני תוהה האם ייתכן ששסע זה שמאוד הורגש במהלך המלחמה הינו בעצם תגובה טראומטית שבאה לידי ביטוי גם בארנה החברתית. האם יכול להיות שהקטסטרופה גרמה להתמוטטות המרחב הנפשי הישראלי המסוגל להחזיק במרחב אחד את האהבה והשנאה, את כוחות החיים והמוות? וכך, כמו שקורה באופן לא מודע בין זוגות ובמשפחות, האם יכול להיות שהאהבה והשנאה פוצלו בין העם ונבחריו. העם מכיל ונותן ביטוי לכוחות האהבה והשלטון שמסמל את הכוח, מכיל דרך התנהלות המאופיינת בסממנים של שנאה את השנאה, התוקפנות ואת כוחות המוות?

על פי קו מחשבה זו, מעניין להבין מה קורה במישור החברתי מאז יוזמתו המפתיע של טראמפ ונתניהו לחתום על הסכם שלום. מהלך שהביא לחזרתם המהירה של כל החטופים החיים, כאשר תהליך החזרת החטופים החללים עדיין בעיצומו. נראה, שהמעבר ממי שאחראי על המלחמה והאסון הקטסטרופלי למי שאחראי על החזרת החטופים ואפשרות של שלום אזורי משנה את הדינמיקה שתוארה לעייל. ואכן, ממצב של ״התרסקות״ בסקרים נתניהו מצבו של נתניהו הולך ומשתפר. ומספר המנדטים שלו כרגע מוביל על פני כל יריב אחר. מה שנותן ביטוי לשינוי בראיית העם את השלטון בראשותו. כל יום קורה פה משהו אחר ואין דרך לנתח תהליכים אלו במקביל להתהוותם. מטרתי היא רק להניח את הבסיס להבנה של המתרחש במישור המציאותי דרך ניסיון לפענח את המצב הרגשי שלנו כתוצאה מהקטסטרופה שנחתה עלינו גם דרך הארנה החברתית/ציבורית.

משפחה במילואים: תהליכים מודעים ושאינם-מודעים העוברים על משפחות המילואימניקים הלוחמים במלחמת ״חרבות ברזל״

כפי שפירטתי לעייל, המציאות הנוכחית מאז השבעה באוקטובר 2023 חודרת ומערערת מבנים רגשיים מודעים ולא-מודעים, במעגלים הולכים, נפתחים מהפרט, לזוגיות, למשפחה, לחברה למדינה ואף לארנה הבין-לאומית, וחוזרים חלילה לפרט. בתנאים שכאלה נוצרות דינמיקות רגשיות ייחודיות, וצפים תכנים שאחרת היו נשארים נסתרים מאחורי הגנות, שחשוב לנו המטפלים להבין ובזה אנסה לגעת בחלק זה. כאמור, על מנת לחשוב ולנתח תופעות רגשיות במיוחד ברמה הלא-מודעת, נדרש מרחק מסוים, פרספקטיבה המאפשרת עיכול ועיבוד רגשיים. מאחר שאנחנו עדיין בעיצומן של ההתרחשויות, ניתוח מושכל עדיין לא אפשרי. על מנת לאפשר לתהליך כזה להתרחש בעתיד, כתיבתי הבאה נועדה יותר לתעד את המתרחש עכשיו, ולעשות כמיטב יכולתי בשלב זה ולזהות את הבנותיי בקליניקה. בתקווה שנוכל בעתיד רגוע יותר, לחזור ולהבין מה שכרגע לא מתאפשר.

בחלק הראשון אמחיש את הפתאומיות, השוק, והמציאות שאין לה מילים, שהתרחשה אחרי השבעה באוקטובר ועד לחזרת החטופים ביולי 2025 והשלב הראשון של סיום המלחמה. כדי להעביר את החוויה אצטט מתוך יומן שתיעדתי בו את שעבר עלי מאז השבעה באוקטובר. למרות שמדובר בחווייתי האישית, אני משערת שהיא מהדהדת בדרך זו או אחרת את שעבר על כולנו. כמו כן, כאשר מדובר בתהליכים רגשיים עוצמתיים העוברים עלינו ועל מטופלינו יש למודעות לתהליכי ההעברה הנגדית חשיבות ראשונה במעלה, על מנת שתגובותינו למטופלינו לא יהיו מונעים מהתהליכים הרגשיים העוברים עלינו. לכן, גם מסיבה זו חשוב להציף אותם.

בחלק השני, אגע בכמה תהליכים מודעים אך לא בהכרח ידועים ומדוברים שעוברים על אימהות לחיילים קרביים במילואים ובסדיר, מתוך מחקרה של ד״ר אפרת שלוי (בדפוס).

בחלק השלישי, אתמקד בתהליכים מקבילים לאלו שעלו בדברי האימהות אצל הבנים. זאת מתוך ראיונות עם חיילי מילואים, מיד עם סיימם מאות ימים במלחמה בעזה ובצפון.  למרות שמדובר באימהות שונות ובנים שונים, באופן מעניין ניתן לשמוע את דבריהם כשיחה המתנהלת בין אימהות ובנים. אלו חומרים גולמיים שכבר עכשיו מאפשרים כמה הבנות מחדשות.

אביא דוגמא טיפולית מתוך אנליזה זוגית שהתרחשה בעיצומה של המלחמה. ולסיום, אגע בקיצור בתהליכים לא מודעים ייחודיים לתקופה זו, מתוך זווית הראיה של הפסיכואנליזה הזוגית. אראה כיצד המציאות הנוכחית מעלה על פני השטח תכני טראומה שאחרת כנראה היו נשארים לא מודעים אך משפיעים על חיי הפרט והזוג, בלי יכולת לעבדם ולטפל בהם.

החלק הראשון: השנה וחצי האחרונות בראי החוויה האישית שלי

ה״שבת השחורה״ 7 באוקטובר 2023[4]

…התעוררתי בשעות הבוקר המוקדמות לשמע אזעקה. למרות שאזעקה בתל אביב אינה דבר שבשגרה הרגעתי את עצמי שמדובר בטיל חולף, וכי אין סיבה אמיתית לא לצאת כמדי שבת להליכה על חוף הים. לא הייתי היחידה. כמוני היו לא מעט מכחישי המתרחש (מכחישי שואה עולה בי האסוציאציה בדיעבד תוך כדי כתיבה).

גברים ונשים בבגדי ספורט פסעו במזג האוויר הנעים של תחילת הסתיו. הים הכחול, הצלול חלק כמו בריכה, השמש ליטפה בטמפרטורת הגוף והחיים נראו מחייכים מבלי יכולת להאמין שמציאות חיינו עומדת להשתנות לבלי הכר. רק המבטים האילמים שתלו ההולכים אחד בשני, סיפרו שקולות האזעקה של הבוקר ממשיכים להדהד, מסגירים את החרדה המתגנבת אל התודעה.

בדיעבד אני מבינה שההליכה הנמרצת ביטאה אחיזה בהגנה הרגשית של בועה הרמטית דיסוציאטיבית בתוכה התקיימנו כולנו. הגנה שלא איפשרה לנו להכיר את מהות האיום המרחף. אבל מסביב המציאות החלה להשתנות. בהדרגה מזדחלת החוף התרוקן. בתי הקפה החלו לאסוף את הכיסאות ואז נשמעה הודעת הכרוז: ״סוגרים את החוף, יש התקפה של מחבלים וטילים על ישראל״.

באחת, עולמינו השתנה.

21 באוקטובר 2023

… מצאנו את עצמינו במציאות העולה על כל דמיון. אלפי מחבלים הפילו בקלות את מה שאמור היה להיות מכשול יבשתי ״בלתי עביר״. רצחו, אנסו, התעללו, שרפו וחטפו תינוקות, ילדים וילדות, נערים ונערות, מבוגרים ומבוגרות, זקנים וזקנות. קשה להישיר מבט אל המתרחש. שום דבר לא יכול היה להכין אותי לקְצה קצות התיאורים הקשים ששמעתי. אין דרך לספר על הזוועה מבלי לגרום טראומה לקורא.

צה״ל התגלה כלא מוכן. זעקותיהם של הקורבנות המתחננים שהצבא יבוא להציל, נשארו תלויות באוויר, בהודעות הווטסאפ המיואשות אל בני משפחותיהם אל כתבי הטלוויזיה. מציאות בלתי ניתנת לעיכול-רגשי נחתה עלינו, נכנסה אל תוך הטלפונים, ניבטה מתוך המסכים, עברה מפה לאוזן מאדם לאדם.

שתי הנחות יסוד שהיוו את בסיס קיומנו התמוטטו: האמונה בעליונותנו הצבאית המלחמתית והטכנית, ובמוכנותם של כוחות הביטחון על כל זרועותיהם להגן בפני כל איום אפשרי. והתפישה האנושית – ערכית שלנו; שגם החמאס, הקבוצה הקיצונית ביותר שנלחמת בנו, הנם אנשים תאווי חיים, בעלי קוד מוסרי, אנושי בסיסי. שאם רק נראה אותם כבני-אדם נוכל לייצר איתם סוג של קיום הדדי. תפישה שהובילה לסדרה של הסכמים בינינו לבינם, כשאנחנו מאפשרים לחומרי בניה, כסף, דלק, חשמל, מים ועוד לעבור לרצועת עזה, ובעיוורון מוחלט, כורים את הבור לתוכו ניפול.

כאשליה התגלתה גם האמונה שמאחר והיום יש לנו מדינה, זוועות כמו שהתחוללו בשואה לא יוכלו להתרחש שנית. בדיעבד מתברר שתפישות אלו היו בשירות מנגנון הגנה דיסוציאטיבי שהתקיים במשך שנים ודורות, מעבר למפלגות וממשלות, ארגונים ומוסדות. דיסוציאציה שהביאה ובזמן כתיבת דברים אלו עדיין מביאה עלינו מציאות נוראית שאת סופה עדיין איננו יכולים לצפות.

7 לספטמבר 2024 (11 חודשים מאוחר יותר)

…אני קוראת את הדברים שכתבתי אז כשהכל התחיל ומבינה עד כמה לא דמיינתי איך כמו מגדל קלפים, יתמוטטו עוד ועוד הנחות יסוד המהוות את בסיס קיומנו כאנשים, כיהודים וכישראלים.

המלחמה עדיין בעיצומה. חטופים החלו לחזור לבתיהם, אך הרוב עדיין לא חזרו. עשרות מהם מתים והשאר עוברים עינויים. החברה הישראלית שסועה ומפולגת. ערכים נוספים שהיוו נר לרגלינו התרסקו: הביטחון שאף ישראלי לא יופקר לגורלו, ש׳קדושת החיים׳ הינה ערך עליון המאחד את החברה הישראלית, ושה׳ביחד׳ הישראלי חזק מהאינטרס האישי או המפלגתי. פלח אחד מתוך האוכלוסייה משרת בצבא ונושא את עול הגנת המדינה, מגויס כבר יותר משנה… נשים נשארות בבתים לטפל לבד בילדים, זוגות מתפרקים, ילדים במשבר. כאמור, בנושא זה ארחיב היום.

חליפות לבקרים אנו קמים להודעת ״הותר לפרסום…. יהיה זכרו או זכרם ברוך״. ועוד שמות מצטרפים למאות הבחורים והבחורות היפים, שימשיכו לחייך אלינו צעירים דרך תמונות נופלים.

וגם זה עוד לא הכל: היינו תחת התקפת מאות טילים בליסטיים מאירן. למרות שמערך ההגנה שלנו ביחד עם בנות בריתינו הדף את ההתקפה, האיום הממשי על קיומנו מוחשי וממשיך להתקיים. אנחנו נלחמים באופן פעיל מול שבע חזיתות: עזה, לבנון, סוריה, החות׳ים בתימן, המיליציות בעירק, איראן ויהודה ושומרון. מאות משפחות מפונות מבתיהן. הצפון והדרום הרוסים וכמעט ריקים מתושבים.

מציאות זו חודרת אל תוך כל נים בגופינו ונפשינו, מטלטלת רבדים מודעים ושאינם-מודעים. מעלה על פני השטח עולמות רגשיים קשים ששכנו בקרקעית הנפש שלנו ושל מטופלינו, ללא צורך לפוגשם בעת שיגרה, לטוב ולרע.

25 לינואר 2025

אני יושבת ומחברת את חלקי ההרצאה השונים להרצאה של הערב. הטלוויזיה ממנה ניבטות פניהן המחייכות של ארבעת התצפיתניות שחזרו ממש עכשיו משבי החמאס, מהווה תחרות רצינית על תשומת ליבי. אנחת רווחה נמלטת מפי כל המשפחה למראה הבנות ההולכות על רגליהן, ונראות במבט ראשון ״בסדר״. ברור לכולנו שעברו שם גהינום. אני מנתקת את עצמי בכוח מהרצון ללוותן במהלך כל שניה של חזרה לחיים, וחוזרת להרצאה.

 בתוך אווירת מציאות חיינו זו מתקיים המפגש הזה שלנו.

החלק השני: אימהות ולוחמים

 על מנת להבין מה עובר על הזוגות והמשפחות שבן או בני משפחותיהם נמצאים במילואים, ונלחמים בקרבות קשים, אפתח בממצאי מחקר שעורכת ד״ר אפרת שלוי, חוקרת מגדר, תקשורת, צבא וחברה, המתמקדת בחוויית האימהות ללוחמים ולוחמות במלחמת ״חרבות ברזל״. ד״ר שלוי ראיינה אימהות ללוחמים ולוחמות במילואים וסדיר, עד גיל  30 כשבחלק מהמקרים גם הבעלים התנדבו להילחם במילואים.

 אביא ציטוטים מתוך הראיונות, ששופכים אור מרתק על תהליכים מודעים אך לא בהכרח ידועים, המתרחשים במשפחה הישראלית המשרתת בתקופת המלחמה שעדיין נמשכת.

ד״ר שלוי מתארת קיומו של מצב רגשי שונה של האימהות מול הבנים הנלחמים ומול הבעלים שהתנדבו למילואים.

יחס האימהות אל הבנים

התגלתה חרדה אימהית מצמיתה לחיי בניהן הלוחמים. הן סיפרו על קשיים בתקשורת עם הבנים ותארו דפוס של שתיקה כהגנה בפני הקושי הזה. אחת מדרכי ההתמודדות של האימהות עם העובדה שאין הן יודעות מה עובר על הבנים הייתה ציטוט לשיחות הבנים עם חבריהם.

לעיתים קרובות האימהות נשמעות כאילו ״הכל סובב סביבן״. כאילו התנהלות הבנים היא רק על מנת להגן עליהן בפני הרגשות הקשים שלהן. נושא שחשוב שדורש לדעתי ניתוח מעמיק שבמאמר זה אין לו מקום.

נראה, כי עצם היכולת לדבר על רגשותיהן בראיון הביא לשינוי בעמדה הרגשית של האימהות. ממצב שבו האימהות ביטאו רק חרדות, התמוטטות ורצון שבניהם יחזרו הביתה, למצב בו הן יכלו להכיר שהקונפליקט אינו ביניהן לבניהן או לבעליהן, אלא נמצא בתוכן: בשלב זה, הן יכלו גם לבטא גאווה בתפקוד הבנים, הכרה בחשיבות מעשיהם והכרה בגבריותם. וגם לקחת על עצמן בעלות על כך שלערכים אלו חינכו את הבנים.

לעומת זאת מול הבעלים/בני הזוג נשמע יחס אחר, כשבאותם המקרים בהם הבעלים התנדבו להתגייס ולהילחם יחס האימהות היה כועס, מזלזל ולעיתים אף מאשים בהפקרה ובגידה.

החרדה האימהית

האימהות תיארו במשפטים שבורים, חרדה משתקת לחייהם של הבנים, כשהן מדמיינות את רגע ההודעה על נפילת הבן ומתמוטטות פיזית ונפשית.

כך למשל סיפרה ג. ששני בניה לוחמים בעזה:

אני לא יכולה להיות בבית, כאילו ביום נגיד… אם אני עובדת אחרי הצהרים או בבוקר. אני יודעת שהוא שם. ועוברים לי סרטים בראש…: אני לא רוצה להיות בבית. שלא יבואו להודיע לי… אז אני בלחץ, רק לצאת לצאת.. עושה מה שצריך, ובורחת… כזה… שלא לדבר על הלילות… בכלל.

איזה… יום שישי בצהרים, שזה בכלל מטורף… חבר של בעלי… הגיע… …מי מגיע ביום שישי בצהרים בשלוש? מי דופק על הדלת בימים כאלה? ואני יושבת בסלון. והבן שלי… היה בעזה… פתאום אני שומעת דפיקה בדלת… ואני מרגישה שהרגליים שלי יו… יו… יו… יו.. אני מתחילה ללכת כזה… והדופק אימאל׳ה ובעלי היה למעלה. ואני צורחת: מי זה? ככה… אני מגיעה לכיוון המטבח, ואני צורחת: מי זה? ואני עוד שנייה נחנקת. ואז אני שומעת את השם של החבר של בעלי. אני פותחת את הדלת, ואני אומרת: חתיכת מטומטם… נפלתי, קרסתי… (היא בוכה…)  …הוא אומר לי: יו אני מצטער. …- משוגע, מי דופק בדלת? הוא אומר לי: לא חשבתי על זה… אמרתי: נכון, כי אין לך חייל… ואתה לא…. את מבינה? זה כל ה מן שם הפחד המשוגע הזה… ״.

ד.  מתארת: ״הגרוע מכל… באמת הגרוע מכל.. עוד שנייה באים ופותחים לי את השער… כל החיילים וקצינת נפגעים והכל. שכולם עולים לי פה ודופקים לי בדלת. את לא מבינה איזה מראות… אני רואה בעיניים אותם עולים לי פה… הייתי לבד בבית (נאנחת). ממש, התגלגלתי במדרגות, ראיתי הכל שחור. הקאתי פה את ה… את לא מבינה מה…. הקאתי… הייתי כולי מפוח… הרגשתי שאני עומדת למות. באמת. הרגשתי שאני עומדת למות… בשארית… הצלחתי להתקשר לבעלי שישר הגיע ולקח אותי לבית חולים. לא… לא.. .לא.. לא… לא יכולתי לעמוד… פשוט נורא. הבן שלי ידע את כל זה… …ואז הוא התקשר אלי באותו יום אחרי כמה שעות. לא יכולתי לדבר איתו, כי אני בוכה, בוכה. אמרתי לו: ״אתה חייב לחזור, כי אני לא יכולה, אני לא עומדת בזה״ ואני בוכה, בוכה… ואז הוא אומר לי: ״אני בסדר… אני בסדר..״. אבל… זאת הייתה ההתמוטטות האמיתית הראשונה שלי. הרגשתי שזהו. אני מאבדת את עצמי.

י. שבנה נלחם בעזה, וחבר טוב שלו נהרג מתארת: מה ה.. מה הסיכוי שהוא יצא מזה הבן שלי? מה הסיכוי? ואחרי החבר שנהרג… פשוט שמתי שלט על הדלת, עם מספר הטלפון שלי בגדול, ״אימא של לוחם, לא לדפוק בדלת!״… לא… לא… לא יכולה לשמוע דפיקות בדלת תתקשרו לפני… לא משנה מי… לא לדפוק בדלת… אני גרה בשכונה שכולם דתיים חוץ ממני, אחרי שהשבת נכנסת, כשאני שומעת רכב, אני רצה לרחוב לראות איזה רכב נכנס.. ובניתי לי זולה במרפסת, קופאת מקור או חם, לא משנה אני אוכל לתצפת על הרחוב.. איזה רכב נכנס… רק שזה לא יהיה רכב צבאי..

ו. שיש לה שלושה בנים שנמצאים בלחימה, וילדה נוספת בבית תארה: ״חרה, ממש חרה. אף פעם לא תיארתי לעצמי שאני אתמודד ב…  ….. אני לא יודעת על מי לחשוב קודם? באמת. כשי. היה בתוך תוך לבנון, בלחימה פסיכית… זה היה כשכל שעה את מקבלת ״הותר לפרסום״… …תקשיבי אני הרגשתי (נאנחת), רציתי לדפוק לעצמי כדור בראש… אני לא… אני לא… יודעת מה לעשות עם עצמי. ובעזה? מה שהיה? זה מטורף, מטורף, ואת יודעת שנמצאים שם ממש ממש… בלב הלחימה (נאנחת)…  … לא משנה כמה הם יהיו מרוכזים ויהיו בסדר זה לא תלוי בהם. אז הייתי בקשר עם המפקד שלו, הסתמסתי איתו המון… כשי. היה בלבנון… תראי הוא שלח לי תמונות כדי שאראה שי. בסדר… והבן השלישי בגלל שהוא קצין אין לי למי לפנות בצבא לשאוב מידע.

תארו לכם את הסיטואציה, באמצע קרב, האם מסתמסת עם המפקד, שגם שולח לה תמונות כדי להרגיעה…  אבל על זה לא נדבר היום. ודרך אגב, זה מופיע כדפוס המאפיין את ההתנהגות האימהית כשהבנים נכנסים לצבא לא רק בזמן מלחמה כפי שמצאתי במחקרי: מהאולטרה סאונד לצבא.

המלחמה שינתה את האימהות ואת הבנים – נוצר מרחק ביניהם. האימהות סיפרו שהן מרגישות שהבנים השתנו וכי אין להן מושג כיצד ליצור עם הבנים קשר.  נוצר מרחק בינהם. תקשורת פתוחה נחווית כמסכנת את חיי הבנים.

האימהות ביטאו רצון לדעת מה בניהן הלוחמים מרגישים אך לא בהכרח את פרטי הלחימה, אולי אפילו העדיפו לא לדעת, מכנות את רצונן לדעת במילה המקטינה והמבזה: ״חפירה״.

כמו שאמרה ד. (דברים שבהמשך יתכתבו עם דברי החיילים):

 …משהו במבט שלהם השתנה. הם התבגרו בעשר שנים… …אני רוצה להגיע אליהם, אני רוצה ״לחפור״ אבל לא יותר מידי. זאת אומרת – איך וכמה אני מגיעה אליהם. הלוואי והייתי יודעת איך… …אני לא יודעת איך … אין לי כלים לזה… כי הרבה פעמים הוא בא לפה ורק רוצה לשכב על הספה. ולהיות בשקט, ולראות טלוויזיה ולנוח… ואני כאילו רק רוצה לפנק אותו ולעשות לו את יודעת, כל מה שאפשר בשביל לייצר לו את הסביבה שהוא באמת כל כך התגעגע אליה. וזה לא מתאים שאני אשב פה בצד השני ואתחיל.. …לשאול אותו שאלות מאוד מאוד קשות שמן הסתם גם לו מאוד מאוד קשה לדבר על זה. אז אני כאילו אומרת. …טוב, פעם הבאה. היום תעזבי…. ובעצם …אני הרבה פעמים עוזבת, ומניחה את זה בצד כדי לא להעיק עליהם. …ואני באמת לא יודעת אם זה נכון מה שאני עושה. וגם לי נורא נורא קשה להתמודד עם זה. …הלוואי הייתי יודעת איך. …מצד שני אני חושבת שזה נורא נורא חשוב שהם ידברו ויוציאו גם עם אמא… אני חושבת שגם להם זה יכול לעשות טוב. אבל זה קשה… …אני מאמינה שעם חברים שלהם או עם אנשים שהם בצבא הדברים כזה יותר זורמים. אמממ… אני מאמינה שגם עם אבא שלהם בגלל שהוא היה איש צבא, והיה לוחם וזה… עם אבי יותר קל להם. וגם אבי לא כל כך מספר לי. יש המון דברים שהם מסתירים ממני. שהם לא רוצים שאני אדע. אממממ… 

ניתן לראות שדינמיקה זו יוצרת מצב שהאם מוצאת מהתקשורת היותר אוטנטית וגלויה המתרחשת בין האב לבנים, והיא נשארת מאוד לבד.

אולי לכן היא מעדיפה לחשוב שהבנים לא מדברים איתה על מנת לשמור עליה.. ולא בגלל שחרדתה מקשה מאוד על הבנים (כפי שעלה מתוך ראיונות החיילים)…

אז כאילו, אני גם חושבת שבאיזה שהוא מקום הם גם לא רוצים לשתף אותי, כי הם גם רוצים לשמור עלי. הם נורא נורא מפחדים לספר לי דברים שזה יעשה לי מאוד מאוד רע ואני אחרי זה לא אוכל לתפקד. גם יכול להיות מאוד.

המראיינת שואלת: מבחינתך, אי הידיעה היא מרגיעה או מדאיגה יותר?

ד. עונה: …יש דברים שאני אומרת – עדיף שאני לא אדע כדי שאני לא אתמודד. כי גם ככה ההתמודדות שלי כל כך קשה. אני כל כך איבדתי את עצמי בשנה הזאתי, שבאיזשהו מקום אני אומרת- שומרים עליך, ודואגים לך, וזה נכון אולי שלא תדעי.

מראיינת: הם יודעים מה את עוברת? שיתפת אותם?

ד.: אממממ… גם …רציתי למנוע מהם הרבה דברים כדי לא להעמיס עליהם יותר… … לא שיתפתי אותם במה שאני עוברת… פה בבית. והיו המון המון המון המון המון חודשים שהם ממש לא ידעו מה עובר עלי. שידרתי בהודעות וזה עסקים כרגיל…. חוזקה וכאילו רק…אהה… אבל הם ממש ממש לא ידעו מה קורה איתי. וזאת

הייתה תקופה אחרת. כי כששיתפתי אותם זה היה נורא נורא נורא קשה לכולם עוד יותר. גם לי, דרך אגב. לראות אותם כואבים כאילו בגללי, זה עוד יותר גרם לי לרגשות אשם ואז עוד יותר מצפון ו… את יודעת.. אז לפחות בחזית הזאת, אמממ, החלטתי ואמרתי לעצמי- זהו, את לא משתפת אותם כבר מה עובר עליך כי זה פשוט לא עושה טוב. זה לא עושה טוב לאף אחד.

 גם נורא נורא פחדתי שאני משתפת אותם במה שאני עוברת, ואז חס וחלילה הם לא יהיו מרוכזים ומופקסים שמה ועוד אחרי זה, את יודעת, אני… זה אני…. עוד חס וחלילה… אני עוד אחשוב שהכל עוד בגללי. אז החלטתי שאני לא משתפת אותם במה שאני עוברת, אני אשתף את הבעל שלי והוא ייקח על עצמו את הכל. גם התרחקתי מחברות… ומאח שלי.. הייתי, הייתי מאוד מאוד לבד… אני פשוט… לא היה לי כוח נפשי להיפגש עם אף אחד ולדבר ולשתף. לא… לא היה לי כוח….״

וכך מתגלה שוב המקום המבודד בו מוצאת את עצמה ד. כתוצאה מהדינמיקה שנוצרה בעקבות המלחמה.

גם ו. תארה תמונה דומה, שבנה מעדיף לדבר עם חתנה… ולא איתה… והיא נשארת בלי ידיעה כיצד לתקשר עם הבן?

אני מרגישה אותו כזה, מתי הוא עייף ומתי הוא מוכן לדבר. גם בשאלות… ככה לראות איך שאלות מתאימות או לא מתאימות (שתיקה). לשאול ואז לחכות, לשתוק, לראות שהוא מדבר. לשאול עוד קצת ואז לראות אם זה… באיזשהו שלב זה ככה… כבר לא מתאים לו אז… אז… להרפות… לתת לו לשתף במה שהוא רוצה… ובמה שהוא… לא רוצה לשתף. וגם היה לו את השיח ככה עם ה… עם החתן שלנו שהוא גם במילואים, את יודעת, שהם מדברים ככה ומשתפים בחוויות אחד עם השני ו.. אז… אז גם מהצד הקשבתי לזה. לשיחות שהיו… שיחות סלון שהיו.

ב. תיארה בפירוט כיצד אינה יודעת מה לשאול ומה לא, מה לעשות? … הפתרון שהיא מצאה הוא: להקשיב לשיחות של הבנים עם החברים שלהם:

״…כשמגיעים לפה חברים זה יותר קל, כי כולם מדברים. אז אני הרבה פעמים אני יושבת איתם, והוא מספר: מה קורה לך… ומה קורה לך… ואז הילדים שלי קצת מדברים את זה אחרת… ואני שומעת מהם על הקשיים, השחיקה, הפחד והקושי..״

שמירה על הבנים דרך שתיקת האימהות וכביטוי לחוסר האונים שלהן

המלכוד הזה הביא חלק מהאימהות להחליט שהן שותקות. האימהות מעמידות פנים בפני הבנים כאילו ״הכל בסדר״. ד סיפרה שכדיברה עם בנה שהיה חלק מאסון בו נפלו למעלה מעשרה חיילים וביטאה את דאגתה אמר:

אימא, אני חייב אותך חזקה. הוא אומר לי, אם את חזקה, אני אהיה חזק. את חייבת לתת לי כוח. אם אני אדע בבית שאת חזקה, אני אהיה חזק. ואז כזה, אמרתי לעצמי: את חייבת להיות חזקה בשבילם. את לא יכולה לחשוב על עצמך. ואז באמת באמת ניסיתי… לא לערב אותם בכל מה שעובר עלי. כי אמרתי זה לא פייר, זה לא פייר, הם שם ואני לא יכולה לעשות להם את זה. אני לא… וגם אם אני אתחנן על נפשי הם לא יעזבו, כי הם עכשיו חדורי מטרה כדי להגן על המדינה הזאתי… ו… ו… ו… שיהיה פה. ואני לא יכולה לעשות את זה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: אני מורידה את זה מהם. … הנחתי להם… אמרתי ״ אל תחשבי עלייך… תחשבי עליהם…״ גם הבן השני שלי אמר לי המון פעמים: אימא אני חייב לדעת שאת בסדר פה בבית. כי תחשבי שאני שם, ואני נלחם ואני צריך לחשוב מה קורה פה? מתפקדת? לא מתפקדת? את בסדר? לא בסדר? את מרגישה טוב? את לא? אז אמרתי: טוב (נאנחת): תחסכי מהם.. ואז כעת התחלנו תקופה אחרת. אספתי את עצמי בצורה די פנומנלית מולם כדי לתת להם שקט ממני.

כעס האימהות על הבנות שהתגייסו למילואים להילחם והתמודדות דרך ניתוק רגשי

על ביתה שהתגייסה למילואים לחייל קרבי אמרה ג.:

… הבת שלי במילואים ולא יכולה להתחיל את החיים… כשאמרתי לה: מה את הולכת עכשיו לחתום לי. מה את הולכת לי לקרבי הזה? אז היא אמרה לי: את לא חושבת שזה קצת מאוחר מדי? …

היא מסיימת בהדגמה כיצד היא מגנה על עצמה דרך מנגנון הגנה של ניתוק רגשי:

…גמרנו לשחק במלחמה, זה כמו סרט שהוא לא שלי… את מבינה? כאילו אתה צופה מהצד, כנראה אני לא מתחברת רגשית איפה שהוא כי אחרת הייתי מתרסקת… ״

מול הבעלים/בני הזוג:

ההתנדבות של הבעל למילואים כבגידה באישה, תוך שהיא מזלזלת בגבריותו ומאשימה אותו.

מול הגברים שהתנדבו למילואים במלחמה זו. עולה יחס כועס ומזלזל, שמייחס לעצם ההתגייסות שלהם למילואים משמעות של בגידה.

ג. אומרת על בעלה שבמילואים:

אנחנו מחזיקים אחד את השני… למרות שעכשיו הוא בוגד… אמרתי לו: זה ממש בגידה רצינית הדבר הזה…. זה ממש בגידה. בכמה היבטים… אחד… שהוא לא פה איתי להחזיק את זה… …להיות ביחד. כאילו, לדבר את זה… זה כשמשהו קורה, וכל החוויה… הדבר השני: שהוא מוסיף לי עוד בן אדם לדאוג לו…
…את יודעת בסוף… אמרתי לו: אתה לא חייב. זה ממש התנדבות באקסטרים. אז אין צורך. אתה את שלך עשית. זאת אומרת: זה לא שלא עשית את זה כל השנים… עשית, היית מיצינו. זהו!

הרחבת אשמת האב כלפי הבת

א' אמרה:

המצב מהווה מעמסה מאוד קשה על הבת הקטנה שלנו שלא דיברנו עליה… היא לוקחת את זה מאוד קשה.. מאוד דואגת, ומדברת על זה… ואני צריכה על ידה: לא פשוט כאילו להחזיק משהו כזה. אני לא יכולה להגיד לה שטויות שטויות, כי היא לא ילדה בת חמש. אני גם אומרת לה: זה באמת מפחיד, גם אני דואגת.. מפחדת.. אבל… היא… היא ככה מאוד בלחץ מזה.

היא מאוד קשורה לאבא שלה… כשהוא עכשיו נסע.. היא התחילה לבכות. אמרה: מה? איך זה יכול להיות? אתה בכלל לא צריך… אתה הולך סתם. אז… גם זה אני אומרת בסוף, גם כמה אפשר להעמיס עליה? שמאוד קשה לה עם זה ששני הבנים שם… וגם היא בשנה מעורערת. אז אני אומרת יש פה ערוצי בגידה.

גם  ר. שלה שתי בנות לוחמות ובעלה בן ה 57 התנדב למילואים. הרחיבה את אשמתו של בעלה לא רק כלפיה אלא גם כלפי בנותיהן:

 אין…אני חושבת שגם כלפי הילדות שלי. חשוב לתת להם גם בוסט כלכלי וגם יתרון בכניסה ללימודים במקומות עבודה… כן בהחלט.. יתרון בדיור…. כן כן… אבל את זה פה… כי ה…

דפוס ההסתרה של האמת לגבי הלחימה – מופיע גם ביחסי הזוגות

ר. אמרה על בעלה:

בהתחלה הוא הסתיר ממני שהם בעזה. הוא סיפר לי שהוא לא נכנס: אני זקן, לא מכניסים אותי… כן כן… הוא השתולל כשהוא… כאילו… הוא השתחרר כבר, הוא לא אמור להיות במילואים…. די.. הוא כבר גדול.. והוא …הרגיש כמו אריה בכלוב. ״אני חייב, חייב חייב להיות שם״. ולא יודעת איך? הם גייסו אותו… יום אחד הבת ובעלי שולחים לי תמונה שהם נפגשו בעזה. ורק אז הבנתי ששניהם בעזה.״

כלומר, דפוס ההסתרה וההשתקה שמצאנו ביחס הבנים לאימותיהם נמצא גם ביחס הבת הבעל לאם האישה.

כעס על הבעל על רקע ההשלכות הכלכליות של התנדבותו למילואים

ר. כועסת על בעלה גם בגלל המצוקה הכלכלית אליה נכנסו בעקבות השירות הקרבי שלו:

העסק של בעלי נמכר באמצע המלחמה ואלו שהתחייבו להעסיק את כל העובדים, העסיקו את כולם חוץ מאותו. הוא היה בכיר יחסית וכל הזמן במילואים. מי רוצה לקחת מישהו במילואים? הוא לא נמצא… משכו… משכו… ובאיזה שלב זה נגמר. אין הכנסה. נגמר. עכשיו, אני לא יכולה לבוא לבכות… אני גרה בבית שכל מי שנכנס לפה חושב: מליינים… לא יודע מה יש לי בעו״ש עכשיו. שהפכתי להיות מפרנס יחיד למעשה. זה כאילו דברים שלא רואים אותם.

השפעת הריאיון על יכולת ההכלה של האם את החרדה לחיי הבנים והכרה בקונפליקט תוך-אישי

נראה שעצם קיומו של ריאיון בו האימהות יכלו לשטוח בגילוי לב את חרדותיהן, לספר על המלכוד בו הן מוצאת את עצמן, ולהביע את כל מה שבחיי היומיום לאורך השנה וחצי כולה לא יכלו לבטא ונשאו בבדידות איפשר להן לעבור תהליך רגשי של מעבר מעמדה חד-צדדית של חרדה מצמיתה, מציפה וגורמת למצוקה גדולה, ושל כעס וקונפליקט כלפי בני משפחתן המגויסים, לעמדה אינטגרטיבית רגשית, המאפשרת להכיר שהקונפליקט אינו בעצם בין האם לבין חברי המשפחה אלא קונפליקט בו הן שרויות, קונפליקט המאפיין את נפשן.

ב' סיימה:

מצד אחד אתה שומע על הקשיים, שחיקה, על הפחד, על הקושי. אבל מצד שני גם הרבה מאוד… אני אגיד כאילו… וואאוו גאווה ושם מדהימים, וש… בכלל לא צריך לדאוג להם. ושהם ממש… עושים דברים מדהימים והם.. חזקים. ו… בכלל לא, אין שום בעיה. מבחינתם אין שום בעיה… .. אני אומרת זה כנראה גיל כזה… ז״א אתה צריך להיות בגיל הזה כדי להיות חייל אחרת לא ברור לי איך? למרות שעכשיו רובם מילואימניקים…

גם ל. הגיעה להכרה שמדובר בקונפליקט תוך-אישי ולא באמת רק בקונפליקט בין אישי בינה לבין בעלה. היא מסכמת:

אז… זה קצת בגידה אין ספק… לצד זה, זה שוב פעם הקונפליקט, אני מבינה אותו, מאיפה הוא מגיע. גם הוא לא יכול אחרת. גם ראיתי אותו פה, מרגיש כמו בכלוב… הוא צריך את זה… כנראה אין מה לעשות… אז… זה מין די אן איי כזה.. זה ממש די אן אי… ומול זה זה חלק ממה שמגדיר אותו… אז אין מה לעשות… אז הוא קצת בוגד.

ג' נתנה ביטוי בסוף הריאיון לשיפור שחל ביכולתה הרגשית, כשדיברה על כעסה על ביתה שגם היא התגייסה למילואים כלוחמת דרך תיאורה המפורט את תשובתה של הבת נתנה ביטוי לעמדה הרגשית האינטגרטיבית החדשה. היא סיפרה שבתגובה לכעסה על ביתה ענתה הבת:

את לא חושבת שזה קצת מאוחר מדי? איפה היית שמונה-עשר שנה? זה מה שחינכתם אותנו. ראינו את אבא הולך למילואים חוזר, שמענו סיפורים, סבא נלחם.. ו… זאת המדינה שלו.. על זה אנחנו חיים כל הזמן… על הערכים האלה… אז…

נקודת המבט של הלוחמים המילואימניקים

פגשתי שוב חמישה חיילים שראיינתי לאחר שהשתחררו ממלחמת ״צוק איתן״. הפעם פגשתי אותם עם שחרורם לאחר כשנה של מלחמה קשה במלחמת ״חרבות ברזל״. מטרתי הייתה כפולה: גם  להיענות לבקשתם לאפשר להם התחלה של עיבוד מה שאך זה חוו, וגם לתעד אותם בתקופה ייחודית זו. 

הדברים שאביא פה הנם מתוך ראיון עם טנק שנלחם כל המלחמה ביחד. אין לראות בהם דברים מאפיינים את החיילים כולם. אלא רק זיהוי דפוסים ודינמיקות כבסיס למחשבה והעמקה בעתיד.

כולם תיארו את הבלגן וחוסר הוודאות ששררו בתחילת המלחמה. כיצד העובדה שהמפקד ציוות אותם  שהכירו מראש לצוות לחימה עזרה להם להתמודד. את פרצי הצחוק שעזרו להם להתמודד עם האימה. את ההבדל בתחושות כשנלחמו בתוך שטח המדינה מותקפים לעומת המצב בהמשך כשהיו במצב התקפה.

בתחילה לא הבינו את התמונה המלאה, וגם הם ממקום אחר לגמרי התמודדו עם האימה וחוסר האונים דרך ניתוק, והתמקדות רק במטרה המיידית שלפניהם. כפי שאמר ח:

להיות בהגנה זה הרבה יותר מפחיד… כשאתה בהתקפה אתה ערני מול מישהו שאתה תוקף, אתה בעמדת כוח… אתה הרבה יותר בשליטה, כשאתה בהגנה כל התהליך המחשבה הוא : ״מה יכולים לעשות לי?״  תהליך שהוא מפחיד,  מאוד מלחיץ שאתה אומר אוקיי, אני אעמוד כאן, כדי שאם יבוא מכאן, אני אוכל לראות את זה.  ואם יבוא מכאן, אני אוכל לראות את זה… ואז אני יוכל להגיב.

שאלתי: הבנתם מה קורה? 

ארבעתם ענו באופן דומה: שבימים הראשונים הם לא הבינו, ואז ״היו מפוקסים במטרה שמולם… מה הם צריכים לעשות? מה המשימה?  לא לחשוב עכשיו על התמונה הגדולה שאין להם מושג. כי ככל שיש לי יותר מידע אני מרגיש שאני יותר מבולבל. ולכן, לא רצינו לשמוע שמועות, סרטוני טלגראם, ומדיה. זה רק עירבב אותנו יותר.  

כולם תיארו כי הדבר שהיה הכי קשה היה להתחיל לשמוע שמות נרצחים ונהרגים, ולכן ביקשו מהבית שלא יעדכנו אותם. כפי שסיפר אחד מהם:

התחלתי לשמוע עוד ועוד שמות של אנשים שיודעים מה קרה להם או שלא יודעים מה קרה להם או איפה הם. הרגשתי על סף התפרקות רגשית. נראה לי (פנה למפקד הטנק) כשאתה אמרת לא לקבל מידע לגבי מה שקורה מהבית, הבנתי, אוקיי, אנחנו יוצאים למשהו שהוא נורא מורכב, אף אחד לא יודע מה הולך לקרות, אבל זה לא רק אני מרגיש את זה,  כולם ככה.  אנחנו צריכים לשים את זה בצד, מה שיהיה יהיה,  ואנחנו נתמודד עם זה כשזה יהיה.

אחד מהחברים סיפר על המעבר בין עמדה מחוברת למתרחש במציאות למצב המתנתק מהמציאות הכללית ומתמקד רק במטרה שלפניו:

אני דווקא… קראתי המון המון. קודם כל כי זה מעניין אותי כל המצב מדיני, פוליטי בארץ, בעולם זה גם נורא  מטריד ונורא מעניין אותי. ואני חושב שב-24 שעות הראשונות מהבוקר כשזה התחיל עוד הייתי בבית זה היה להיות מחובר לחדשות רק לראות מה קורה?  זה הייתה איזושהי מגמה כזאת שכל פעם מדברים על עוד נעדרים על עוד חטופים, כאילו כבר מבינים שאנשים לא מצאו אותם ויש עדויות שהראו אותם נחטפים. והמספרים עולים עולים ועולים גם כבר הגענו להיות עם הטנקים בצאלים, המספרים ממשיכים לעלות מה שאני קלטתי באותו רגע זה: אוקיי מי שיעצור את הטרוף הזה זה אנחנו, אנחנו צריכים כבר לצאת לשם הנקודה הזו נפלה פחות או יותר בשלב הזה.  ההבנה הזאת שאנחנו צריכים לצאת לשם נפלה  בלילה, בלילה כשהבנו שכאילו אוקיי יש המון המון דברים לא טובים שאנחנו שומעים, נשים איתם בצד,  ננתק אותם, צריכים להתרכז במה שעושים כרגע. ומאותו רגע היו 24 שעות שפשוט חיכינו.

איני זוכרת שאי פעם שמעתי תיאור כל כך אוטנטי כיצד נכנסת לפעולה הגנה נפשית מסוג פיצול (קליין, 2013/1921-1946) כפי שהומחש לי ב slow motion בתיאורי החיילים.

התיאור זורק אור על תחושותיהן של האימהות המרגישות שבניהן השתנו. זו לא רק השתנות בגלל החוויות הקשות והשונות שעברו על כולם… זאת ממש השתנות של מבנה ההגנות האישיותי… הבן המוכר מגיע הביתה והוא זר… גם אם הוא נראה מוכר מבחוץ, הוא זר מבפנים… ועם שינוי פנימי זה, כל מערך התקשורת והקשר וההרגלים, וההבנות חייב להשתנות.. אבל אף אחד מהם לא ממש מבין מה הם התהליכים המתרחשים בזמן אמת .

אביא עוד כמה דוגמאות לתיאורם בדיעבד, ברגע היציאה מעזה, לשינוי הפנימי שחל בהם.

ש. אמר: מה שע. אמר מקודם, כשנופלת ההבנה שזו מהות הקיום שלי לרגע זה. ללכת ולהגן, או להילחם… זה משהו שהמשיך לא רק במשך כל המלחמה,  אלא גם בהפוגות שהיו… כשיצאנו הביתה.  וגם עכשיו אני לפחות מרגיש את זה. שיש דיסוננס, או פער נורא גדול, בין הדבר הכי גדול שאני יכול לעשות בחיי… לבין כל הדברים האחרים שאני הולך לעשות. שלא משנה, בין אם זה לימודים,  או עסקים,  או זוגיות,  או כל דבר… זה מתגמד לעומת זה.  אצלי לפחות זה הגיע… למצב,  שגם כשהייתי מגיע הביתה, ויש את המשפחה, ויש מקום לנוח, וקורות גם הרבה שיחות. ובאמת אנשים מסקרנות שואלים: מה קורה? למה עשו ככה? למה לא עשו ככה?  איך זה?… 

 זה לא רק שאין לי סבלנות, זה: אתם מתרכזים בטפל… הם לא מבינים איפה אני, הם לא מבינים מה עבר עליי. הם לא מבינים איפה אני עכשיו.

ש… אני חושב,  שבצורה לא מודעת,  יש רצון כבר לחזור, להיות עם המשפחה הזאת (מראה על חבריו) זה מה שאני עושה עכשיו. זה החיים שלי,  וזה הדבר הכי גדול שאני יכול לעשות.

תוך כדי כתיבת הדברים של ש., אני שומעת בראשי את מצוקת האימהות וליבי מתכווץ בעצב.

ואז ש. אמר משפט שבאופן לא-מודע תאר בדיוק את חוויית הפיצול הנפשי שהתרחשה בו וביחסים עם הכי קרובים לו:

הוא אמר: ופתאום יש את ה cut הזה,  אי אפשר להכיל את זה. 

ואני חזרתי אחריו מבינה את המשמעות הלא-מודעת של דבריו:

אי אפשר להכיל את ה cut …

וד. חברו המשיך את דבריו כאילו הם מדברים בקול אחד:

אי אפשר להכיל את זה.

וג. חבר נוסף המשיך את ד.: כמה שתנסה להסביר למישהו שהוא לא  אחד שהיה איתך ונילחם. אין לי איך להסביר תחושה במילים, אין לי איך להסביר איך הרגשתי ביום הזה. אין לי איך להסביר תחושה במילים. זה רק מי שהיה איתי או מי שבמצב דומה יוכל להבין אותי. אין לי מילים להסביר תחושה במילים.

אני:  בואו רגע ננסה לחפש את המילים של התחושה… ננסה,  יכול להיות  שאין … 

ע: אני חושב שיש לזה כמה היבטים. קודם כל זה ניתוק מאוד גדול מכל האנשים שלא נמצאים שם.  מי שלא נמצא וחווה חוויות מלחמה, הוא לא מבין מה קורה שם.  הוא לא מבין. אני חושב שאודי קאגן עשה על זה מערכון מהמוצלחים שראיתי בחיי… … שדרך אגב ארץ נהדרת באופן כללי עשו עבודה מטורפת בעיניי במהלך המלחמה.

הם מדברים ביחד האחד בתוך דברי השני כמדברים בקול אחד:

—מדהים  עשה ספינוף לשיר של ״כמה טוב שבאת הביתה[5]״.  בגדול  רואים חייל שיושב על מדים שחוזר מהמילואים. יושב בשולחן עם המשפחה, ומתחילה שיחה על המלחמה  ומתחילות כל מיני דעות: צריך לצאת, צריך להיכנס, הפסקת אש, צריך זה, ביבי מלך ביבי לא מלך, כל מיני כאלה. הקצינו את זה כמובן, ואז יש את המשפט: ״תשאלו אותו, הוא יודע,  הוא היה שם.״ ומתחילים לשאול אותו כל מיני דברים ברמה אסטרטגית, מדינית. כאילו ״הוא יודע כי הוא היה בעזה״ וכל השיר שמתאר בעצם… מצב של  ״אתם לא מבינים על מה אתם מדברים. אתם מדברים ברמה שלא קשורה בכלל למקום הזה.״ בסוף השיר מסתיים בזה שהוא לוקח את הציוד שלו והולך.  וזה בעיניי תופס את האסנס של מה זה לחזור ממילואים למקום שבצד אחד מאוד רוצה לקחת חלק  ובצד שני, הוא פשוט לא!  הוא לא מסוגל להכיל… את הקונספט  שהם לא חלק!  לא באמת מי שבבית הוא לא באמת חלק מהלחימה, הוא חלק מהמלחמה.  אבל  זה אספקט נורא נורא שונה מהלחימה.  והחלק של הלחימה הוא  הוא משהו שאם אתה לא חווה אותו, להסביר אותו לוקח הרבה מאוד זמן, והמון אנרגיה,  ולהתחיל להסביר את זה למישהו שלא מבין,  זה לא עוזר, זה לא יתמוך בי. ואני כזה עכשיו. אתה תתמודד עם זה שאתה לא יודע ותן לי רגע לסיים מה שאני עושה,  אני אסביר לך אחר כך) בשמחה. אני אוהב אתכם, משפחה, חברים, אני אסביר לכם אחר כך, עכשיו תעזבו אותי. ואני חושב שזה הדיסוננס הזה.  הוא מאוד מאוד מאוד מורגש.  הוא חלק מהדברים שאם לא הצלחת להתמודד איתם ביציאות הביתה,  זה היה הופך את היציאות הביתה למאוד מאתגרות, ולא למשהו שנותן לך אנרגיה. זה משהו שאתה אומר:  טוב, אני אגיע ויום ראשון אני מקווה שיהיה יום רגוע כשאני אחזור  כדי שאני אוכל להתאפס.

אני: ואין רשות להגיד את זה? 

ש: אז אני אמרתי 

ע: גם אני אמרתי.

ש: והשקעתי המון אנרגיות בלריב איתם. וזה לא מחזיק.

ע: כי  אנשים חיים מלחמה מאוד מאוד שונה  הם חיים מלחמה  שבה מדברים על האם נכנסים לחן יונס או לא נכנסים לחן יונס? האם מתמרנים? האם מפציצים יותר מדי ? כשאתה בסוף נלחם מלחמה. מלחמה שאני עכשיו אצא להתקפה ואני שומע מודיעין שאומרים שמתארגן מארב מולי ואני לא מצליח להשיג את המטוס קרב … שאני צריך…

וזה הפער, אני לא מעניין אותי אם עכשיו  שאוגדת 35 נכנסת ל… זה לא מעניין אותי… אנשים  לא עושים את זה מסיבה רעה.

ד. זה כאילו הפך להיות  מסופ״ש מנוחה לסופ״ש ״פחות הוצאה אנרגטית״. עדיין יש הוצאה אנרגטית, עד שאמרתי. 

יחסית בבית שלי יותר כיבדו את זה כשבקשתי לא…  וגם (הוסיף בחצי ציניות) אימא שלי לא רצתה לשמוע (תוך כדי כתיבת ההרצאה אני חושבת שזה בדיוק מה שחלק מהאמהות תיארו). הייתי… יש לי את הפוסט-טראומה שלה מצוק איתן. (משפט מעניין: יש לי את הפוסט טראומה שלה…) אז אמרתי יופי, אני יושב ליד אימא, יהיה לי שקט. אף אחד לא ישאל אותי כלום (הם צוחקים) כי אנחנו גם שלושה חיילים, שניים במילואים ואחד בקבע.  אבל במשפחה של אשתי היה לי יותר קשה… לא הצלחתי להגיד להם: שחררו אותי.  …אז זה פשוט היה מצב שהוצאתי במהלך השבוע השבועיים בצבא אנרגיה, אבל לפחות הייתי בסביבה שכאילו איתי. ועכשיו כשאני יוצא הביתה לנוח, המנוחה היא יחסית. אני פשוט משקיע קצת פחות אנרגיה מאשר במלחמה, אבל אני עדיין משקיע אנרגיה .

אני: באף רגע אני לא יכול to let go  ופשוט להיות.

ד. רק כשאני ישן.  

ע. אני הרגשתי שבהתחלה  אתה התחלת את הלחימה עם מאה אחוז אנרגיה,  ואז זה היה יורד יורד יורד, ואז אתה יוצא הביתה ובהתחלה זה היה עולה ל-80. ואז אתה חוזר לצבא ואתה יוצא הביתה ו…חוזר עם -60 אחוז… אז זה יורד יורד יורד ואחרי זה אתה חוזר מהבית עם 40.  גם כשאתה חוזר אחרי שנחת כביכול, כמו כשיצאנו לרגילה של שבוע בבית, חזרנו והיית עם 40 אחוז אנרגיה. אתה לא מצליח. אין לך את היכולת לצבור אנרגיה כדי להמשיך. אתה עובד על ה-15-20 אחוז שיש לך  כי זה כל מה שנשאר בדרך כי צבירת האנרגיה לא צוברת.

נעצור פה עם דברי החיילים. ובמקום שאני אנתח את המוטיבים החוזרים, ואת התהליכים הנפגשים, בואו נעשה את זה ביחד, דרך הדיון שלנו.

ואם יישאר לנו זמן, אשתף אתכם בהתפתחות של שיחה טיפולית מתוך פסיכואנליזה זוגית, שתוכל לשפוך אור על התהליכים הלא-מודעים היכולים להתרחש בתקופה זו.

תיאורי החיילים מבהירים כי בשבילם הניתוק מהחדשות, מהידיעות, מרגשות הפחד, האימה, האבל והאובדן ועוד היה תנאי הכרחי ליכולת התפקוד. כשסיפרו על מצבים שונים בהם התנתקו מהמשפחה לא התקשרו, או גם בשעת השהות בבית, זה לא היה על מנת להגן על האימהות או על שאר בני המשפחה. זה היה כדי להגן על עצמם מהצפה רגשית שלא תאפשר להם לתפקד.

תקצר היריעה במסגרת מאמר זה לנתח את התהליכים הרגשיים המורכבים שעברו על צוות הטנק המקסים הזה. תהליכים שנפרשו במשך שלוש שעות של שיחה שוטפת פתוחה וכנה.

נשארתי עם ההכרה שאינטנסיביות, האימה והזוועה  שהנפש לא הייתה מסוגלת להכיל חייבה את ההגנה הנפשית מסוג ׳פיצול׳ גם אצל בני המשפחה שנלחמו וגם אצל בני המשפחה שנשארו בבית. כמובן יש לזכור שבמלחמה זו הייתה התקפה מאסיבית גם על העורף.  כשדפוס זה מתקיים בתוך נפש כל בני המשפחה, הוא חייב להתרחש גם בתוך היחסים. מרחיק בין בני הבית, ומבודד אותם כשהם מתמודדים עם עולם רגשי ומציאותי אימתני.

דינמיקות רגשיות עוצמתיות כאלה, לא נגמרות בלחיצת כפתור כאשר הקרב מסתיים. הן נשארות בתוך הנפש, משנות את החיבורים הפנימיים, ודורשות בנייה מחדש של החיבורים של היחסים הכי קרובים.

דוגמא קלינית לתהליכים ייחודיים לתקופה זו

רוני ורותי

רותי ורוני באמצע חייהם, הורים לארבעה ילדים, נמצאים בטיפול פסיכואנליטי זוגי כשלוש שנים. שניהם אנשי אקדמיה מצליחים, הגיעו לטיפול כתוצאה מתחושה של מרחק ומות התשוקה ביחסיהם. לעיתים קרובות רותי פותחת את הפגישה, ותופסת בה מקום מרכזי. דרך תלונותיה היא מנסה להחיות משהו שמת ביניהם. אבל, רוני אומר ש״טוב לו באורח חייהם״, והוא מקבל את המינוריות של התשוקה כחלק טבעי של הקשר. התחושה שעוברת ממנו אלי היא כמי שחי בחלקו בתוך בועה המפרידה בינו לבין רותי וחלק מילדיו. ושהוא משמר איזה חלק מת בתוכו מסיבה שעוד לא הצלחנו לגעת בה.

הפעם רוני תפס מקום מרכזי בעוד רותי הצטנפה על הספה, כמפנה לו את המקום ומדי פעם יוצאת משתיקתה מאירה באור אחר את שהוא מביא.

הפגישה

רוני ורותי נכנסים ומתיישבים.

רותי: משהו עלה בדרך לכאן: רוני ממש מפחד… ממש פחד מפצצת אטום…

אני מופתעת, חושבת שאולי הפחד התעורר אחרי מתקפת הטילים מאיראן ותימן לכיוון ישראל, מתקפה שהתרחשה ימים ספורים קודם לכן. אבל הזהרתי את עצמי לא להישאר ברמה הקונקרטית, אלא להשאיר מקום לאפשרות שפצצת האטום הקונקרטית נוגעת בחוויה לא-מודעת של ״פצצת אטום״ גולמית השוכנת בנפשו.

רותי: אני עם כאב בטן כל כך חזק…  אני יכולה להרים את הרגלים על הספה? אני תוהה האם כאב הבטן של רותי מדבר גם הוא את אותו הפחד? היא חולצת נעלים ומרימה את הרגלים. אני חושבת שדרך גופה אולי רותי מבטאת משהו שאין לו מילים. הסבל הפיזי שלה ניכר, ואני בוחרת להגיב לגוף המשדר אלי כאב ומציעה לה כרית לתמיכה בעורף. היא מניחה ראש על הכרית בהקלה, ועוצמת עיניים תוך כדי שהיא מצטנפת כמו תינוק. אני שואלת: יש עוד משהו שאני יכולה לעשות? רותי עונה: לא, אני רק צריכה לעצום עיניים, מדי פעם מרימה את הראש ומוסיפה משפט או שניים המוסיפים פירוש לדבריו של רוני.

התבוננתי בתמונה של שניהם, הכל כך שונה מהמוכר לי.

רוני: נכון, אני ממש מפחד. הם אומרים שהם רוצים להשמיד את כולנו, ואני מאמין שיש להם פצצת אטום. מה שאין להם אלו מטוסים לנייד את הפצצות. אבל אם יצליחו להעביר את הפצצות דרך היבשה ללבנון או לירדן… פחד… ממש מפחיד.

אני תוהה איך להתייחס. מצד אחד, קיימים איומים ממשיים שחווינו רק לפני כחודש את ניסיון מימושם. בו זמנית, אולי דבריו מבטאים תכנים לא-מודעים שהתעוררו כתוצאה מהחוויה ההיא.

מתוך ערנות לכך שאותם תהליכים מצמיתים עוברים גם עלי, אני מחייבת את עצמי לבחון את תהליכי ההעברה-הנגדית המתרחשים בי. חזרה בראשי התמונה שלי בליל מתקפת הטילים הבליסטיים על ישראל. בברכיים מכונסות, הסתכלתי בטלוויזיה בחוסר תזוזה, שומעת שעוד תשע שעות… שש שעות… שעתיים… ושתיים-עשרה דקות ינחתו על ראשינו מאות טילים כבדים. הבן שלי שליווה אותי דרך הטלפון בשעות אלו, אמר ביכולת המשותפת לי ולו לפגוש את האימה באופן חשוף עם קורטוב הומור: ״או קיי אימא, אז אם כבר זה הסוף בואי נסכם… ״. פתחנו בשיחה בת שלוש שעות, של שיתוף בחוויית החיים שלי איתו כבן הגדול שלי, והוא כבני… שיחה שבדיעבד לא היינו זוכים לה ללא המפגש החשוף עם איום המוות הנמצא באוויר תרתיי משמע.

שלושת השעות הללו עברו בראשי באותה שנייה. הייתי במגע עם תחושת חוסר התזוזה שלי. חוסר אונים מול טילים המשייטים לכיוונינו כמו בסרט בדיוני, רק שזאת המציאות. מכל התמונה ראיתי את גופי הקפוא… הסתכלתי על גופה של רותי המכורבל ללא תזוזה וחשבתי, למרות שעדיין לא בבהירות: הקיפאון הזה מאפיין את רוני כאדם. יש בו חלק קפוא…

חשבתי שבמדינה באותו היום הייתה אווירה של קצת תקווה מול עסקה אפשרית עם החמאס על שחרור החטופים, יחד עם מיקוד במלחמה בצפון וברפיח, דווקא בתקופה זו לא הייתה התמקדות באיום האיראני. לכן ניסיתי להקשיב לרמה המציאותית ולרמה הלא-מודעת בו זמנית, תוהה מה יכולים להיות התכנים הילדיים שבאים לידי ביטוי בחרדה מאיראן? ולמה דווקא עכשיו?

הוא המשיך: אני ציוני, לכן לא אעבור למקום אחר. וגם, בשום מקום לא נראה שטוב לנו.

חשבתי שאם באמת האיום הזה נשמע לו קונקרטי, עדיין עדיף להתמודד עם אנטישמיות מאשר עם פצצת אטום, ושאולי הפערים בהגיון מסמנים שהתכנים מסמלים גם עולמות תוכן לא מודעים אחרים?

הוא המשיך: אילו הייתי יכול הייתי עובר לגור בדרום במדבר, כי אולי לשם לא יגיעו עם הפצצה. אבל יש לי ילדים, ויש לי עבודה אז זה לא הגיוני.

שוב הייתי ערה לפערים בהגיון: אם אתה באמת מפחד מפצצת אטום איך זה שאתה מעדיף קריירה ולימודים של ילדים במרכז על להגן עליהם בדרום… ובו זמנית מצאתי את עצמי חושבת: איזה מזל שבן אחד שלי גר בדרום… אם תהיה פצצת אטום לפחות הוא ומשפחתו ינצלו. וגם שניים שלא בארץ… מחשבות שהבהירו לי שלבהלה שלו יש הד בנפשי.

נזכרתי, שבבית הקודם סידרנו מקלט עם מערכת סינון אוויר למצב של הפצצת אטום… ותהיתי על כך. תוך כדי כך רוני אמר:  הייתי יותר שקט אילו היה לי מקלט אטומי מתחת לבית. אבל זה עניין של מאתיים אלף שקל.

חשבתי שאם הוא באמת מפחד מפצצת אטום הרי היה בונה מקלט אטומי גם במחיר של 200,000 שקל. התחזקה בי ההבנה שהמציאות הנוכחית מעלה מתהומות הנשייה תכנים לא-מודעים אחרים… שווריאציה שלהם טמונה גם בתוכי. המשכתי להקשיב לכל הרמות.

רוני: אני גם לא סומך יותר על הצבא, ועל הפיקוד הבכיר. ולא סומך על המודיעין שיהיה להם את האינפורמציה המהימנה. ולא סומך על הממשלה… לא סומך על הצבא. וזה יכול לקרות..

לאורך השיחה זכרתי שרוני היה בן שנה וחצי כשאביו נהרג במלחמה והוא  איבד את כל עולמו. זה גיל שחווים אבא שנעלם אבל אין מילים ויכולת תפיסה כדי להבין ולהתבטא… חשבתי שאולי האיום הנוכחי מאיים על נפשו באופן דומה. שתקתי מאחר שבגלל שמדובר היה בגיל כל כך צעיר, כל פירוש שאציע יכול להתקבל כאמת ולו רק על מנת לקבל הקלה למה שנחרט בנפש כלא מובן וללא פשר.

ברגע זה, רותי פקחה את עיניה ואמרה: וזה שאבא שלו נהרג כשהיה תינוק זה לא מספיק? וחזרה לעצום עיניים ולשכב בלי תזוזה. רוני המשיך את דבריה:  כשאבא שלי נהרג לא חשבתי שאני יכול להתחדש… רק כשהילדים נולדו לי יכולתי להתחדש…

תהיתי מה כוונתו? האם שכשאבא שלו מת, הוא מת איתו ורק כשילדיו נולדו יכול היה להמשיך לחיות דרכם?

רוני המשיך כאילו מתוך חלום: אני זוכר בגיל שלוש ארבע שכל כך פחדתי… פחדתי שאזדקן ואמות. אמרתי לאימא והיא אמרה לי: מה אתה דואג, יש לך כל כך הרבה שנים עוד לחיות…

אני: אתה זוכר את הרגע הזה?

רוני: כן.  ממש. כל כך פחדתי…  אני זוכר שפחדתי שאימא תמות. לא ידעתי מה אני אעשה.. מי יטפל בי? למי אני אלך? ידעתי שאני יכול ללכת לסבא וסבתא אבל זה לא אותו דבר. כשאבא מת ממש נצמדתי לאימא והפכתי לחלק ממנה…

הוא המשיך: כשנולד הבן הראשון שלי, אני זוכר שעשיתי חישוב מתי היום שהוא יהיה בגיל שאני הייתי כשאבא נהרג? כשהגיע היום הסתכלתי עליו… וראיתי את עצמי. וכשעבר היום… נשמתי לרווחה שאני נשארתי בחיים, שלא…

רוני נשנק וניסה להתחיל משפט אחר לגמרי.

אני: שלא… תסיים את המשפט,

רוני ניסה ושוב לא הצליח. חשבתי שהוא לא יכול להגיד: שלא מתתי… אבל אמרתי:  מה לא הצלחת להגיד?

רוני הפתיע אותי: שלא בגדתי בו, שלא עזבתי…

הייתי נסערת להבין שאולי הילד בן השנה וחצי בתוך רוני מתחיל לקבל מילים…

אני: שלא בגדת בו? הרגשת שאבא בגד בך, שעזב אותך?

רוני:  אני זוכר שדמיינתי שפתאום הוא יופיע… שהוא הלך לאיבוד איפה שהוא, או שחלה והבריא ופתאום הוא יבוא ויופיע…. כל הזמן חיכיתי לו…

אני: והוא לא הגיע…

רוני: לא…. …אני זוכר את המושב, זה היה שני קילומטר מהגבול… לפני שנולדתי היו טילים שנפלו במושב. (חשבתי שהטילים הנופלים היום אולי אכן מעוררים תכנים הקשורים לטילים של אז)  ושנה וחצי אחרי שנולדתי פרצה המלחמה… ואבא גויס… אני זוכר את הבתים של אז. השירותים היו מחוץ לבית, וגם המקלט היה מחוץ לבית. ופחדת…  הוא נשנק…

אני: אפילו לעשות פיפי אי אפשר היה בשקט, כי יכולה להיות אזעקה…

רוני: אהה…נכון… אני זוכר את אח של אבא שלי שהיה בכיתת הכוננות… א (אמר בקול מופתע) כיתת כוננות… כמו עכשיו.

חשבתי שהביטוי: ״כיתת הכוננות״ מהדהד את כיתות הכוננות ביישובים עכשיו שמול התקפת החמאס נלחמו שעות עד שהצבא הגיע.

רוני: אני זוכר את אח של אימא לוקח אותי באוטו שלו בכביש הביטחון מסביב ליישוב, למגדלי התצפית של הצבא וכיתת הכוננות על הגבול. הוא היה בודק שהם לא נרדמו בשמירה, והיה יושב איתם ושותה קפה שחור.

(חשבתי על המצב הנוכחי, כיצד ״כולם נרדמו בשמירה״… כולל ההורים….)

תהיתי: הדוד נסע על כביש הביטחון שחשוף להתקפות ולקח איתו ילד קטן? ועוד ישב איתו למעלה במגדל התצפית… כמה חוסר אחריות… כמה הילד הזה היה לא שמור…

חושבת על המשמעויות הסמליות של המשפט והחיבור למה שחווינו בתקופה זו כשכבישי הביטחון לא נתנו ביטחון, ומגדלי התצפית נכבשו אמרתי: אולי אתה מספר כמה לא שמרו עליך?

רוני: ברור שלא שמרו… שקוע במחשבות המשיך:  אי אפשר היה לסמוך על המודיעין… (זה היה אחד המשפטים הראשונים שאמר בתחילת השיחה, כשהתייחס למצב היום).  אבא שלי נהרג בטנק. למודיעין לא היה מידע נכון, אמרו להם שהשטח נקי, והם נכנסו עם הטנק לתוך אש. מישהו שניצל משם אמר שאבא שלי דיווח שהם נפגעו. אבא שלי יצא מהטנק ואז חיסלו אותו… ועוד אחד. שלושה אחרים ניצלו. הוא מת מאיבוד דם, לא הגיעו אליו להציל אותו.

אני: זה מתחבר לי למה שאמרת בהתחלה, שאתה מפחד מפצצת אטום כי אתה לא סומך על המודיעין…  לא סומך על הצבא.

רוני: אהם…

הוא נראה מהורהר, הרגשתי שהוא מתחיל לקבל פשר לדברים שאמר בהתחלה שאולי נשמעו גם לו מוזרים..

רוני: נכון… באמת….

שתק

אני: עכשיו כשאתה מתאר את זה, אני מבינה שהאווירה עכשיו מזכירה את האווירה שהייתה אז. הפחד הקיומי… חוסר האמון במודיעין… ובצבא…

רוני: נכון… לגמרי כך…

שתק

אני: ואז… קרה מה שהיה אולי כמו פצצת אטום שכילתה את הכל: אבא נעלם…

רוני: הנהנן… באמת, כשזה קרה נצמדתי לאימא והפכתי לחלק ממנה… ממש כך.

אני: כאילו אתה אומר הפסקתי להיות קיים כאדם נפרד… כל כך פחדתי, שנטמעתי בה.

רוני: נכון, לגמרי… ממש. פחדתי שגם היא תמות… ולא יהיה לי לאן ללכת… מה יהיה?

רוני התחיל לספר על אביו במשפטים שחזרו מילה במילה את שסיפר בעבר, באופן קצת לאקוני כמדקלם. לא הרגשתי את אביו מוחשי לו, ועברה בי המחשבה שאולי עבור רוני אבא שלו הינו דמות לא מוחשית, שיש עליה סיפורי מיתוסים ומוטיבים החוזרים על עצמם, אבל לא באופן שמאפשר לו לחוש את האב. שבשבילו אבא התאדה וכל שנשאר בו היא דמות ערטילאית שאולי תחזור יום אחד… נזכרתי במאמר של היידה פיימברג (Faimberg, 2005) על המטופל שלא החליף את הפזוס לפני החלפת הכסף בארגנטינה, למרות שהמשמעות הייתה שערך חסכונותיו כמעט יימחק. בשבילו, משמעות ההחלפה הייתה וויתור על האפשרות לשלוח את הכסף לקרוביו בשואה על מנת להצילם. כלומר, עבורו החלפת הכסף דרשה התמודדות עם ההכרה שקרוביו בפולין אכן מתו בשואה. חשבתי שאולי גם רוני מחזיק באופן לא-מודע חלק כמו מנותק – ערטילאי באישיותו, כי זאת הקירבה היחידה שהוא יכול לחוות לאביו הערטילאי לו.

אמרתי: יש לי מחשבה רוני… אבל אולי היא ממש לא רלוונטית… אסוציאציה שאתן לה מילים.

רוני: תגידי…

אני: יש לי הרגשה שאתה כל כך רצית ורוצה להרגיש את אבא דרך הסיפורים עליו… אבל אלו סיפורים חוזרים של ימי זיכרון, דברים רחוקים… ואתה לא מצליח להרגיש את אבא של חיי היומיום… הוא לא מוחשי לך. הוא נשאר לך ערטילאי… אבא שנעלם, התאדה… אבל מאחר שזה ״כל האבא שנשאר לך״ אולי הפנמת אותו בדמות החלק בך שנשאר מכונס בתוך עצמך, חלק ערטילאי, שלא מתחבר למי שסביבך… ואולי כך אתה מחובר לאבא… ואולי גם משאיר אותו כך חי…

רוני הנהן, חשב והמשיך כמו בתוך חלום: יש שני חברים שלו מהטנק שחיים. הוא נקב בשמות ארבעה חברים שכבר לא חיים ואמר ״עכשיו כמעט ואין את מי לשאול״ ואז הוסיף: מי שאני רוצה לשאול זה את אחות של אבא… היא מאוד זקנה. השתתק והוסיף: אמרתי שאני רוצה לשאול אבל לא הלכתי…

הייתי ערה לאמביוולנטיות שביטא, כמו גם לעובדה שמיוזמתו לא בחר ליצור קשר עם החברים לטנק והצעתי: אולי נמנעת מלהרגיש באופן מוחשי יותר דרך סיפורי החברים והדוד את האדם שאבא היה, כי אז היית צריך לפגוש ולחוות באופן מוחשי גם את המוות שלו. כאילו לפגוש את אבא באופן חי זה לחוות בו זמנית את מותו…

רותי פקחה עיניים, עינינו נפגשו והיא הנהנה כמבקשת ממני להמשיך.

רוני:  נכון, זה נכון… נכון… מעניין… זה מתחבר לי לאופן שהתמודדתי עם הרבה קשיים בחיים שלי…

יכולתי לשער לאן מחשבותיו נודדות אבל הבנתי שהשעה מתקרבת לסיומה… תהיתי כיצד לסיים את השעה הזו…

ואז רוני אמר: אני חייב ללכת לבקר את הדודה שלי. אני אצטער אם לא אעשה את זה.

לתימהוני הוסיף: …כמו שאני מצטער שלא שמעתי מסבתא שלי יותר סיפורים על מה שעבר עליה. ובאחת נשפכו לתוך החדר סיפורי השואה של הסבתא…

הייתי מופתעת ובמצוקה… איך אסיים פגישה כשעוד שיכבה נפשית הפעם של טראומה בין-דורית ״נשפכת״ מתוך נפשו אל תוך החדר.

רוני המשיך: נסעתי לאוסטריה לעיירה שלה. ממש חיפשתי אותה, אחרי שסבתא מתה… הגעתי והראיתי תמונה שלה ושל אימא שלה, אמרתי להם: סבתא שלי הייתה גרה פה מישהו מכיר אותה? אמרו לי: יש שם אישה זקנה אולי היא תזכור. הלכתי אליה היא אמרה שהיא זוכרת… אמרה שֵם של דוד שלי. …אמרה: שהנאצים באו וגרשו אותם… שרפו את הבית שלהם, והם בנו על השטח הזה שהיה צמוד אליהם את הבית הנוכחי… הם הראו לי ארון שהיה שלהם, ואמרו שהם נתנו להם אותו… באמת… אמר בציניות,  נתנו להם… בטח לקחו…

הייתי מופתעת: כיצד אותם התכנים של פצצת האטום, של הרס החיים, של שריפת הבתים על ידי מחבלי הנוחבא, שריפת הטנק על ידי הסורים, נפתחים בעוד שיכבה בין-דורית של שריפת הבית של הסבתא ואימה בשואה, ונותנים פשר נוסף לחלקי אישיותו ההמומים, החרדים, המנותקים…

לא היה זמן להתייחס יותר לדברים… התבוננתי בתמונה הפיזית שלהם כשהוא הרבה יותר זקוף וחי ורותי נשארת ללא תנועה. בעודי מחפשת מילים לסיים את השעה בהתייחסות ללא-מודע הזוגי רותי אמרה: סליחה שככה שכבתי כל השעה.

אני: על מה את מבקשת סליחה? אני מסתכלת על שניכם, וחושבת שאולי את רותי ששוכבת פה עם עיניים עצומות, עם כאב, מצונפת כמו תינוק, ממחישה לנו את התינוק שאתה היית, זקוק להגנה, בלי מילים ובלי תנועה… אולי דרך מה שביטאת בגופך את מאפשרת לרוני לתת מילים למה שהתינוק הזה מרגיש…

רותי: נכון…

אני: ועוד דבר… אנחנו מדברים הרבה על זה שאת לא מפסיקה להתלונן באותה המוזיקה, שמשדרת: שאלו תלונות שאף אחד לא ישמע ולא יהיה להן פתרון. וחשבתי שאולי את מתלוננת גם בשביל רוני… ולכן, לא יכולה להפסיק… כי רוני עדיין לא נשמע…

רותי הזדקפה והתיישבה כשהיא  מחייכת:  נכון, באמת רוני אף פעם לא מתלונן… וזה באמת היה כל כך חשוב שנגענו בכל המקומות הללו….

אני: אנחנו צריכים לסיים להיום…

רוני ורותי יצאו, אני נשארתי מטולטלת, סקרנית כיצד הדברים ישפיעו… האם רוני ילך לדודתו לפני שתמות? האם יעז להתחיל להכיר את אביו… והאם תהליך האבל שעוד מחכה לו, יאפשר לו להתמלא בחיים…

מחשבות אחרי סיום השעה

נשארתי תוהה, נעה בין שאלות שונות: האם לא רקמתי לי סיפור יפה לעת ערב מתוך העייפות שלי מהתקופה, מהמציאות? האם אני צריכה להיות הפסיכואנליטיקאית המבריקה – כדי להרגיש פוטנטית מול איומי השמדה והם צריכים לשתף פעולה כדי לשמר ביחד את התקווה, הפשר, שיש בשביל מה להמשיך לחיות?

אבל זה היה הכי טוב שיכולתי לעשות.. וימים יגידו אם הייתה זו פיסת מציאות רגשית שהתגלתה או אגדה בהתהוותה מול מציאות שלא אפשרי להסתכל לה בעיניים ולחיות בתוכה…

השעה הייתה מאוחרת, שכבתי לישון ולא הצלחתי להירדם. הפגישה המשיכה להדהד בתוכי. רק אחרי שקמתי והנחתי אותה על הנייר… יכולתי להירדם.

לסיום

כפי שפתחתי, לדעתי כפסיכואנליטיקאית תחת התנאים שתוארו לעייל, כל מה שניתן לעשות כרגע באופן אחראי הוא תיאור של המתרחש וכמה מחשבות ראשונות שנותנות מילים והמשגות ראשוניות לתהליכים שאין להם מילים.

אני מקווה שבעוד כמה חודשים נגיע למצב של שלום ויציבות לפחות יחסית, אוכל לחזור לחומרי גלם אלו ולהעמיק בניתוחים פסיכואנליטיים אישיים, זוגיים ומשפחתיים. אוכל לגעת בתהליכים המאפשרים מעבר מייאוש, חרדה, אימה, אבל וכדו׳ לשגשוג לטווח ארוך עם תקווה ויצירתיות. וכך, להיעזר בפסיכואנליזה גם על מנת להבין כיצד אנו יכולים לא רק להתגבר על הטראומה הנוכחית אלא אפילו לצאת ממנה למצב טוב ובריא יותר.

אוכל, ליישם המשגות הפסיכואנליטיות הזוגיות כפנטזיה משותפת לא מודעת, זוגות יצירתיים, תהליכי הזדהות השלכתית אצל זוגות, משפחות וגם בחברה ועוד על מנת לקבל הבנות מורכבות יותר על ההתרחשויות הלא-מודעות שהמנהלות אותנו בתקופה זו, ואולי נשארו לא מעובדים וממשיכים להשפיע.

אך, כרגע, אני חוששת שכל עשייה כזאת תהיה בשירות מנגנון ההגנה האישי שלי מסוג רציונליזציה. ולכן, אסיים מאמר זה בתקווה שאכן, בעתיד הקרוב השלום והשקט ישררו בארץ, ואכן אוכל לחזור למאמר הבא בנושא.

ד"ר חני מן-שלוי, פסיכואנליטיקאית מנחה ומרצה בחברה הישראלית לפסיכואנליזה  (IPA). חני הינה גם פסיכואנליטיקאית זוגית ומשפחתית, מייסדת ומנהלת המרכז הפסיכואנליטי הזוגי והמשפחתי בישראל, ובתוכו תוכנית ההכשרה לפסיכואנליזה זוגית ומשפחתית. תוכנית המסונפת ל IPI בוושינגטון, שם היא גם חברת סגל. חברת הנהלה ויו״ר הוועדה המדעית בשפה האנגלית ב IACFP – האיגוד לפסיכואנליזה זוגית ומשפחתית. חני חברה בוועדה הבין -לאומית המייעצת לז׳ורנל Couple and Family Psychoanalysis מרצה בעולם, ופרסמה פרקים ומאמרים רבים. ספרה: ״מהאולטרה-סאונד לצבא: המסלול הלא מודע של הגבריות הישראלית״ יצא בעברית ובאנגלית. כיום היא יוזמת ועורכת שותפה של הסדרה: פסיכואנליזה זוגית ומשפחתית בהוצאת פרדס הוצאה לאור. לחני קליניקה פרטית בתל אביב ואון-ליין.

מקורות

ביון, ו.ר. (1962/2004). ללמוד מן הניסיון(דנה רופין מתרגמת). תל אביב: תולעת ספרים. (המקור פורסם באנגלית ב 1962).

לפלאנש, ז׳., ופונטליס, ז׳. פ. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. (תרגם מצרפתית, נועם ברוך), תל אביב: תולעת ספרים. (המקור פורסם בצרפתית ב1967)

פרויד, ז. (1920/2021). מעבר לעקרון העונג, מבחר כתבים, יא. הוצאת רסלינג

קליין, מ. (2013/1921-1946). כתבים נבחרים ב׳. הוצאת תולעת ספרים – תל אביב

שלוי – ליבוביץ', א. (בדפוס). אימהות במילואים

Akhtar, S., Rogers, N., & Plotkin, R. (2002). Holocaust and Hollywood: An annotated filmography. Journal of Applied Psychoanalytic Studies, 4(1), 135–144.

Anderson, W., Jenson, D., & Keller, R. C. (Eds.). (2011). Unconscious dominions: Psychoanalysis, colonial trauma, and global sovereignties. Duke University Press.

Auerhahn, N. C., & Laub, D. (1987). Play and playfulness in Holocaust survivors. Psychoanalytic Study of the Child, 42, 45–58.

Auerhahn, N. C., & Laub, D. (1998). The primal scene of atrocity: The dynamic interplay between knowledge and fantasy of the Holocaust in children of survivors. Psychoanalytic Psychology, 15(3), 360–377.

Berenstein, I. (2001). The link and the other. International Journal of Psychoanalysis, 82, 141–149.

Bion, W. R. (1959). Attacks on linking. International Journal of Psycho-Analysis, 40, 308–315.

Bion, W. R. (1961). Experiences in groups, and other papers. Tavistock Publications.

Brenner, I. (1988). Multisensory bridges in response to object loss during the Holocaust. Psychoanalytic Review, 75(4), 573–587.

Brenner, I. (1999). Returning to the fire: Surviving the Holocaust and “Going Back”. Journal of Applied Psychoanalytic Studies, 1(2), 145–162.

Claford. (2015). Bion’s trauma and trauma theory. https://traumatheory.com/bions-trauma-and-trauma-theory

Erlich, H. S. (1998). On loneliness, narcissism, and intimacy. American Journal of Psychoanalysis, 58(2), 135–162.

Faimberg, H. (2012). Listening to the psychic consequences of Nazism in psychoanalytic patients. Psychoanalytic Quarterly, 81(1), 157–169.

Freud, S. (1921). Group psychology and the analysis of the ego. International Psycho-Analytical Press.

Freud, S. (1986). Letter to Fliess – Dec. 1896. In The complete letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess, 1887–1904. Belknap Press.

Gampel, Y. (2005). Ces parents qui vivent à travers moi: Les enfants des guerres. Fayard. (Translated to Hebrew)

Jung, C. G. (1959). The archetypes and the collective unconscious (2nd ed.). Princeton University Press.

Kestenberg, J. S., & Brenner, I. (1986). Children who survived the Holocaust—The role of rules and routines in the development of the superego. International Journal of Psycho-Analysis, 67, 309–316.

Kogan, I. (1990). Vermitteltes und reales Trauma in der Psychoanalyse von Kindern von Holocaust-Überlebenden. Psyche – Zeitschrift für Psychoanalyse, 44(6), 533–544.

Kogan, I. (1993). Curative factors in the psychoanalyses of Holocaust survivors' offspring before and during the Gulf War. International Journal of Psycho-Analysis, 74, 803–814.

Kogan, I. (1995). Love and the heritage of the past. International Journal of Psycho-Analysis, 76, 805–824.

Kogan, I. (2017). Personal statement: Main topics of research and activity research, clinical and educational work on the Holocaust. Revue Roumaine de Psychanalyse, 10(1), 141–152.

Mann–Shalvi, H. (2007). Germans and Israeli Jews: Hidden emotional dynamics. In Parens, H., Mahfouz, A., Twemlow, S. W., & Scharff, E. D. (Eds.), The future of prejudice (pp. 250–269). Aronson & Littlefield.

Mann–Shalvi, H. (2014). Treating intergenerational trauma: The bomb that exploded me continues to blow up my family… In Scharff, E. D., & Scharff, J. S. (Eds.), Psychoanalytic couple therapy: Foundations of theory and practice (pp. 303–309). Karnac Books.

Mann–Shalvi, H. (2016). From ultrasound to army: The unconscious trajectories of masculinity in Israel. Resling Publishing House. (In Hebrew)

Mann–Shalvi, H. (2017). To fulfil from within what was built from around. In Family and couple psychoanalysis – A global perspective (pp. 221–233). Karnac.

Mann–Shalvi, H. (2020). Family dynamic. In The handbook of psychoanalytic Holocaust studies: International perspectives (pp. 111–118). Routledge.

Puget, J. (2020). How difficult it is to think about uncertainty and perplexity. International Journal of Psychoanalysis, 101(6).

Scharff, D. E. (1978). Truth and consequences in sex and marital therapy: The revelation of secrets in the therapeutic setting. Journal of Sex & Marital Therapy, 4(1), 35–49. https://doi.org/10.1089/0092623780840300

Scharff, D. E., & Scharff, J. S. (2014). Psychoanalytic couple therapy: Foundations of theory and practice. Routledge.

Scharff, D. E. (2016). The contribution of Enrique Pichon-Rivière: Comparisons with his European contemporaries and with modern theory. Couple and Family Psychoanalysis, 6(2), 153–158.

Segal, H. (1952). A psycho-analytical approach to aesthetics. International Journal of Psycho-Analysis, 33, 196–207.

Volkan, V. D. (2001). Transgenerational transmissions and chosen traumas: An aspect of large-group identity. Group Analysis, 34(1), 79–97. https://doi.org/10.1177/05333160122077730

Volkan, V. D. (2009). Large-group identity, international relations and psychoanalysis. International Forum of Psychoanalysis, 18(4), 206–213. https://doi.org/10.1080/08037060902727795

Volkan, V. D. (2013). Enemies on the couch: A psychopolitical journey through war and peace. Pitchstone Publishing.

Volkan, V. D. (2014). Psychoanalysis, international relations, and diplomacy: A sourcebook on large-group psychology. Karnac Books.

Volkan, V. D. (2020). Large-group psychology: Racism, societal divisions, narcissistic leaders and who we are now. Karnac Books.,

Winnicott, W. D. (1974). Fear of breakdown, International Review of Psycho-Analysis. l, lO3

[2] לפני השבעה באוקטובר שרר בישראל קיטוב עמוק בין גוש המרכז-שמאל לבין גוש הימין השולט. הקיטוב נוצר סביב ניסיונות הממשלה לבצע רפורמות במערכת המשפט באופן חד-צדדי שנחווה כאלים מאחר ונעשה ללא דיון וללא שיתוף כל הצדדים בנושא שהוא ליבת הזהות הלאומית. מעשה שנתפס על ידי גוש המרכז-שמאל כהפיכה משפטית וחתירה תחת הדמוקרטיה. הדבר הוביל להפגנות ענק ולקריאות למילואימניקים שלא להתנדב לשירות הצבאי. המדינה התפלגה לשני הצדדים שחצו קווים אדומים. יש הטוענים שהשסע החברתי העמוק תרם להחלטת החמאס לצאת להתקפה על ישראל. חשוב להבין מה גרם לשסע הזה לפני השבעה באוקטובר, אבל אין המקום פה להתייחס לנושא זה. אני ממקדת את המבט לתהליכים שהתרחשו לאחר השבעה באוקטובר. אבל יכול להיות שהעמקה בכך תאיר משמעויות נוספות על המתוארות במאמר זה.

[3] הזדהות השלכתית: מושג פסיכואנליטי המתאר תהליך בו רגשות או חלקי עצמי שהאדם מתקשה לשאת, מופרדים ממנו ומושלכים (באופן לא מודע) אל אדם אחר, שלרוב מתבקש להזדהות עימם לעבד ולעכל אותם כדי שהאדם יוכל להפנים אותם מחדש באופן מיטיב. דינמיקה זו מופיעה לראשונה ביחסי תינוק-אם, אך עשויה להופיע גם בבגרות, למשל בין בני זוג או אחים במשפחה, כאשר כל אחד "מקבל תפקיד לא מודע" ומזוהה עם תכונות מסוימות שההורים לא הצליחו להעביר לילדים באופן אינטגרטיבי. כאשר עולמות רגשיים מנוגדים אינם מצליחים לשהות יחד במרחב נפשי אחד, הם מפוצלים ומחולקים בין האנשים שבקשר – האחר הופך למחסן לרגשות שלא ניתן להכיל יחד. כך, במקום שהקונפליקט יתקיים בתוך נפש אחת, הוא מושלך אל הלא-מודע של הקשר

 (קליין, 2013/1921-1946( Scharff, E. D 1978; Scharff, E. D. and Scharff J. S., 2014;

[4] הדברים הבאים נכתבו כפתיחה לפרק בשם: בין אימה – לתקווה, בין ייאוש – לתקומה:  בעקבות הטבח בשבעה באוקטובר 2023, שיחתום את הספר הראשון שעומד לצאת לאור בסדרת פסיכואנליזה זוגית-משפחתית בהוצאת פרדס בשנה הקרובה. 

[5] מאוד מאוד ממליצה להסתכל על הקטע הזה, של אודי כגן מתוך ׳ארץ נהדרת׳. הוא ממחיש באופן חי ביותר איך הדברים נראים מזווית החיילים הבנים ומזווית המשפחה.