סוקרת: תמר מויאל
נדמה, שגם ממרחק זמן קשה לנסח מילים לחוויה שתכיל את כל ממדי השבר שמתקפת השביעי באוקטובר יצרה בתוכנו. בעולמנו הפנימי, התוך נפשי וביחסינו הבין אישיים הזוגיים, ההוריים, המשפחתיים והקהילתיים, כמו גם יחסנו כלפי המדינה ומוסדותיה.
העורכים ד"ר בעז שלגי וד"ר שרון זיו ביימן איגדו שבעה עשר פרקים, כשכל אחד מהם מתייחס לשאלה או לאוכלוסייה ספציפית (מפונים, חיילים, ילדים, משפחות החטופים וכיו"ב), וכן לקשיים ולאתגרים שמתקפת השביעי באוקטובר יצרה והדרך להתמודד אתם ולגבש דרכי פעולה בהתאם.
ספר זה נכתב בהשראת סדרת ההרצאות שארגן מכון מפרשים במהלך החודשים הראשוניים למלחמה, הרצאות שנתנו מענה וכלים טיפוליים למטפלים, איגדו גופי ידע, ונתנו תוקף לתחושות של המטפלים ועזרו לייצר תנועה שיש בה נוכחות אקטיבית, משותפת, המייצרת זרעים של תקווה.
הכותבים והכותבות, כולם אנשי מקצוע מובילים מתחום בריאות הנפש, מתארים את עשייתם הטיפולית בעקבות מאורעות השביעי באוקטובר ומנסים לענות על שלוש שאלות בסיסיות שהציב עמנואל גנט: מה אני יכול לדעת? מה אני רשאי לעשות? למה אני יכול לקוות?
כשהמכנה המשותף הינו: התייצבות, מחוייבות, שייכות, נדיבות ככוח מרפא, כוחה של הפעולה, נרטיב כציר מארגן, ואחדות הניגודים.
קהילת בריאות הנפש נקראה להתייצב ולהגיב במיידיות, לצאת מהסטינג המוכר, למתוח את גבולות הטיפול למרחבים חדשים, להגמיש עמדות, ללמוד ולשלב גישות חדשות.
הצורך במענה מיידי גרם לכך שהתאוריה נכתבה מתוך העשייה הטיפולית בשטח. המפגשים במלונות המפונים, השיחות במטה משפחות החטופים, המפגש עם לוחמים וכיו"ב יצרו צורך אצל מטפלי בריאות הנפש לעגן דרכי פעולה אשר יהיו מותאמים לשטח.
לעיתים היו מצבים בהם לא היה ידע מקדים או דומה והיה צורך בחשיבה והתאמה מחודשת כמו במקרים של עבודה עם משפחות החטופים או משפחות החללים שנמצאים בעזה שאינם יכולים לקיים קבורה של יקיריהם. המשגות חדשות הצטרפו למילון המונחים המקצועיים שלנו כמו: לחץ טראומתי מתמשך, אובדן עמום.
ה"כורסא הטיפולית" המוכרת התחלפה לכיסא במלון, לספסל בגינה, למבט או חיבוק. כולנו נדרשנו לצאת מאזורי הנוחות המוכרים לנו ולהגיש מענה מידי, אנושי וקשוב. ככל שחלף הזמן היה כן חשוב לחזור ולשמור על מסגרת, ליצור סטינג מותאם, תחום וברור יותר.
התאוריות אשר בימי חול מוחזקות לעיתים באופן מוגדר, דיכוטומי נתונות לוויכוחים ומאבקים, מצאו את עצמן משלבות זרועות מה שיצר תחושה של החזקה נפשית שמטרתה להשיב לאדם, לילד, לזוג, למשפחה לקהילה את עצמם, לתת להם מרחב לחשוב, להרגיש, לתת משמעות ותוקף לדברים שחוו.
בפרקים השונים ניתן לראות שילוב בין גישות פסיכודינמיות, לגישות התנהגותיות, נרטיביות וקוגניטיביות, גישות אשר מתייחסות להיבטים גופניים ויסותיים אשר מטרתם להוריד רמות חרדה ודחק.
בכולן יש דגש על סיפור ועיבוד הטראומה כמנגנון ריפוי. כולן מדגישות את הצורך ביצירת נרטיב אשר מאפשר תהליכי עיכול והטמעה של הטראומה אל תוך התודעה, הזהות, תפיסת העצמי והאחרים. כמו גם, שימור וויסות גופני, התגברות על נתקים והימנעויות והחייאה של משאבים נפשיים.
הפרקים מביאים עושר ומגוון של מתודות טיפוליות, מודלים בנויים ואופנויות טיפול שונות – טיפול פרטני, זוגי, משפחתי, הדרכה הורית, טיפול דיאדי וקבוצתי. התערבויות קצרות מועד וטיפולים ארוכי טווח. גישות מסורתיות לצד גישות וטכניקות חדשות. מגוון המאפשר מתן מענה רחב וגמיש אשר יכול להתאים לסוגי אוכלוסייה שונים.
בכל הפרקים, במקביל לשבר מתוארת ההזדמנות לשינוי, לגדילה. ההמשגה של צמיחה פוסט טראומתית אשר מתייחסת לשינויים פסיכולוגיים חיוביים הנחווים כתוצאה מהתמודדות עם אירועי חיים קשים. היכולת להתבונן אל עברנו, אל דור ניצולי השואה ולראות את האפשרויות לצמוח לקום ולהקים גם מתוך התופת, חיים. כמקיימת את דבריו של ויקטור פרנקל, "הכל יכול להילקח מאדם אלא דבר אחד: אחרון החירויות האנושיות – לבחור בגישה של אדם בכל מערכת נסיבות נתונה, לבחור בדרך משלו." (ו.פרנקל)
הספר מיועד לקריאה עבור מטפלי בריאות הנפש, עו"ס אנשי חינוך וקהילה ועבור תושבי המדינה מתוך ראיה מערכתית, רחבה אשר רואה את האדם כחי בתוך מכלול שעל מנת לצמוח הוא זקוק למערך שמחזיק את כל החלקים.
הספר מתייחס למורכבות של מטפלי בריאות הנפש, כמי שמצאו את עצמם נותנים מענה כשגם הם חווים את השבר על נפשם וגופם, הן כמפונים או כבני זוג או הורים ללוחמים.
החוויה הקרובה של מטפלים ומטופלים יצרה שותפות גורל, יכולת להזדהות, במקביל לכוחות שהתדלדלו, לגבולות שהצטמצמו ,לצורך לשמירה ומרחק.
החשיפה לסיפורי האימה ולליווי של משפחות נרצחים, חטופים, פצועים, לקהילות של ישובים שנחדרו, ללוחמים ואנשי כוחות הבטחון העלו את הפוטנציאל לטראומטיזציה משנית בקרב אנשי בריאות הנפש. פגיעה זו מחייבת אותנו לחשוב מחדש על האופן בו מתקיימת שמירה וליווי לנוכח החשיפה לזוועות ולנוכח הזמן הרב בו נמשכת הלחימה ומציאות בה עדיין יש חטופים בעזה.
בספר עולות שאלות מהותיות על אחריות ומנהיגות. אמיתות שהתערערו בשבעה באוקטובר בחוזה הבסיסי בין האזרח למדינה ולמוסדותיה. חווית ההפקרה, הנטישה, של תושבי העוטף והפינוי הארוך של תושבי הצפון ערערו אמונות בסיסיות על יכולותיו וחוזקו של הצבא. העובדה שעדיין ישנם חטופים בעזה והשיח המתנהל לגבי חובת המדינה להשיבם לפני כל מטרה אחרת מערערים אמונות בסיסיות של אזרחי המדינה לגבי האופן בו המדינה מחויבת לביטחונם הפיזי והנפשי של אזרחיה.
הספר מתאר כיצד בתוך השבר הזה ניתן היה לראות את הקהילה האזרחית ובתוכה את קהילת בריאות הנפש, מתייצבת, נרתמת, פותחת את לבה ברוחב, מותחת את גבולותיה, וממציאה את עצמה מחדש ונמצאת שם עבור כל מי שנזקק ומוכן לקבל עזרה.
הקריאה בספר, בתיאורים של כותביו, בעריכה של ד"ר שרון זיו- ביימן וד"ר בעז שלגי, מאפשרת הצצה, וטעימה מעשייה זו. עשיה שנפרשה על כל חלקי הארץ וממשיכה עד היום מתוך אחריות מקצועית ומנהיגות אשר חברה לכוחות ולמשאבי הקהילות שנפגעו.
בפרקי הספר ישנה התייחסות למפגש הטיפולי כמקום של עד ועדות. "הפצעת הסיפור בנופלו על אוזן קשבת הוא לפיכך התהליך והמקום שבו מיילדים את ההכרה" (פלדמן ולאוב )
בנימה אישית אני רוצה לציין שהתיאורים הקליניים אפשרו לי להתחבר, להיפגש לגעת מחדש בזיכרונות וחוויות שחלקן נשכחו בתוך אינטנסיביות האירועים. להרגיש גאה ובעלת זכות להיות שייכת לקהילה אקטיבית, שהצליחה מתוך השבר הגדול ליצר תנועה שיש בה הרחבה, גמישות והתפתחות.
ספר, שכשמו, מייצר מבין השברים, תקווה.
תמר מויאל – עובדת סוציאלית, מטפלת ומדריכה זוגית ומשפחתית מוסמכת, פסיכותרפיסטית. מנהלת המרכז לטיפול בילד ובמשפחה חוף הכרמל. מה-7.10 אחראית על בניית מערך טיפולי למפונים שהגיעו למועצה אזורית חוף הכרמל.