לעשות את הדרך הביתה: הבית כמושג מרובה-פנים

מבוא

בית. מושג כה מוכר ושגרתי, מהווה עבור רבים מאיתנו עוגן לחיים. במאמר זה אבקש לקחת אתכם לביקור במושג ה"בית". אאמץ את החשיבה המערכתית ואת הגישה האקולוגית להתבוננות על מושג הבית. נבקר במימדים השונים או בפנים השונות של מושג הבית: הבית הפיזי, הבית הנפשי, הבית המשפחתי, הבית הקהילתי והבית הלאומי. המימדים השונים הללו לא באמת ניתנים להפרדה, אבל אני מבקש להזמין אתכם להתבונן על מושג הבית בכל פעם מתוך נקודת מבט שונה וכך להרחיב את ההתבוננות שלנו – הקוגניטיבית והרגשית – על עצמנו, על הזוגות והמשפחות עימן אנו עובדים ועל החברה בתוכה אנו פועלים. אירועי התקופה האחרונה, ובעיקר האירועים שהתרחשו ב-7 באוקטובר ולאחריו, טלטלו אותנו באופן עמוק ברמה האישית והלאומית. אנשים ומשפחות רבים כל כך איבדו לא רק את בתיהם הפיזיים אלא גם את תחושת הבית הפנימית, הרגשית, המשפחתית, הקהילתית והלאומית.

גוף הידע העוסק בחסרוּת בית (Homelessness) מציע את המושג Home Making (Kellett & Moore, 2003). מושג זה מתאר תהליך דינמי ומתמשך שבו אנשים, משפחות וקבוצות "עושים את הדרך הביתה". תהליך שבו אנשים יוצרים ומעצבים מרחבים קונקרטיים וסימבוליים לכדי בית ומייצרים לעצמם חוויה של בית. התהליך כולל גם היבטים פיזיים של מציאת מחסה, בנייה ושיפוץ, וגם היבטים רגשיים, חברתיים ותרבותיים, שמעניקים למרחבים שונים משמעות ותחושת שייכות. לעתים Home Making מתפתח כתגובה לטראומה ולהדרה חברתית ומשמש אמצעי לבסס שייכות, תוך יצירת רצף של משמעות ושל זהות.Home Making  גם מבטא את הרעיון כי "בית" אינו ישות סטטית אלא מבנה דינמי ומתפתח.

בחלק הבא אבקש לקחת אתכם דרך המימדים השונים של מושג הבית – נתחיל מהבית הפיזי, נמשיך לבית הנפשי, נעבור בבית המשפחתי, נרחיב לבית הקהילתי ונסיים בבית הלאומי – ואבקש לחשוב על תהליכי Home Making בכל אחד ממימדים אלו.

הבית הפיזי: ביתי הוא מבצרי

הבית הפיזי, המבנה, הוא הבסיס לכל תחושת הביתיות. הוא מספק הגנה, מחסה, יציבות ונוחות בסיסית. הבית וגבולותיו מסמנים עבורנו את הטריטוריה הפיזית, את גבולותיה, ואת הבעלות שלנו על המרחב. אנו אומרים: "ביתי הוא מבצרי", שכן הבית מספק לנו בטחון פיזי ומקלט.

מה שאנו מכנים בעברית "בית", קיבל בשפות אחרות יותר ממילה אחת. לדוגמא, באנגלית יש לנו House, שמתייחסת לבית הפיזי ולמבנה הפיזי, ויש לנו את המילה Home, שמתייחסת לבית הרגשי והחברתי (Hareven, 1991). בעברית יש לנו מילה אחת לשני המושגים. הפער בין הבית הפיזי לבית הרגשי והחברתי הופך משמעותי במיוחד בזמן טראומה, כאשר הבית הפיזי כבר אינו תואם את תחושת הבית הרגשית. ההבחנה בין Home ל- House מדגישה את החשיבות של המימד הפיזי היציב ליצירת תחושת שייכות וביטחון, ומאפשרת להבין את המורכבות של הקשר שלנו למקום (Mallett, 2004). כמטפלים, הבחנה זו עוזרת לנו להפריד בין מה שאבד ולא ישוב, לבין מה שניתן לשחזר, גם במצבים של עקירה או חוסר יציבות.

מה קורה כאשר ביתנו-מבצרנו, מחולל, נהרס או נלקח מאיתנו? אירועי ה-7 באוקטובר חידדו את החוויה של אובדן הבית הפיזי עבור משפחות רבות. בתים, והמרחבים המוגנים שבתוכם שהיו אמורים להגן על אנשים, לא הצליחו להגן. בתים חוללו, הוצתו, נשרפו, נבזזו, נפגעו מטילים, נהרסו, משפחות נעקרו, ואנשים רבים מצאו עצמם ללא בית לחזור אליו. למרבית החטופים והחטופות ששבו הביתה, לא היה בית פיזי לחזור אליו. חווית הפליטות, עבור רבים, התעצמה בגלל הקשר הסמלי בין הבית הפיזי לתחושת השייכות והזהות. באופן זה, הפך המרחב הפיזי מסימבול של מקור ביטחון ויציבות, למקור לחרדה ואובדן.

חסרוּת בית מוגדרת כמצב שבו אדם חסר מקום מגורים קבוע, בטוח ונגיש, המתאים לצרכיו הבסיסיים. היא כוללת מגוון מצבים של ארעיות כגון מגורים ברחוב, שהייה בבתי מחסה לאנשים חסרי בית, או מעבר תכוף בין מקומות מגורים זמניים. חסרוּת בית היא מצב של אובדן כפול – אבדן של מקום המגורים, ואובדן של הקשרים החברתיים, הקהילתיים, והתרבותיים שמשתלבים במושג הבית. כך שחסרוּת בית היא לא רק היעדר מקום מגורים; היא גם קרע במושג הבית כמרחב פיזי המספק עוגן של ביטחון, שייכות ורציפות. אין מקום שאפשר לחזור אליו, שמספק לא רק קירות אלא גם תחושת עוגן יציבה.

חזרה למושג Home Making המתאר תהליכים בהם אנשים "עושים את הדרך הביתה", בחודשים שמאז ה-7 באוקטובר ראינו תהליכים רבים ופעולות של Home Making במרחבים הביתיים הפיזיים: שיפוץ ובניה מחדש, נקיון בתים, סידור בתים, חידוש גינות ועוד. כמו כן, אצל משפחות שנעקרו ונאלצו לגור במגורים זמניים או חלופיים, תהליכי Home Making התבטאו גם בפעולות יומיומיות קטנות אך משמעותיות כמו הבאה של פריטים אישיים, סידור מרחב חדר המלון באופן אישי וייחודי, או קניה של אביזרי נוי קטנים ואישיים – שתרמו לתחושת הבית.

הבית כמרחב נפשי: בית לנפש

הבית זה המקום שבו אנו מתחילים. הבית מייצג עבורנו מרחב נפשי המספק יציבות רגשית, ביטחון פנימי, ומקום שבו אנו יכולים להרגיש בנוח להיות עצמנו, ללא מסיכות. אנחנו אומרים "תרגיש כמו בבית" ומתכוונים לעודד אנשים לחוש נינוחות, חופשיות, אותנטיות וביטחון כאילו הם נמצאים במרחב אישי ומוכר משלהם, ללא תחושת זרות או פורמאליות. הבית מציע פרטיות, אותנטיות, מאפשר קרקע ושורשים, משקף את הערכים האישיים שלנו, ומהווה בסיס לבנייה של זהות עצמית. הבית מספק בטחון, מעניק את התחושה שאנשים ומשפחות יכולים להתמודד עם אתגרי החיים תוך שהם שואבים מהבית כוח ושקט נפשי.

התפתחותית, הבית הינו 'מרחב מחזיק' – מרחב שבו האדם מרגיש מוגן, בטוח ומוחזק, ומתוך כך מסוגל להתפתח. מרחב זה מאפשר לאדם להתנסות, לגדול, ולהתמודד עם העולם החיצוני מתוך תחושת ביטחון בסיסית. לצאת, לחקור ולחזור. לצאת ולהתנסות במרחבים נוספים, וליצור קשרים עם אחרים. מן הצד השני, הבית הוא גם מקום שבו האדם יכול למצוא מרחב פרטי ושקט לעצמו, שבו הוא יכול להתנתק מהעולם ולהרהר על זהותו ומשמעותו. כך שהבית יכול להיות מתואר כמרחב דיאלקטי שבו מצד אחד מוצא האדם קשר לעולם, ומצד שני פוגש את עצמו, מבין את קשריו עם אחרים ומגדיר את זהותו הייחודית. מחד זהו מרחב פתוח המאפשר אינטראקציות, ובו זמנית מרחב סגור, מעין מקלט שמגן מפני השפעות חיצוניות.

אך בית, שאנו תופסים כמרחב נפשי מוגן ובטוח, עשוי לשמש גם מקור לפגיעות. דואליות זו מתחדדת בזמנים של משבר או טראומה, כאשר המרחב שאמור להגן עלינו ולהעניק לנו תחושת שייכות הופך בעצמו לזירה של איום. כמו במקרים של אלימות בתוך הבית או במצבים של הרס וחילול הבית – שבהם הגבולות בין הבית לעולם מטשטשים. הבית, במקרים אלו, מפסיק להיות עוגן של יציבות והופך להיות מקור לחרדה וחוסר ביטחון, הבית מעורר חוויית זרות וניכור.

בכתיבתה על פגיעה מינית בילדות, מציעה רחל לב ויזל (Lev-Wiesel, 2015) את המושג "חסרות הבית של הנפש". פגיעה מינית מערערת את יכולתו של הגוף לשמש כמחסה לנפש ומעוררת ספקות לגבי יכולתו של הגוף להגן על עצמו ועל הנפש שבתוכו. האפשרות למצוא מרחב פרטי-בטוח חלופי היא נדירה, והחוויה המיידית היא שהגוף המחולל, בדומה לבית המחולל, חדל להיות מקלט מטאפורי לנפש, כך שהנפש הופכת להיות "חסרת בית". ההפרה של המרחב האישי ושל הגבולות האינטימיים של הילד.ה יוצרת תחושה שהגוף (או הבית) בגד בנפש. בגידה זו מוגדרת כהפרה של אמון פסיכולוגי וחברתי, ושוברת את הקשר בין הנפש לגוף. טראומות אלו ובמיוחד טראומת גילוי העריות, יוצרות פיצול פנימי בנפש הנפגע.ת, בין החלקים שמבקשים להאמין באמון ובאהבה לבין החלקים שחווים את הכאב, הבגידה והניצול.

פגיעה מינית מלווה לעיתים קרובות בהיעדר פונקציית העד – הן מצד הסביבה שלא ראתה, או לא רצתה או לא הייתה מסוגלת לראות את הפגיעה, והן מצד הנפגע.ת עצמה. ללא עדות חיצונית, האירועים הטראומטיים נותרים כפרגמנטים מנותקים של חוויות סנסוריות ומוטוריות, שאינם נגישים לחשיבה מודעת ואינם משתלבים בסיפור חייהם של הנפגעים (Laub, 1995). חוסר היכולת לספר את הסיפור נובע הן מהצפה רגשית והן מהיעדר עדים חיצוניים, שהכחישו או נמנעו מלהתמודד עם מה שהתרחש (זליגמן, 2004).

משמעותה של עדות אינה רק במתן תוקף למה שאירע, אלא גם בשיקום תחושת הבית הפנימי של האדם נפגע הטראומה. הפגיעה, שהיא לעיתים בגידה מצד אדם קרוב, מערערת את תחושת הביטחון והאמון הבסיסיים. במצבים אלו, תהליכים של Home Making וריפוי כוללים מרחבים שבהם העדות לטראומה יכולה להשתקם, הנפגע/ת יכולה לבנות מחדש את סיפור חייה, תוך שאחרים (מטפל.ת, בני משפחה, בן זוג,  ואחרים משמעותיים) ניצבים כעדים משמעותיים (Herman, 1992). תוך תהליכי העדות והשותפות, עשויים להתחיל ולהתחבר פרגמנטים מנותקים לכדי חווית עצמי וסיפור קוהרנטי יותר ובעל משמעות, כך שלאט לאט ניתן להתחיל לחוש יותר בבית בגוף.

המימד המשפחתי: הרקמה המשפחתית של תחושת הבית

עבור משפחות, הבית הוא מרחב רגשי, סמל של שייכות עמוקה, ומרחב שבו נבנים ומתעצבים קשרים משמעותיים. הבית, במובנו המשפחתי, הוא המקום שבו נוצרת שגרה, נשמרות מסורות, ונרקמים סיפורים המעצבים את זהות המשפחה. ללא המשפחה, הבית יכול להיות רק מבנה חסר הקשר רגשי. המשפחה הופכת את הבית למקום שיש לו משמעות רגשית, חברתית ותרבותית (Hareven, 1991). הבית הפיזי הוא פעמים רבות השתקפות של המשפחה שחיה בו. הוא משקף את הדינמיקות, הגבולות, התפקידים, הערכים, המסורות, והיחסים שבתוך המשפחה. במובנים רבים, הבית הפיזי הוא ייצוג של המערכת המשפחתית, ודפוסים משפחתיים באים לידי ביטוי במרחב (כמו חלוקת המרחב לחדרים ועיצוב המרחב), ובאופנים שבהן משפחות עושות שימוש בבית. הבית הפיזי קשור באופן הדוק למשפחה או לבית המשפחתי.

בראייה בין דורית, הבית משמש גם כעוגן שבו נשמרים הזיכרונות המשפחתיים, המסורות והערכים שעוברים במשפחה. הוא המקום שבו נוצרת תחושת שורשיות ושייכות – המשכיות. אירועים טראומטיים עשויים לנתק משפחות רבות מהעוגן הזה, והשיבה אליו אינה פשוטה. בטיפול המשפחתי, אנחנו מנסים לסייע בחיבור לאותם סיפורים משפחתיים וערכים משפחתיים, מבקשים להתחיל ולאחות את הסיפורים שנגדעו, ולהיזכר בסיפורים בין-דוריים הקשורים לערכים ולהתמודדות עם אירועי עבר טראומטיים במשפחה, וזאת במטרה לחזק את תחושת ה"בית" בתוך המשפחה.

הבית במימד המשפחתי הוא גם זירה שבה הרוטינות היומיומיות מתרחשות ותורמות ליצירת תחושת שייכות ורציפות. פעולות יומיומיות, כמו הכנת ארוחות, צפיה משותפת בטלוויזיה, סידור הבית, או ישיבה משותפת לארוחה משפחתית מעניקות למרחב משמעות עמוקה מעבר לפיזיותו. רוטינות אלה מייצרות תחושת יציבות שמחזקת את הביטחון הפנימי של בני המשפחה, במיוחד בזמנים של שינוי או אי-ודאות. הרוטינות אינן רק פעולות טכניות, אלא למעשה טקסים המסמלים שייכות, משמעות וזהות משפחתית, אשר מהווים מרכיב חשוב בחוסן המשפחתי (Walsh, 2003). לדוגמה, ילד שחוזר הביתה אחרי יום לימודים ומוצא את ההורה מחכה לו, או את הריח המוכר של בישול ביתי, חווה תחושת קביעות ושייכות המייצגת את הבית עבורו. בזמנים של משבר, כמו עקירה או טראומה, ניתן לחשוב על החזרה לרוטינות קודמות אפשריות, או יצירת מחודשת של רוטינות יומיומיות באופן שיתאים למצב החדש, כתהליכים של Home Making. אלה יכולים להוות כלי רב ערך לשיקום תחושת הבית – תחושת שליטה ויציבות, גם כאשר המרחב הפיזי משתנה או נעלם.

קהילה כבית: טראומה משותפת ובניית שייכות

קהילות שונות מאוד אלה מאלה, ויש תגובות קהילתיות שונות מאוד לטראומה. הקהילות העירוניות שנפגעו באזור הנגב המערבי הגיבו מאוד שונה מהקהילות הכפריות. בקהילות כפריות (קיבוצים מושבים), הקהילה היא פעמים רבות מושג חלופי לבית. בהקשר הקהילתי מעניין לחשוב על המושג גיאו-טראומה (Pain, 2021). גיאו-טראומה מתייחס לקשר שבין המרחב שבה מתרחשת הטראומה לבין החוויה הטראומטית והשלכותיה. למרחב שבו התרחשה הטראומה משמעות רבה, כיוון שהטראומה משנה את תפיסת המרחב והזמן של האנשים שחווים את הטראומה. בהקשר לתהליכי Home Making, המושג גיאו-טראומה מסייע לנו גם לחשוב על תהליכים של בניה מחודשת של קהילה, של בית. עולה חשיבות רבה בהכרה בטראומה במרחב הגיאוגרפי הקונקרטי והסימבולי – נתינת תוקף, עדות ואישור להתרחשותה של הטראומה. נוצרת כאן הזדמנות לגיוס המרחב הקהילתי לעיבוד וטיפול בטראומה, לתביעה מחודשת (reclaiming) של המרחב, באופן שדורש צדק, הכרה, עדות, הנצחה, ובניה מחדש של מרחבים בטוחים.  

בהקשר זה חשוב להזכיר את הפרויקטים הקהילתיים השונים כמו הפרויקט 'חוזרים לבית נקי׳ – במסגרתו נרתמו מתנדבים מכל הארץ לסייע בניקיון וסדר בבתים. בתים בדרום שנשרפו וחוללו, ובתים של מפונים מהצפון לקראת חזרתם. אם מדברים על תהליכים של Home Making, אז מעבר לטיפול הקונקרטי בבית המחולל, הנטוש והמלוכלך והפיכתו לבית נקי ומסודר, מתקיימת כאן גם פונקציית העדות לטראומה ולאבדן, שכאמור הינה אלמנט מרכזי בתהליכי החלמה, כמו גם שיקום דרך סולידאריות חברתית מרגשת.

פרופ' ארנה שמר שהיא עובדת סוציאלית קהילתית וחוקרת קהילות, פועלת במרחבים קהילתיים בנגב המערבי מאז השבעה באוקטובר. ארנה ליוותה בתהליך קבוצתי-קהילתי-טיפולי של פוטו-וויס (Photo-voice) את תושבי ניר עוז. פוטו-וויס הוא תהליך קבוצתי ביקורתי שנועד להשמיע קול שלרוב אינו על סדר היום הציבורי, וזאת באמצעות צילום וטקסט. תוך כדי תהליך קבוצתי, חברי קהילה מצלמים, כותבים ומקיימים דיאלוג ביניהם, בוחרים נושא ובהמשך הופכים את הצילומים לתערוכה (Wang & Burris, 1997). הקבוצה מניר עוז סיימה את הפרויקט שלהם בתערוכה ציבורית שהוצגה באוקטובר 2024, לציון שנה לאסון, ובחרו לקרוא לתערוכה – הבית שבלב.

בתיאור התערוכה שפורסם נכתב: "הבית שבלב הגיח במפגשי הקבוצה שלנו עוד לפני שמצאנו את שם התערוכה. הגעגועים לבית היו פעימות הלב של המפגשים. עם צילום או בלי צילום, עם קול או בלי קול. במפגשים השבועיים שלנו הבית היה הראשון להופיע בצילומים. ראשית כל הופיעה הצמחייה … עוצמה ירוקה משתרגת ומשתפלת ופורחת. בהמשך הופיעה המשפחה. זו שהיא העוגן עכשיו, וזו שבזיכרון ושממשיכה לפעום עמוק בלב. והופיע גם הקיבוץ, הבית המורחב. הבתים והשבילים, בית הקברות בקיבוץ. הנוף העוטף. ותמיד הוא היה שם – הבית העכשווי, או הבית הקודם או חוויית הבית שהייתה או שעוד תהיה. אבל הבחירה של הקבוצה היא לא רק בבית, אלא גם בלב. בבית שבלב. והלב לא פחות חשוב. הלב של כל אחת ואחד, הלב המשותף של הקהילה. חדרי הלב שנגדעו ואלה שנותנים חיים.."

חלק מתהליכי ה Home Making קשורים להבניית נרטיב, לזהות ולשייכות הקהילתית. החייאה של טקסים וכינוסים, אלמנטים של דאגה וערבות הדדית, פעילויות תרבות שמופעלות על ידי אנשים מהקהילות עצמן. באופן זה מתחילה הקהילה לאחות את הקרע הקהילתי שנוצר על ידי הטראומה. לקיחת אחריות של הקהילה על עצמה דרך תהליכי השתתפות (ציבורית וחברתית-קהילתית) ולקיחת אחריות מחודשת – כל אלה מקדמים חוסן ושליטה ואף צמיחה לאחר הטראומה. הקהילה מספקת מרחב שבו אנשים יכולים להתחבר זה לזה, לשתף חוויות ולהרגיש חלק ממשהו גדול יותר.

הבית הלאומי: שייכות, זהות וקונפליקט

הבית הלאומי, הבית של הנפש הקולקטיבית שלנו, מהווה סמל של זהות קולקטיבית, שורשים ומשמעות היסטורית. בתרבות הישראלית, הבית הלאומי מייצג גם את הקשר לארץ ולעם. הבית הלאומי, או האומה, מהווה מסגרת המעניקה תחושת שייכות וביטחון קולקטיבי, ואף נראית כמעין "הורה" קולקטיבי המספק מחסה, הגנה ותמיכה. הבית הלאומי של העם היהודי, מדינת ישראל, מגלם בתוכו את ההיסטוריה, השייכות והזהות של רבים מאיתנו, היהודים בישראל ובעולם. בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, מושג הבית הלאומי קיבל משמעות חדשה ומורכבת. עבור רבים, הבית הלאומי מייצג מקום שצריך להגן עליו בכל מחיר, כעוגן של זהות וביטחון קולקטיבי. לרגעים היה נראה כי החברה הישראלית מתלכדת סביב תחושת בית משותפת תוך חיזוק הערבות ההדדית והחיבור הקולקטיבי.

אך הבית הלאומי הוא גם מקום שבו מתרחשות מחלוקות פנימיות. החברה הישראלית חווה פיצולים עמוקים – בין ימין לשמאל, בין חרדים לחילוניים, בין יהודים לערבים, בין תומכי למתנגדי. פיצולים אלה מתחדדים בזמנים של משבר, ומעלים שאלות מורכבות על תחושת השייכות. אירועי ה-7 באוקטובר חידדו את המתח הזה. עבור חלק מהאוכלוסייה, הבית הלאומי נתפס כמקור לביטחון ושייכות, כאותה דמות הורית המספקת מחסה והגנה; עבור אחרים, הוא מסמל ניכור ואובדן, ונתפס כהורה שכשל בתפקידו הבסיסי – להגן. חלק מאזרחי המדינה מסתובבים עם תחושה של בגידה, עד כדי כך שנראה כי הבית הלאומי שלנו קרס. חלק מהישראלים חולמים לעזוב את המדינה ולעבור לחו"ל, חלקם עושים זאת מתוך ייאוש ומתוך רצון להגן על עצמם ומשפחתם ולסלול להם עתיד טוב ובטוח יותר. אחרים, יהודים שחיים מחוץ לישראל, דווקא עכשיו מחליטים לבוא לבקר ואף לעלות לישראל. בשיחה עם קולגה יהודייה אמריקאית שהייתה בביקור של כמה חודשים בארץ לאחרונה, שאלתי אותה מה מביא אותה דווקא עכשיו בעת מלחמה לישראל, והיא ענתה לי: This is my home land. ואולי בדומה למה שאנחנו רואים בהרבה טיפולים זוגיים, אנו כחברה משתמשים במנגנונים של פיצול והשלכה, אנחנו והם, אך אני נוטה לחשוב שרובנו מחזיקים את הגם וגם הקשה והבלתי נסבל לפעמים ביחסנו לבית הלאומי.

ומה קורה לאלה שאינם יהודים בבית הזה? למי יש מקום בבית הזה ולמי אין? מה המשמעות של "בית" עבור האזרחים שאינם יהודים במדינה שמוגדרת כבית הלאומי לעם היהודי? שותפים ערבים החיים בישראל מתארים מציאות מאוד מורכבת עד בלתי נסבלת מאז ה 7 באוקטובר. המתח, העוינות, החשדנות והאלימות מבעיתים עד כדי אילמות. האם יהיה אי פעם ניתן להרגיש "בבית" במדינה שבה הם נתפסים כ"אחרים" ואף כאויבים? שאלה זו הופכת לעמוקה יותר בזמנים של קונפליקט, כאשר הפערים הלאומיים והתרבותיים מחריפים.

לעשות את הדרך הביתה: תקווה, טראומה וחוסן

במאמר זה ביקשתי לחדד את המורכבות של מושג הבית על מרחביו השונים – פיזי, נפשי, משפחתי, קהילתי ולאומי. הבית, המקום שבו אנו חיים, אינו רק מקום מוחשי; הוא מערכת של קשרים, זהויות ומשמעויות. בזמנים של טראומה, כמו אלו שחווינו בתקופה האחרונה, תחושת הבית עלולה להתערער ברמות רבות, אך גם להוות מקור לחוסן, תקווה וריפוי. אני חושב על הבית כעוגן רגשי ומשפחתי, כמרחב של שינוי וצמיחה, וכסמל לקשרים משפחתיים, חברתיים ותרבותיים.

אני מבקש לחשוב על Home Making כעמדה ואפילו כערך מקצועי. אני רוצה להזמין אותנו לחשוב איך עבודה טיפולית עם יחידים, זוגות, משפחות, קבוצות וקהילות יכולה להוות אמצעי "לעשות את הדרך הביתה" – מקום שבו האנשים והמשפחות עימם אנו עובדים מוצאים ביטחון, שייכות ומשמעות. אך היכולת לעשות את הדרך הביתה ולקיים תהליכי Home Making היא מוגבלת מאוד כל עוד אנחנו בטראומה אקוטית, שנמשכת כבר זמן רב מאוד. קשה עד בלתי אפשרי לעשות את הדרך הביתה כשהתותחים רועמים וכשחטופינו נמצאים תחת האדמה בעזה.

אני מבקש לסיים עם מילותיו של יהודה עמיחי מתוך הסיפור "אהבה הפוכה"

כִּי אָדָם יוֹצֵא מִבַּיִת

וְהַבַּיִת אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָאָדָם.

הוּא נִשְׁאָר,

עַל קִירוֹתָיו

וְעַל הַתָּלוּי בָּהֶם

וְעַל חֲדָרָיו וְדַלְתוֹתָיו

הַנִּסְגָּרוֹת בִּזְהִירוּת.

אוֹ כִּי הַבַּיִת

מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ

וְנַעֲשֶׂה לַדְּרָכִים

שֶׁבָּהֶן יֵלֵךְ זֶה

שֶׁיָּצָא מִן הַבַּיִת.

פרופ' יוחאי נדן – עובד סוציאלי, מטפל זוגי ומשפחתי ומדריך מוסמך, אשר עובד בגישה מערכתית אינטגרטיבית, תוך זיקה לגישה הנרטיבית, ומשלב בין עבודה טיפולית ומחקר אקדמי. יוחאי הוא פרופסור חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, חבר בצוות מכון ברקאי לטיפול זוגי ומשפחתי, ומטפל ומדריך בקליניקה פרטית.

מקורות

עמיחי, י. (1961). אהבה הפוכה. בתוך ברוח הנוראה הזו (עמ' 83). ספריית פועלים.

זליגמן צ., (2004). מבוא לגילוי עריות: אין אמת, ואין חסד, ואין רחמים. בתוך: צ. זליגמן, וז. סולומון (עורכות), הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות. עמ' 40-15 . הקיבוץ המאוחד ואונ' תל־אביב.

Hareven, T. K. (1991). The home and the family in historical perspective. Social Research, 58(1), 253–285.

Herman, J. L. (1992). Trauma and Recovery. Basic Books.

Kellett, P., & Moore, J. (2003). Routes to home: Homelessness and home-making in contrasting societies. Habitat International, 27(1), 123-141.

Laub, D. (1995). Truth and testimony: The process and the struggle. In C. Caruth (Ed.), Trauma: Explorations in memory (pp. 61–75). The Johns Hopkins University Press.

Lev-Wiesel, R. (2015). Childhood sexual abuse: From conceptualization to treatment. Journal of Trauma & Treatment, 4(4), 2167-1222.

Mallett, S. (2004). Understanding home: a critical review of the literature. The sociological review, 52(1), 62-89.

Pain, R. (2021). Geotrauma: Violence, place and repossession. Progress in Human Geography, 45(5), 972-989.

Walsh, F. (2003). Family resilience: A framework for clinical practice. Family Process, 42(1), 1–18.

Wang, C., & Burris, M. A. (1997). Photovoice: Concept, methodology, and use for participatory needs assessment. Health Education & Behavior, 24(3), 369–387.