פורום משפחה הורות וזוגיות

אני נשואה כבר שנה וקצת
חמותי מאוד רגישה, היא שמה לב לכל מילה שנאמרת ולכל הבעת פנים ולכל דבר. גם כשנדמה שהיא לא שומעת היא כל הזמן בהאזנה והיא כל הזמן בודקת מה אנחנו עושים, איך עושים וכמה. אם לא איתי אז עם בעלי ולפעמים היא מצליבה מידע משנינו כדי לאמת דברים. בקיצור היא פריק קונטרול וגם מאוד רגישה.
אין לי בעיה עם היותה חולת שליטה, רוב הזמן אני מספקת לה מידע בכייף, הבעיה שלי היא שהיא מאוד רגישה וצריך לחשוב פעמיים על כל מילה שאומרים. היא נעלבת מהר מאוד ממה שנאמר וממה שלא נאמר. הבעיה היא שהיא גם לא אומרת נעלבתי ומסבירה למה אלא עושה פרצופים. יש הרגשה שהיא מסתובבת עם פנקס ורושמת כל דבר, כמו כמה פעמים בשבוע אנחנו אצלה וכדומה. אותי זה ממש מתיש, ממש ללכת על ביצים. אני ממש לא רגילה להתנהגות הזו. אני ממש חופשייה בכל מה שאני אומרת, אני לא נתפסת על מילים וככה זה במשפחה שלי. אני יודעת שאין הרבה מה לעשות, זה פשוט עניין של אופי ושל חוסר ביטחון. סתם התחשק לי להוציא קצת קיטור.

חמות מדברות על הכלות וכלות מדברות על החמות! מה לעשות - מספיק קשה למצוא בן-זוג מתאים - צריך לקבל גם את הנספחים שלו. לפי התיאור שלך, את די מצליחה "לקבל" את חמותך כמו שהיא. מעניין איך היא הייתה כלפי הבן שלה לפני שהוא התחתן - ואיך הוא התמודד עם הצורך שלה לדעת הכל.

את לא אחראיות על התגובות שלה - אם היא מאוד רגישה ונעלבת מכל דבר, זאת הבעיה שלה ולא שלך. ברור, חשוב לך שיקבלו אותך בתוך המשפחה ושיחשבו עלייך דברים טובים, אבל לא תוכלי להיות "מושלמת" בעיני אישה כזאת. כנראה שחשוב לה להיות מעורבת ואתם (את ובעלך) צריכים להבהיר לה איפה הגבול (על פי הרצון שלכם).

אם את רואה סימנים (פרצופים) שהיא נעלבה ממשהו, את יכולה לציין שהיא נראת נעלבת - אפשר לדעת ממי? ממה? אולי היא חוששת לאומר וזה יקל עליה אם את מראה ששמת לב.
כל עוד שבעלך לא נתפס "באמצע" - שהיא לא מדברת עלייך איתו - ואתם בסדר כזוג, והוא חושב שאת בסדר גמור כלפי אמו - את יכולה להרגיש טוב ולהתעלם מהרגישות שלה.

מעניין אם את הראשונה להיכנס למשפחה של בעלך - או שיש עוד כלות או חתנים. כמו כן, האם היה לה קשר קרוב עם הבן הזה?

בכל אופן, חשוב לקבל משוב מאחרים הנמצאים איתכם - האם ההתנהגות שלך "בסדר" בעיני אחרים, או שחושבים שאת אומרת דברים פוגעים.

יש מצבים שהכלה לעולם לא תהיה "בסדר" בעיני האם - וזה לא קשור אלייך, כאדם.

סך הכל, לא קל להתמודד עם חמה "רגישה" או חמה שהיא חולת שליטה, ויש לחמה שלך מנה כפולה! תשלימי עם זה ותנסי לא לקחת את זה ללב כל כך. אולי רצוי לשמור מרחק...

אני נושאה 3 שנים מאז ומתמיד אני ומשפחתו של בעלי לא מחוברים הם חיים בסגנון חיים שונה משלי.הם משפחה שאוהבים רעש בלגן מחפשים כל הזמן איפה להתארח ואני לא כזאת אוהבת את השקט ואת הפינה שלי, ובגלל שאני לא כמו הם נוצר הרבה מאוד ויכוחים אצלי ואצל בעלי ומהויכוחים האלה נוצרו ריבים גדולים והיום אני ובעלי במשבר מאוד גדול בזוגיות ויש לנו גם חוסר תקשורת בזוגיות. בריבים האחרונים המילה פרידה עולה הרבה על הפרק מה שמונע מאיתנו להפרד נכון לעכשיו זה אהבה והילד המשותף שלנו הוא כמעט בן שנה .לגבי האהבה זה ניראה גם שלב של זמן מכל הויכוחים וכאב לב שניניו סובלים מהריבים .

אני מאוד רוצה ללכת איתו ליעוץ זוגי אני מפחדת ...לא יודעת למי לפנות ממי לקבל חוות דעת רוצה לעשות את הבחירות הנכונות כי בכל זאת זה הזוגיות שלי .

קודם כל, טוב שאהבה קושרת ביניכם ולא רק הילד הקטן. יש תקווה!
נכון, כשמתחתנים, בן-הזוג לא נכנס לחיים לבדו אלא עם המשפחה שלו, כחלק בלתי נפרד ממנו. אם זאת, בני-זוג שמסתדרים ביניהם, לגבי הזוגיות, ניהול הבית, גידול הילדים - זה העיקר והמשפחה של כל אחד "ברקע" (לא במרכז). ממה שאת תיארת, רוב הויכוחים הם על נושא המשפחה שלו. מציאת האיזון - המקום של כל אחד בחיים שלכם - תדירות הקשר ואופי הקשר עם "נספחים" כמו הורים ואחים - זה נושא שכל זוג מתמודד איתו, חלק בקלות וחלק מתקשים בזה עקב שוני גדול בין בני-הזוג.
אני מאמינה שמטפל זוגי יכול לסייע לכם בהקשה הדדית, בהבנת הזולת ובמציאת פתרונות לקונפליקטים סביב הקשר עם המשפחה המורחבת. תוכלי למצוא מטפל מוסמך באזור מגוריכם ברשימת החברים באתר הזה. כמו כן, יש מסגרות ציבוריות (תחנות לטיפול במשפחה). כן רצוי לפנות ולא לדחות יותר. זו בעיה שכיחה ובדרך כלל ניתן לפתור אותה לשביעות רצון של שני בני-הזוג.

באמת לא קל להתחבר לאנשים מאוד שונים מאיתנו - אבל אפשר לראות בזה אתגר. גם אצל אנשים שונים, ישנם גם דברים דומים ומשותפים, אם יש פתיחות לזהות אותם.
יש מצבים של משיכה לאנשים שונים ויש גם מצבים של דחייה והסתייגות מאנשים שונים. אפשר ללמוד דברים חדשים מאנשים שונים אם באים עם "ראש פתוח", לא שיפוטי.
אם מכירים בשוני ומדברים על זה, אולי אפשר לצמצם את מידת השוני לרמה "נסבלת" יותר, כשכל צד הולך לקראת השני קצת.
לא תמיד המשפחה של בן הזוג ה"טעם" שלך, אבל לא חייבית לאהוב אותם ולהפוך אותם לחברים הכי טובים. כן יש ציפיה להיות בקשר, לכבד אותם ולפתח יחס של נימוס.
אבל כל זה לא בא במקום מה שכתבתי לך בתשובה הקודמת!

שלום, אשמח לקבל עזרה.
אני בת 20. יש לי חבר כבר כמעט שנה (בן 22). עבדנו ביחד בצבא וכשהשתחררתי התחלנו לצאת. הולך לנו מעולה ביחד ואנחנו מאוד מאושרים. המשפחה שלי אוהבת אותו מאוד וגם המשפחה שלו מתה עליי.החלטנו לפני כחודש לטוס יחד לחופשה. טסנו לאירופה. יש לי עדיין סבתא שגרה שם וחשבנו לבלות אצלה כמה ימים כדי שגם היא תכיר אותו. היתה לנו חופשה מאוד נחמדה. חזרנו לפני שבועיים ומאז סבתא שלי לא מוכנה לדבר איתי. גיליתי מאמא שלי שהיא טוענת שאני וחבר שלי מאוד לא מתאימים ושעלינו להפרד לפני שהקשר יהיה עוד יותר רציני. סבתא שלי טוענת שהוא שינה אותי לרעה ושאני כבר לא הילדה שהיא מכירה.
אני מרגישה קרועה. אני אוהבת את חבר שלי יותר מכל דבר אחר. הוא אוהב אותי המון ותמיד נמצא שם בשבילי. אני לא מוכנה להפסיק את הקשר איתו בגלל שסבתא שלי לא אוהבת אותו, ואני אפילו לא יודעת למה.
בבקשה תעזרו לי.

שלום לך, כנראה שאת "ילדה טובה", חשוב לך לרצות את המשפחה שלך וזה כואב לך שסבתא שלך הרחוקה הגיבה כך כלפי החבר שלך.
אני מניחה שסבתא שלך רוצה לטובתך, אבל אני לא יודעת מתי היא ראתה אותך פעם הקודמת ובמה את "השתנת" (לרעה) בעיניה. את בוודאי התבגרת בתקופת השירות הצבאי וגם בעקבות הקשר הזוגי, אבל לא באופן שלילי. אולי סבתא מאוד שמרנית ואת עכשיו יותר "מודרנית" כנערה - אולי זה מה שמפריע לך.
בכל אופן, לו כולם במשפחה היו אומרים לך שהבחור לא מתאים לך, היה חומר למחשבה, כי מה שרואים מהצד לא רואים מבפנים, במיוחד כאשר אוהבים כל כך. ההורים שלך מכירים את החבר במשך שנה שלמה - סבתא הכירה אותו מספר ימים - מעניין מדוע את נותנת לתגובה שלה משקל? אולי היא הייתה מגיבה ככה כלפי כל חבר? אולי זה עקב דעה קדומה בגלל הרקע שלו (משפחתי או עדה)?
אני מבינה שזה פגע בשלמות שלך ובהרגשה הכללית, אבל אני מציעה לך להתיחס לזה בפרופורציה. אולי היא מייחסת לו דברים (שינויים) השייכים לך ולא לחבר. אולי קשה לה לראות אותך "בוגרת" וכבר לא "ילדה של סבתא"?
בכל אופן, אפשר לשקול את הדעה שלה אם היא תפרט יותר אבל לשמוע לא פחות מה ההורים שלך והאחים שלך (אם יש) חושבים על הבחור ועל הקשר ביניכם.
קשה לרצות את כולם - ולגבי זוגיות, את זו שצריכה להיות מרוצה ולהרגיש טוב עם הבחירה שלך. כמו כן, לא כל קשר בגיל 20+ הופך לקשר לכל החיים. לא שמעתי שמדובר כבר על חתונה. את תרגישי במשך הזמן אם הוא מתאים לך או לא, ואל תתני לסבתא שלך לקלקל את האושר שלך עכשיו.

שלום,
רציתי לדעת כיצד אפשר לסייע לאדם שאינו שולט בכעסיו שמביאים אותו לאלימות מילולית. הוא מעוניין לקבל עזרה אך רק באופן פרטי לא סדנא קבוצתית.
הוא גר בצפון הארץ בכרמיאל

קודם כל, זה טוב שהוא מודע לבעיה ומוכן לטיפול - זאת התחלה טובה.

אני מציעה לפנות לתחנה לטיפול במשפחה החיפה - יש להם תוכנית לגברים אלימים - ייתכן שמי שאחראי יכיר אנשי מקצוע מתאימים באזור כרמיאל (טל'' 04-8621986).

אולי בתחנה לטיפול במשפחה בכרמיאל ישנם מטפלים מתאימים, ואם לא, יכירו מטפלים מתאימים בעיר או בסביבה (04-9088123).

בהצלחה.

אני גורוש בן 47 יש לי שניי בנים מנשואים שונים הילד הגדול בן 18 כמעט עוד מעט מיתגייס לצהל גר כרגע אצל האבא של אמא שלו.
המצב הוא כזה שהסבא הכיר אישה ורוצה לעבור לגור עם החברה ואז הוא רוצה להשכיר את הבית ואז לבן שלי לא יהיה היכן לגור.
לאמא יש בית מי שלה אבל היא משכירה אותו היא גרה עם החבר שלה ביחד השאלה שלי האם לילד יש זכות כל שהיא לגור בבית שהיא משכירה?אני האב גר בדירת סטודיו קטנה מאוד כך שאין לי אפשרות שהוא יגור איתי מה עושים אני חסר עיצות אשמח לקבל תשובה.

אני מבינה שהבן היה מחזקתה של אמו מאז הגירושין שלכם. זה אומר שעד גיל 18, היא אחראיות עליו והיא צריכה למצוא לו מקום מגורים הולם.
לא נראה לי שיש לו זכויות כלשהן לגבי הבית של האם או של הסבא.
אם יש עלויות - כמו שכר דירה במקום אחר - שני ההורים צריכים לשלם כדי לדאוג לו לקורת גג.
הפורום הזה אינו פורום משפטי. אולי רצוי לפנות לייועץ בלשכת הרווחה.
בכל אופן, אם אין הרבה זמן לפני הגיוס, מדוע קרובי המשפחה לא דואגים לו עוד קצת? גם אצלך, על אף המקום המאוד מוגבל, אפשר לסדר לו מקום ללון בתקופה זו. כמובן, גם אצל אמו והחבר שלה.
אולי יש מעונות או סידורים אחרים לבחור שלכם - לכן אני מציעה לברר בלשכת הרווחה במקום מגורים של הבן.

אני ובעלי רוצים ללכת ליעוץ זוגי אבל אני לא יודעת לאן לפנות שמעתי כמה פעמים שאנשים הלכו ליעוץ וזה גרם להם נזק יותר גדול.

אין ספק - כמו בכל תחום - חשוב למצוא איש מקצוע טוב. "ייעוץ זוגי" הינו תחום ללא בקרה כי אין חוק המגדיר מי רשאי להציע את השירות.
זאת הסיבה שהאגודה הישראלית לטיפול במשפחה ובחיי הנישואין לקחה על עצמה תהליך של הסמכת מטפלים משפחתיים. גם זה לא מבטח "הצלחה", אבל כן מגביר את הסיכויים שהחוויה תהיה חיובית (או לפחות לא שלילית).
באתר הזה יש רשימת מטפלים לפי אזורים בארץ וברשימה מופיע סימן של מטפל משפחתי מוסמך. קבלת הסמכה מעידה על הכשרה יסודית והתנסות רבה תחת הדרכה של מומחים בתחום + המלצות לגבי היכולת הטיפולית. לכן, מומלץ להגיע למטפל מוסמך בטיפול זוגי

מה לעשות עם גיסה (אחות של בעלי) שאני מרגישה מאויימת ממנה מפני שהיא משתלטת לי על הבנות וסוחפת את בעלי למשפחה שלהם יחד עם הבנות ואני נותרת לבד בשבתות ואירועים משפחתיים?

אנחנו גרים ליד ההורים של בעלי והיא גרה בביתם, המשפחה שלו כולה מתערבת לנו אבל אחרי משבר שהיה ביננו הם משתדלים לכבד את הפרטיות שלי ואת העניין שאני האמא של הבנות ואני מחליטה לגביהן אך לא כך איתה
בעלי נוטה לטובתה כי אומר שהיא רווקה מעל גיל 40 והיא בדיכאון בגלל שאין לה ילדים כך שיש לפצות אותה והוא לוקח את הבנות והולך אליהם בשבתות ואני נשארת לבד
בלי משפחה
כך שהיחסים שלי איתו התעכרו
כשהבנות אצלה אני כועסת עליהן וקשה לי לקבל אותן מרגישה שאני המשרתת מכינה אותה לבוש אוכל וכו'' הן הולכות מבלות את השבת ואני מקבלת אותן שוב כשהן רעבות עייפות ועצבניות
מה לעשות??

שלום רות, את צודקת - המעט שכתבת אינו מספיק כדי להציג את הבעיה. אני מבינה שאחותו של בעלך אינו הטיפוס שלך ואת לא אוהבת להיות איתה. אני גם מבינה שבעלך כן אוהב להיות איתה ולוקח את הילדים שלכם איתו.
אבל איך אתם מבלים בשבת ובחגים - זה קודם כל אתם כמשפחה - א, בעלך + הילדים שלכם - וחשוב למצוא פתרון שיהיה מקובל על שניכם.
לא ברור מה גיסתך עושה שמקשה עליך ואם גם לה יש ילדים. אשמח לענות אחרי שתפרטי יותר.

אנחנו גרים ליד ההורים של בעלי והיא גרה בביתם, המשפחה שלו כולה מתערבת לנו אבל אחרי משבר שהיה ביננו הם משתדלים לכבד את הפרטיות שלי ואת העניין שאני האמא של הבנות ואני מחליטה לגביהן אך לא כך איתה
בעלי נוטה לטובתה כי אומר שהיא רווקה מעל גיל 40 והיא בדיכאון בגלל שאין לה ילדים כך שיש לפצות אותה והוא לוקח את הבנות והולך אליהם בשבתות ואני נשארת לבד
בלי משפחה
כך שהיחסים שלי איתו התעכרו
כשהבנות אצלה אני כועסת עליהן וקשה לי לקבל אותן מרגישה שאני המשרתת מכינה אותה לבוש אוכל וכו'''' הן הולכות מבלות את השבת ואני מקבלת אותן שוב כשהן רעבות עייפות ועצבניות
מה לעשות??

שלום רות,
יש לי מספר "הצעות" ומחשבות.
1. מדי פעם, קיף לקבל "יום חופש" מכל המשפחה - תעשי לעצמך תוכנית להנאתך - תעשי את מה שבא לך - ולהגיד "תודה רבה" לבעלך שהוא משחרר אותך ליום בילוי! אבל שהוא ידאג לאוכל וכו'' לבנות - את תצאי "לבלות".
2. מדי פעם, קיף שזוג יכול להיות לבד, בלי הילדים, לא? תציעי להביא את הבנות בשבת אבל את ובעלך תעשו בילוי זוגי (הצעה שכמובן צריכה להיות מקובלת על בעלך, אבל למה לא? במיוחד אם את מציעה את זה ברוח טובה, שזו הזדמנות לבילוי רק איתו, כמו בימים לפני הילדות...).
3. לא ברור לי מדוע את נשארת בבית במקום להצטרף - לפחות פעם בחודש או פעם בשבועיים. לא לכל היום, כמובן, אבל למספר שעות, לארוחת צהריים...

הבעיה נשמעת במישור הזוגי - כי שבת הינו יום למשפחה, ביחד. לא תמיד שני בני-הזוג רוצים את אותו הבילוי, אבל הולכים אחד לקראת השני או משלבים את הרצונות של שניהם - פעם ככה, פעם מה שהשני רוצה. דפוס כמו שנוצר לא נשמע בריא או נכון, ללא קשר לגיסתך.
לך אין משפחה לבקר? לכם אין חברים שקיף לעשות איתם יציאות עם הילדים?
נחמד מצד בעלך שהוא מתחשב באחותו הרווקה, אבל הוא איבד פרופורציות. לעשות טוב לאחותו לא אמו להיות על חשבון חיי הנישואין שלו!
אם קשה לכם לדבר על הבעיה, תפנו לייעוץ זוגי. אבל ההצעות שלי עדיין בתוקף! אפשר למצוא טוב בדבר שנראה לך רע...

שלום ד"ר. אני בת 28 ומתחתנת עוד שבועיים. אני באה מבית דיי מסורתי ופרימיטיבי והבן זוג שלי קיצוני לצד השני כלומר חילוני לגמרי. אנחנו גרים ביחד כחצי שנה ונאלצתי להסתיר זאת מהמשפחה הקרובה חוץ מההורים והאחים כמובן, כי ההורים שלי התביישו בכך. למרות שנזהרנו קרתה טעות וגילית שאני בהריון לפני כמה ימים. בן זוג שלי דווקא מרוצה אך אני ממש כועסת על עצמי ובוכה על כך. כי אני יודעת שלפי חישוב השבועות והחודשים המשפחה הקרובה תראה שנכנסתי להריון לפני החתונה וזה יגרום להוריי בושה גדולה. אני ממש מבואסת מזה ולא יודעת מה לעשות עם זה. הוריי לא יודעים חוץ מאחותי שתומכת בי. חשבתי על הפלה אבל אני גם מפחדת מלהפיל. מה עושים?

שלום שני,
לגבי הריון והחישובים שאת הזכרת, אין לך מה לדאוג. לא כל הריון נמשך עד הסוף - לפי החישובים שלי, ההריון יהיה בן חודש בערך ביום החתונה ואם הכל יהיה בסדר, אנשים יחשבו שמיד נכנסת להריון (ולא בהכרח לפני החתונה). זה לא צריך להדאיג אותך.
לו היית צעירה יותר, הדילמה הייתה יותר קשה, כי באמת עדיף לזוג להיות רק זוג תקופה מסוימת לפני שמביאים את הילד הראשון. אבל לא הכל בחיים לפי התכנון ונניח שהאופציה הזאת כבר לא קיימת עבורכם. לא נורא!
כי בגילך, לא רצוי לעשות הפעלה, בטח לא במצב שההריון בא מגבר שאת רוצה לחיות איתו ולהקים משפחה איתו.
למעשה, זו ברכה - לעיתים ממתינים ועז מגלים קשיים בפוריות. לכן, לו הייתי במקומך, הייתי ממשיכה עם ההריון. גם ככה, לא כל הריון נמשך - יותר בטוח אחרי 3 חודשי הריון - בינתיים תקבלי את זה כדבר חיובי ואם הילד ייבלד 8 חודשים אחרי החתונה, הורייך יכולו להגיד שילדת לפני הזמן (גם חודש לפני הזמן התינוק בסדר גמור! רק פחות במשקל).
שיהיה במזל טוב - קודם כל החתונה, אחרי כן לידת הבכור שלכם.

שלום
יש לי דוד שהחל בהליך גרושין לפני כעשרים שנה, וסיים אותו כעבור 7 שנים ארוכות ומתישות.
היו סביב הגירושין שלו חיכוכים בתוך המשפחה שלנו - עם אחיותיו ואביו (אמא שלי, הדודות וסבא שלי) והוא ניתק קשרים גם איתנו.
ביתו כתבה בהגיעה לגיל בית ספר מכתב לאביה שאיננה רוצה לראותו.
מאז העניינים מתנהלים כך:
דודי חזר לחיק המשפחה, עדיין גרוש.
בת דודתי נותקה מאביה ומאיתנו, אני ראיתי אותה כשהיתה בת שלש, היום היא כבת עשרים.
בירור קצר העלה כי היא גרה עם אמה שנישאה בשנית, שם המשפחה כשם בעלה השני של אמה, ושמה הפרטי(על שם סבתי ז"ל) שונה.
אני מאוד מעוניינת בקשר עמה (אני מבוגרת ממנה בכמה שנים), אך אין לי מושג איך, טכנית, לחדש את הקשר (אני יכולה דרך פייסבוק) ופגישה פנים מול פנים נראה לי שעלולה להיות מסוכנת (המשפחה לא זכורה לי בתור אי אי אי).
יש לך עצה בשבילי, האם בכלל תרצה לחדש את הקשר? אני יודעת שאמה הרעילה אותה נגדינו.
מישהו היה פעם במצב ההפוך?
היא גם לא יצרה קשר עם אביה, וגם הוא לא יצר איתה (אולי פשוט בגלל ששניהם ירדו למחתרת...)

תודה על כל תגובה.

שלום לך,
דברים כאלה מתרחשים, לא רק בעקבות גירושין. כעסים ושנאה בין מבוגרים מביאים לנתק בין בני-דודים ובין קרובי משפחה אחרים. תגובות קיצוניות בהחלט, מתוך מצוקה נפשית וקושי להתמודד עם הרגשות העזים.
מה עושים עכשיו? לפי התיאור שלך, את יודעת איך ליצור קשר - השאלה היא האם הבחורה תרצה קשר איתך או עם אחרים במשפחה. אין לדעת, כי היא כבר בוגרת מספיק לקבל החלטה באופן עצמאי, גם בלי לדווח לאמא שלה. תלוי באישיות שלה, במידת הבגרות שלה וברצון שלה להכיר קרובי משפחה שאולי היא יודעת על קיומם אפילו.
אני מציעה פניה בכתב - אם דרך הפייסבוק או בדרך אחרת. הרי את פונה בשם עצמך - לא מטעם הדוד שלך (אב הילדה) - וזה דבר טבעי בעיניי לרצות להכיר קרוב משפחה. אם זאת, את צריכה להיות מוכנה לדחייה או חוסר תגובה מצדה.
אם היא מתגוררת אצל אמה, ייתכן שהיא תרגיש לא בסדר כלפי אמה, כאילו בוגדת בה, אבל אם היא גרה מחוץ לבית אמה, יהיה לה יותר קל.
אשמח לשמוע איך עולה הניסיון שלך.
הנתק בינה לבין אביה הוא סיפור עוד יותר קשה מבחינתה, אבל את לא אחראית על מעשיו.

ביתי מאוד מפותחת מבחינה שכלית ומאוד יצירתית. בתחושה שלי היא נמצאת במסגרת שלא מתאימה לכישוריה-(26 פעוטים ללא גננת מקצועית.) התחילה להיות אלימה כלפי הילדים, לטענתי משעמם לה אין לה ריגושים שם (מתוך צפייה נסתרת שעשיתי במעון) היא מביאה התנהגות שלילית הביתה וחבל לי כי יש לה אופי חזק שצריך לנטב אותו באופן חיובי. שאלתי היא 1- האם מסגרת קטנה יכולה לתרום לה? איך אפשר להעצים אופי מנהיגותי באופן הטוב ביותר? 2- איך בבית לנקוט במצב של היסטריה מצידה או התנהגות לא ראוייה כשלא קיבלה מה שרצתה או כשסתם רצתה תשומת לב?

אתחיל בכך שהפורום כאן אינו עוסק במיוחד בהתנהגות של ילדים ואני לא מומחית בגיל הרך. אם זאת, לדעתי, ילדה בת שנתיים וחצי כן צריכה מסגרת שבה גננת מוסמכת, שמפעילה את הילדים ויוצרת הזדמנויות ללימידה. לא קל למצוא מסגרת טובה - היום הכל מסחרי ולוקחים המון ילדים, אבל יש מקומות איכותיים יותר וקבוצות יותר קטנות.
לגבי ההצגות שלה כשהיא מתוסכלת, רצוי להגיד פעם אחת שזו לא שפה שאת מבינה, שהיא יכולה לדבר אם יש לה מה להגיד. לאחר מכן, להתעלם ממנה אם היא ממשיכה. אם היא לא מפסיקה תוך זמן סביר, אפשר להסביר לה שאם היא רוצה לבכות ככה, שהיא תעשה את זה בחדר...וללבות אותה לחדר שלה. להסביר לה שהיא יכולה לחזור כשהיא תרגע. תגובה אחרת - להראות שאת מבינה את התסכול שלה אבל לא תמיד מקבלים את מה שרוצים. אחר כך לנסות לעניין אותה במשהו אחר.
תוכלי להתייעץ בפורום כמו של מכון אדלר - הם מומחים בהתנהגות של ילדים קטנים.

יש לי בעיה עם אביו של בעלי. פשוט אין לו גישה לילדים שלנו. כשהו בא לבקר (רק בגלל שחמתי רוצה) הוא תופס את הילדה (בת ארבע וחצי) דקות ארוכות בכוח ובאגרסיביות כדי לנשק אותה ולא משחרר גם כשהיא בועטת וצועקת. היום תוך עשר דקות מרגע שבא לבקר הוא הביא אותה לידי בכי על יד כך שלקח לה את הכפכפים שלה ולא החזיר לה גם כשנכנסה לסטרס עד שבכתה. לפעמים כשהיא לא רוצה להתקרב אליו הוא אומר לה ... טוב אז אני קורא לקוסם שיהפוך אותך לחמור ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.
הבעיה היא שאני רואה הכל עומדת לידה ושותקת על מנת לא לפגוע בו ולשמור על יחסים טובים אך בו זמנית יודעת על הנזק שאני גורמת לבתי בכך שאני רואה אותה במצוקה אמתית ולא מסייעת לה. בעלי שסבל בילדותו מיחס משפיל ואלים ממנו לא פוצה פה. מה עושים אני ממש מתוסכלת

לדעתי, יש לפעול בשתי דרכים. אפשר להסביר לילדה שסבא אוהב אותה אבל הוא לא יודע כל כך איך יוצרים קשר עם ילדים קטנים. את רואה שלא נעים לה, אבל הכוונות שלו טובות. אולי אפשר ללמד אותה לגשת אליו, לתת לו חיבוק ואחר כך לשחק יותר עם הסבתא.
לגבי הסבא עצמו, אני לא יודעת מי מתאים יותר לדבר איתו - ללמד אותו בלי לפגוע בו - את? בעלך? חתותך? אבל כן חשוב להסביר לו - בלי להיות ביקורתי - שרואים שחשוב לו הקשר עם הילדה ושאפשר להצליח יותר על ידי התנהגות שונה ממה שהוא עושה כיום. לא נראה לי שהשתיקה שלכם תסייע ואין סיבה לפחד כל כך ממנו. לכל אדם יש פלוסים ומינוסים - אין אדם מושלם - אבל ניתן ללמוד התנהגות שונה ממה שקורה באופן "טבעי". אם הוא באמת רוצה קשר עם הילדה, יצטרך ללמוד מה מתאים לה ומה לא מתאים לה - אחרת הילדה תפחד ממנו ותתרחק ממנו (ההפך ממה שהוא רוצה).
אם יש לך (או לבעלך) קשר טוב עם אמו של בעלך, אולי טוב לשוחח איתה על העניין (ב-4 עיניים). אולי היא תוכל להשפיע עליו מאחורי בלי שהוא ישמע מכם. אבל בהחלט יש לכם זכות לדבר איתו על העניין - להתחיל בנימה חיובית ולהציע מה הוא יכול לעשות אחרת שיצלוח יותר - לטובתו ולטובתה של הבת שלכם.

שלום, אשמח לייעוץ / הכוונה.
מישהו חדש שהכרתי, כמעט חודש ביחד.
אני בת 38 , גרה בחיפה
הוא 42, גר באזור השרון.
הוא בשלילת רישין , אבל ביום יום מתנהל עם נהג.
מאז שהכרנו אני זו שמגיעה אליו,
כל פעם שאני מעלה את הנושא שגם הוא יגיע לחיפה, זה לא מוצא חן בעיניו...
יש לו אפשרות להגיע ברכבת, ואני אאסוף אותו משם, לחילופין הנהג שלו יכול להביא אותו.
טוען שזה מסובך בשבילו..
אני לא מרגישה שהוא באמת מתאמץ כדי להגיע, ומאד נוח לו שאני זו שבאה.וזה באיזשהו מקום מפריע לי..
בפעם האחרונה שנפגשנו (מן הסתם אני זו שבאתי אליו ), אמרתי שיותר אני לא מגיעה, ואם ירצה לראות אותי, שייתאמץ ויגיע לחיפה.
האם אני צודקת?
האם הוא צודק ?
אשמח להארתכם.
תודה

שלום לך

את שואלת אם את צודקת או לא בהחלטה שלך. האמ, שזה לא באמת חשוב מה "הצדק" אומר, ואני בטוחה שיהיו שיתמכו בך ואחרים שיחשבו אחרת.

מה שכן חשוב זה מה *את* מרגישה. כי את היא זו שבמערכת היחסים עם הבחור הזה ולא אף אחד אחר. אני מבינה שאת מרגישה שרק את משקיעה בקשר הזה, וזו לא הרגשה נעימה בתחילת קשר (וגם לא בהמשכו). פתחת את הנושא בפניו - אבל התשובות שלו לא סיפקו אותך ולא פייסו אותך - ולכן הגעת להחלטה שאת רוצה לקבל ממנו איזשהו סימן ממשי לרצינות שלו - והגעה שלו לאיזורך יהווה עבורך סימן כזה.

אני מקווה שהוא מבין את הקושי הרגשי שלך מולו - ויענה ויטריח את עצמו להגיע אלייך, גם אם זה לא קל לו מבחינה טכנית. אם זה יקרה - תוכלו להמשיך את הקשר, כשאת מרגישה יותר מחוזקת ומחוזרת.

בהצלחה
יעל

תודה על התייחסותך.

העניין שהוא לא מבין / לא רוצה להבין
ולא מוכן כנראה להשקיע מסיבותיו שלו ..
כרגע אנו בנתק.

שלום.בת 35 נשואה+ ילדה בת 4. אבא שלי אדם קשה ואמא שלי אשה כנועה שלעתים "משחקת אותה" חזקה. במשך השנים אבא שלי היה מעמיס עליי ביקורות,השפלות ולעיתים עד גיל יחסית בוגר -15,נדמה לי...גם מכות. הנתינה החומרית שלו עלתה על כל נתינה רגשית,אבל גם לנתינה הזאת הוא ציפה לגמילות חסדיי. כמעט ולא היה דבר שעשיתי בחיי שהיה טוב בעיניו. כיום אני נשואה לאדם רגיש,שמאוד רגיש גם לכבודו העצמי,ואבא שלי במשך תקופה ארוכה,לא מפסיק לשים אותו על המוקד.כלומר- מזלזל,מחנך,בא בטענות..המקרה האחרון היה לאמר לבעלי:"מי שאל אותך"..לאחר שבעלי הגיב במקומי לאיזו שאלה. אמא שלי היתה מאיימת על אבי בגירושים מידי פעם,אך לא עשתה דבר באמת..רק פנתה אלינו להביע את התסכול המר שלה..כיום כשבעלי הוא הפגוע, היא מצודדת באבי ומפנה אצבע מאשימה לבעלי,על כך שהעז לאמר את שעל ליבו(גם דברים קשים)..אבי לא התנצל בפני בעלי ולא יתנצל מעולם על טעויותיו באשר הן. הבת שלנו מתגעגעת לסבא ולסבתא שלה ומרגישה שמשהו לא כשורה. אין לי ולבעלי יכולות להגיע לביתם,אין לנו יכולות שוב לסדר מצב עקום שנוצר בגלל אישיותו של אבי. אני באופן אישי נמצאת כל הזמן במתח כשאנחנו אצלם,מה שוב יקפיץ את אבא שלי,איך שוב בעלי יקבל איזו הערה של אבא שלי.. הוריי לא חושבים שיש מקום לטיפול משפחתי, אני חושבת שאבא שלי צריך לקבל סטירה להתעוררות ולהבנת הבעיתיות שהוא יוצר,אך הוא בטוח בצידקתו. אשמח להצעות.

שלום לך

אכן, הסיפור מורכב. איזה מזל שאת כבר "ילדה גדולה" ואמא בעצמך לילד משלך. את כבר לא כל כך תלויה בהורייך כמו פעם. ולכן חופש הבחירה שלך גדול בהרבה, ממה שהיה כשעדיין היית בחזקתם, נתונה לקשיים שתיארת.

אני בעד לנסות לשמור על קשרים עם ההורים, ככל האפשר, גם אם זה לא משהו פשוט. זה חשוב בשבילם, זה חשוב לילדים, וזה חשוב גם לנכדים. אפשר לנסות לתכנן ביקורים קצרים, מוגבלים בזמן, ובאותו הזמן "לעשות שריר" - גם את וגם בעלך - כדי לשאת את התנהגותו של אבא ותגובותיה של אמא.

בשאר הזמן - בנו לכם את ביתכם, את המשפחה הקטנה שלכם, ותעשו בעיקר למען עצמכם. לא צריך טיפול משפחתי בשלב הזה של החיים - עדיף פשוט לנסות למצוא את "המרחק הנכון" עבורכם - שכן יאפשר קשר עם ההורים, אבל קשר מוגבל, שתוכלו לשאת.

בהצלחה
יעל

שלום!
אנחנו הורים לשני ילדים: בן שנתיים וחודשיים ובן חודשיים. לגדול קשה להתמודד עם שינוי בחייו ולנו קשה להתמודד עם הבן הגדול. בנוסף, נראה לי כי הבן הגדול הוא ילד מאד נמרץ שמתקשה להעסיק את עצמו. לכן החלטנו לפנות לייעוץ של מטפל משפחתי. יחד עם זאת, חשוב לנו לפנות למישהו שהתנסה בעבודה עם ילדים. כיוון שאין לנו המלצה ספציפית על המטפל, רציתי לבדוק כיצד ניתן למצוא מטפל כזה.

תודה רבה

שלום לכם

תהליך חיפוש מטפלים באתר הוא פשוט - אתם נכנסים ללשונית המתאימה, בסרגל שבראש האתר, ומחפשים לפי מקום המגורים שלכם. באתר מפורט אם המטפל מוסמך מטעם האגודה, או מדריך, או לא, מפורסמים הפרטים האישיים להתקשרות איתו, ולא פעם יש לו גם "דף אישי" שבו הוא מספר על עצמו, ואתם מוזמנים להתרשם.

כשאתם יוצרים קשר בטלפון עם המטפל - כדאי לשאול אותו את השאלה הספציפית שלכם לגבי ההתמחות שלו, על מנת לחסוך זמן, כסף ופגישות מיותרות.

בדרך כלל אחרי מפגש אחד או שניים תוכלו כבר לקבל את הרושם אם יש לכם כימיה עם המטפל שמצאתם, ואם מתאים לכם להמשיך איתו, או שיש לעבור למטפל אחר מהרשימה.

בהצלחה
יעל

שלום רב.
אני וידועתי בציבור חייו יחדיו עם בתנו בת ה-שנתיים ו-8 חודשים, מאז לידתה. מזה מספר חודשים יחסה של ידועתי בציבור כלפי הלך מדחי אל אל דחי. התפרצויות הזעם שלה הפכו ונהיו תכופות (היא סיפרה לי לפני מספר שנים שאובחנה כסובלת מהפרעת אישיות גבולית, הבחנה שהיא מתכחשת אליה כיום). שלשום, לאחר עוד התפרצות במהלך גרמה נזק לרכבה של אמי, כביכול כ"תאונה", היא החליטה שמעתה היא תשן עם בתנו אצל אמה ואני אראה את הילדה פעמיים בשבוע, אחרי הגן. חשוב לציין שמאז לידתה נקשרתי מאוד לילדה ועד שהלכה לגן - לפני כ-10 חודשים, טיפלתי בה ברוב שעות היום (לא עבדתי תקופת-מה וכשעבדתי עבדתי במשרה חלקית לכן היה לי זמן). נוסף לכך, בחודשים הראשונים ללידתה, זוגתי הייתה שרויה במצב של דחיה מהילדה ולכן אני דאגתי לטיפולה באופן בלעדי. הפרידה הכפויה ממנה נתפסת בעיני כצעד אלים בקיצוניות, אפילו שזו איננה פרידה מוחלטת.
שאלותי הן:
1. האם יש מקום לפנות למשטרה, כדי להשיב את הדברים על כנם? אינני מעוניין לחולל מהומה שתפגע בשלוותה של הילדה שגם-ככה עורערה, אך יחד עם זאת אינני מעוניין להפקיר את הילדה. האם חוק חזקת הילד הרך, אכן מאפשר לאמהות לבצע מעשים שכאלה, ללא שיחשבו כמבצעות עבירה פלילית?
2. במידה שאני מעוניין לפנות להליך משפטי - מהם סיכויי לאור כל מה שציינתי?

שלום לך,

כשלב ראשון ומיידי הייתי מציעה לך לפנות לעורך דין שמתמחה בדיני משפחה וגירושין, ולברר היטב את זכויותיך. בהמלצתו תדע מה שרשרת הצעדים הבאים המומלצים.

מדובר במצב עדין, שיש לו השלכות נפשיות על כל הסובבים, אבל מאחר שהצעדים שיינקטו הם בראש ובראשונה משפטיים, הייתי מעבירה את ההתיעצות מהאיזור הטיפולי לאיזור הלגאלי.

בהצלחה
יעל

אז ככה:
אנו בני 26 נשואים פלוס ילד בן 4 כמעט וילד בן 4 חודשים. אמא של אשתי מסכסכת בינינו ועוקצת אותנו תמיד בהערות כמו : הוא לא מפרנס אותך, אמרתי לך לא להתחתן איתו , אתם מפגרים, אל תבואו לפה יותר (ואחרי דקה היא באה אלינו ושוכחת מהכל וגם אשתי הולכת אליה), וכו''. בעניין הילד הגדול היא הורסת אותו מבחינה של חינוך ופשוט משפיעה עליו לרעה (מלבישה לו שמלה של בת, מקללת לידו ונותנת לו לצפות בתכניות לגיל הרבה יותר גבוה משלו.)
אשתי ממשיכה ללכת אליה עם הילדים כל יום ולא אכפת לה ממה שאני מרגיש. אשמח לעצה

שלום לך

הבעיות שאתה מתאר אופייניות לעיתים לזוג בתחילת הדרך. נשמע שהאשה שלך עוד לא נפרדה כמו שצריך מבית הוריה, וממשיכה להיות תלויה באמה, בצורה שמפריעה להתנהלות התקינה של הזוגיות שלכם.

יותר מאשר הקשר שלך עם אמא שלה - אני מוטרדת מהקשר שלך עם אשתך. כדי לקבל מעמד של אב, קובע ושווה בבית - אתה צריך לקבל את הכח מאשתך. כרגע, מכל מיני סיבות - אתה לא מקבל את הכח הזה.

אתם יכולים להרויח מיעוץ זוגי, שם תוכלו לחזק את המערכת הזוגיות שלכם, ולאט לאט לפנות מקום לעצמכם, ופחות ופחות לאמה. כשאשתך תרגיש שיש לה פרטנר חזק בתוך הבית - היא תוכל להחליש את אחיזתה במשפחת המוצא שלה.

בהצלחה רבה
יעל

שבסופו של דבר הצליח להדיח לחלוטין את בת-זוגי, השתמשה בה כמו בובה על חוט והביאה אותה למצב של גניבת בתי.
תזהר מאוד. יש נשים עם תאוות שליטה חסרת מעצורים ולא איכפת להן מכלום חוץ מעצמן ובנות חלשות נופלות טרף להן ואחר מכך מצטערות על כך לכל החיים.

שלום,
התגרשתי לפני כ- 8 שנים. לא הרבה אחרי הצגתי לבת שלי את בן זוגי החדש.
היא הייתה אז בת 4 וחצי.
היום אנחנו נשואים ויש לנו ילדים מקשר זה.
בהתחלה הקשר בין הבת שלי לבן זוגי היה מדהים. היה טוב מכדי להאמין שזה כך.
לפני כשלוש שנים החלו לצוץ בעיות .
גיל הההתבגרות, אופיה הקשה והעובדה שהיא די חוצפנית גרמו לכך שבעלי הרים את קולו הרבה מאוד פעמים , הטיל עונשים..
האמת שמהצד לפעמים התגובות שלו באמת נראו לי אפילו מפחידות.
אני ביקשתי ממנו אין ספור של פעמים שיעצור רגע לפני, שאני דוגלת בשיטות אחרות של שיחה, ושלא יטיל עליה עונשים לפני שאני בתמונה ושעדיף שזה יבוא ממני..
אני נאלצתי פעמים רבות לא להתערב על מנת שלא יראה שאני לא עומדת מאחוריו, למרות שבפניו כעסתי והבעתי תרעומת שהוא מתנהג כך.
לדבריו שיטת החינוך שלי שגוייה.(אני יותר מדברת, קצת מעלימה עין במה שלא נראה לי עקרוני)
לדבריו אני אדישה.
אך זה לא ככה שכן אני מנהלת איתה הרבה מאוד שיחות ומנסה בטוב.
למען האמת הילדה די קשה , גם חצופה לעיתים,היא למדה גם ליהיות אדישה לאיומים, עונשים והצעקות שלו. וזה כמובן היה מכעיס אותו עוד יותר .
לא מזמן באחד מהמקרים שבהם הוא החליט לצעוק עליה שוב, אני די התמוטטתי. ביקשתי ממנו שזה לא יקרה יותר. היא כבר שונאת אותו וזה מתבטא ביחסה כלפי אחיה.
הוא החליט שלא יתייחס אליה יותר .. כלומר לא בטוב ולא ברע.
היא לא מוכנה לשמוע על טיפול שאליו נלך יחד.
המצב הוא בכי רע ואני בן הפטיש לסדן.
אנא עזרה וייעוץ.

שלום לך

אכן, קשה להרגיש כל כך תקועה באמצע, וכמו בהרבה מקרים כאלה - יש מידה רבה של צדק ואמת אצל כל אחד מהצדדים...

חבל שבעלך לא מוכן להגיע ליעוץ זוגי. פרק ב'''' הוא מורכב ובעייתי, ולא פעם בעיות שלא הופיעו בתחילת הדרך צצות לאחר מכן, עם תחילת גיל ההתבגרות.

אין מקום להשאיר את הדברים כמו שהם - כי זה לא נשמע שהם יפתרו מעצמם. אם הוא לא מוכן לשתף איתךף פעולה - לפחות תלכי את לבד ליעוץ, שם תקבלי כלים איך להתנהל בתוך הסיטואציה המורכבת הזו מבלי לקפח אף אחד מהצדדים. כולל הצד שלך...

בהצלחה רבה
יעל

אני בת 34 יש לי אח גדול מצליח ואח קטן בן 29 שלא עובד ורק ישן, מאז שסיים את השירות הצבאי הוא לא מוצא את עצמו, הוא אינטלגנט אך לא רוצה ללמוד כלום ... ההורים שלי הרוסים.
לפני כחודשיים הוא בכה כששוחחנו וזה הכי קרוב שיכולתי להגיע אליו, ניסיתי לשכנע אותו שבידיו הכוח לשנות והתייעצתי עם פסיכולוג וניסיתי לשכנע את אחי ללכת לפסיכולוג.
הוא קורא בזוהר ומתחזק אבל בעצם לא רוצה להיות דתי, לפעמים נראה לי שהוא השתגע ממה שהוא קורא, החדר שלו מלא דיסקים של הרצאות רבנים.
מה לעשות?
אני חייבת להציל אותו, בפרט לאור העובדה שהוא רמז שהוא רוצה למות.
עיזרו לי

שלום לך,
מאוד מתסכל, אבל באמת יש גבול למה שאת יכולה לעשות. אני מבינה שהוא עשה שירות צבאי מלא - סימן חיובי - אך משהו השתבש לאחר מכן. קשה לדעת מהתיאור שלך אם זה מצב שדורש טיפול תרופתי (דיכאון) - רצוי הערכה פסיכיאטרית - אולי רופא פסיכיאטור שיעשה ביקור בית (אם אחיך מסרב לבוא אליו לקליניקה) - או פסיכולוג קליני שיעשה ביקור בית.
לא נראה לי שקריאה או הקלטות בתחום הדת יכולה "לשגע" מישהו.
היו לו חברים? הבדידות שלו אינו מובנת. אולי קרא לו משהו בצבא?
אני מציעה שתפנו לפסיכיאטר או לפסיכולוג קליני לשיחה אישית, בילעדיו אם הוא מסרב, כדי לעשות הערכת מצב.

שלום.
יש לנו בן בגיל 14 שמרגע שחוזר הביתה הוא בחדרו (משחק במחשב או רואה סרטים ותוכניות ב:TV ) כמעט ולא יוצא עם חברים וחוג החברים שלו קטן כנ"ל אינו משקיע בלימודים.
לנו זה מאוד מפריע לי יותר מאשר לאישתי , אישתי מתעלמת רוב הזמן מהבעיה ואינה מוכנה לטפל בבעיה , היא דוחה ודוחה ולי זה נראה בעיה שתחמיר עם הזמן כגון התמכרות למחשב , חוסר חברים , בעיות נפשיות בעתיד , חברתיות ולימודיות בהמשך .
אני לבדי לא יכול להתמודד עם הבעיה ואני חושב שצריך את שנינו ללכת באותו כיוון גישה , מחשה וטיפול כמו להציב גבולות וכו"י .
אשתי מסרבת ללכת ליעוץ וטוענת שאטפל לבדי בבעיה , היא מפנקת אותו או כשמעמידים גבולות הם קיימים למספר ימים בלבד או שהיא כל הזמן דוחה ודוחה את השיחה בנושא ביננו למרות שאני מעורר את הנושא כל פעם מחדש ביננו .
לדעתי קיימות 2 בעיות : 1 עם הילד , 2 עם חולשתה/ רצונה / איך היא רואה את הדברים / עקשנותה להתעלם מהבעיות וכו"י של אישתי לעזור לי ביחד לטפל בנושא
מה ניתן לעשות לפני שיהיה מאוחר מדי .
תודה

שלום גדי

אני חושבת שאתה ואשתך תוכלו להרויח מאד מטיפול זוגי. אתם יכולים לקבל כלים לתקשורת פתוחה ושיתוף פעולה רב יותר ביניכם, ובין היתר גם לשפר את התפקוד ההורי מול ילדכם.

קשה לדעת אם הילד שלך באמת בבעיה חברתית או שאתה מתאר תמונה טיפוסית של גיל ההתבגרות. כדי לאבחן כמו שצריך את הבעיה - יש צורך לדבר עם שניכם ולקבל את זוית הראיה המשותפת שלכם.

אתה יכול להציע לה לגשת ליעוץ קצר. תוכלו לבחור להתמקד בבעיות של הילד, או להתחיל מהקשר שלכם. נשמע שיש ביניכם לא מעט מתח, ולא בריא להשאר כך לאורך זמן.

בהצלחה
יעל

בתי בת שנה , מתוקה, חייכנית,
מתפתחת היטב ואהובה מאוד על כולנו
בחודשים האחרונים אני שמה לב לדפוסים חדשים שלא היו מוכרים לי לפני כן.. ואני מרגישה קצת תקועה
ולא יודעת כיצד להתמודד איתם.
היא בוכה המון , בעיקר שאני בסביבה
היא מצליחה להעסיק את עצמה רק שאני יושבת לידה אם אני נעלמת לה מהטווח ראיה היא מתחילה לצרוח , זה הגיע למצב שהיא לא נותנת לאף אחד לקחת אותה חוץ ממני , בנוסף הן שלב השינה והן שלב ההתעררות מלווים בבכי
לפעמים לוקח לי שעה להרדים אותה כאשר אני כול הזמן בחדר מרגיעה ומלטפת. אני מרגישה קרועה בין הצורך
לגונן להכיל ולהיות עבורה לבין הפחד לגדל ילדה מפונקת שמונעת ופעולת ע"י בכי ומשיגה דברים בדרך זו. היא ילדה ראשונה שלנו ואנחנו בהחלט נוהגים בה כנסיכה קטנה אבל כעת קשה לנו ההתמודדות ואני רוצה להקל עליה וגם אלינו.
הכיצד?
תודה.

שלום שירלי

אמנם ההתנהגות של ילדתך נראית לך מוזרה ולא תקינה, אבל היא דווקא נורמלית מאד.

עד גיל שנה וקצת אחר כך, התינוק רוכש יותר ויותר כלים התפתחותיים, והוא נהנה מהיכולות שלו - ולאט לאט מתרחק מאמו. אם תיזכרי בחודשים הראשונים - התינוקת היתה מוטלת על כתפייך בלי יכולת לזוז. אחר כך התחזקה - הרימה את עצמה, הזדקפה והתחילה להביט על העולם. בהמשך, התכופפה לצעצועים והתרחקה ממך עוד. וכמובן, כשלמדה לזחול וללכת - התרחקה עוד יותר.... בשלבים האלה התינוקות לא ערים לסכנות של העולם, חווים את עצמם חזקים ומסוגלים - ולכן נהנים מהמרחק.

אבל מתישהוא מאוחר יותר, כנראה בגיל בו נמצאת ילדתך עכשיו - התינוקות מתחילים להבין יותר, לקלוט גם את החולשה שלהם והנחיתות, ולא רק את החוזק והיכולות. הם כבר מבדילים בין בני משפחה לבין זרים, וכבר לא נהנים ללכת בקלות מאדם לאדם. הם פיתחו העדפות - הם מעדיפים את אבא ואמא. ומעדיפים אותם מקרוב.

בתקופה הזו התינוקות נוטים לחזור להורים, להצמד אליהם קצת יותר, ולעיתים זה נראה כאילו הם איבדו את העצמאות והבטחון שאפיינו אותם קודם.

אל דאגה, זה שלב התפתחות נורמלי לחלוטין. אם תתנו לה את הבטחון שהיא זקוקה לו עכשיו, תחבקו ותתנו לה תחושת הגנה וחום -זה יחלוף מעצמו. אל תדאגו שמא אתם מפנקים אותה. זה ממש לא הענין. אתם פשוט נענים לצורך שלה בהגנה וחום נוסף - רגע לפני שהיא ממשיכה לגדול, להתפתח, ולהתרחק מכם. ממש כמו כולם.

לרגע הזה שבו היא מגיעה אליכם, נצמדת, מבקשת חום ותמיכה, ומגלה קצת חוסר בטחון - אנחנו קוראים בפסיכולוגית "תידלוק" - היא צריכה "דלק" מכם, בצורת חיבוק, חום ועידוד - ואחרי שתקבל אותו היא תמשיך בדרכה.

את מוזמנת לעדכן אותנו איך זה מתקדם - אני מניחה שבתוך זמן קצר יחסית, אם תתנו לה את "התידלוק" שהיא זקוקה לו, השלב הזה יחלוף מעצמו.

בהצלחה
יעל

שלום,
חברה טובה שלי נשואה מזה 5 שנים, עם ילדה בת 3. הזוגיות לא טובה, בדגש על חוסר תקשורת והתנהלות שונה מול הילדה, הבעל רוב הזמן בעבודה וחסר מוטיבציה לשפר את המצב. חברתי רוצה מאוד ללכת לטיפול זוגי אך הוא לא מוכן ומצוי בגישה הקדמונית שמי שהולך לפסיכולוג הוא חולה נפש ושום דבר לא מצליח לשנות את גישתו. האם יש משהו שחברתי יכולה לעשות בעצמה לטובת הקשר והילדה, בלי שיתוף הפעולה שלו? פרט לאוורור ושחרור לחצים בעצמה?

Perhaps tomorrow someone will answer you in Hebrew - I checked the forum and like to answer as soon as possible, but I only have an English keyboard where I am.

First of all, yes, your friend can get some guidance even if she goes alone to a family therapist, although the first choice, of course, is for both parents to participate.

Secondly, perhaps the husband would attend a parenting class with his wife? or is that also not for him? for example, courses in the evenings at Machon Adler.

Perhaps Yael will answer too and will have more to say.

שלום טלי

אמנם לא מומלץ ללכת לבד לטיפול, כשמדובר על בעיה בזוגיות, אבל במקרים שאחד מבני הזוג לא משתף פעולה (כמו כאן - הבעל) זו בהחלט אפשרות. חברתך יכולה לגשת ליעוץ לבד, ולקבל שם כלים להתנהגות בבית, מול הילדה והבעל גם יחד, בתקווה שתוכל להשפיע על האוירה בעצמה.

בהצלחה
יעל

לצערי בעלי החליט להתגרש אחרי 13 שנה ניסינו ללכת לטיפול זוגי חודשיים אחרי ההחלטה על מנת לנהל מערכת יחסים נטולת מטענים לאחר הגירושין,בביקור אצל המטפלת הזוגית ולאחר שהגדרתי מראש בטלפון וכן בפגישה כי מטרתנו לנקות את האווירה השלילית ביננו ולהתחיל לנהל מערכת יחסים אחרת בריאה יותר לשם שמירת הקשר בעיקר למען הילדות,לאחר ששאלה אותנו המטפלת שאלות הקשורות לרגע הפרידה וכל אחד מאיתנו הציג את הפן השלילי במערכת לפי הנחייתה,בחרה המטפלת לפסוק ולאמר אתם לא זוג אתם חיים אחד ליד השני אין בינכם אהבה אמפטיה ,חברות טובה,כשהתנגדתי לדבריה וטענתי כי זו פסיקה קשה ופזיזה לאור העובדה שכיוונה אותנו בשיחה לנקודות המשבר כיום במערכת היחסים ולא קיבלה מספיק אנפורמציה לגבי המכלול שעטף אותנו בשנות הזוגיות,המשיכה בתוקף וטענה אין פה כלום עד עכשיו שמעתי רק טענות וחוסר אמון(הסיבה שפנינו לגירושין ואליה)בניגוד גמור לטענתנו כי אנחנו דווקא מצליחים לנהל מערכת יחסים טובה אחרי הגירושין כל עוד לא נוגעים ברגעי העבר שקשים לשנינו בהתמודדות הרגשית,לצערי בעלי מתוך הבלבול הנפשי בו הוא נמצא,לרגע האמין לדבריה ולאחר השיחה ביקש להתרחק יותר,נפגעתי מאוד מאחר שפניתי לעזרה על מנת לשמר את הנוכחות ההורית למען הילדות וללא מטענים קשים,אני פשוט מזועזעת ומתקשה לעכל

שירה, צער לי לשמוע את החוויה הקשה הזאת. מטפל לא אמור להגיד לכם את חוות דעתו על מערכת היחסים במילים כאלו, בטח לא אחרי היכרות קצרה כזאת ובטח אם לא ביקשתם ממנו.
ממש מוזר, כי זוגות במשבר וזוגות שפונים למטפלים - הם בדרך כלל מתלוננים אחד על השני ומראים את החלקים הקשים של מערכת היחסים.
אני מקווה שהמטפלת שהייתם אצלה איננה חברה באגודה ועוד יותר שהיא לא מופיעה ברשימות שלנו כמטפלת משפחתית מוסמכת ע"י האגודה.
לדאבוני, כל אדם יכול לפרשם את עצמו כמטפל זוגי או יועץ זוגי, בלי הכשרה אפילו, כי אין חוק המגדיר את התחום. לכן החשיבות של ההסמכה שנותנת האגודה הישראלית לטיפול במשפחה.
בכל אופן, יש מטפלים מומחים בהליכי גירושין ובהתמודדות עם מצבי פירוד. הרצון שלכם לקבל עזרה כזו- דווקא בשיא המשבר ובעקבות ההחלטה של בעלך - מראה על רצון טוב לשפר את היחסים למען שיתוף הפעולה כהורים פרודים. כל הכבוד לך! מעט חושבים כמוך.
אני מקווה שתפנו למגשר מקצועי, מגשר בעל הכשרה טיפולית ולא רק משפטית, כדי להסדיר את ענייני הגירושין שלכם. היום יש יותר מודעות לאפשרות של גישור במקום התדיינות בבית המשפט. גם קריאה בספר, "להתגרש ולהישאר חברים" עשויה לסייע לכם.

שלום רב, פניתי אליך בעבר בנושא סטודנט בן 24 שאינו משתתף בארוחות משפחתיות. קבלתי את המלצתך לא ללחוץ, ואכן בחלק מן הפעמים משתתף ובחלק לא. לאחרונה הוא מאוד מנוכר למשפחה, בקושי אומר שלום, לא מגיע לארוחות ולארועים משפחתיים, לא עוזר כלל בעבודות הבית. מאוד קשה לי עם זה. התחושה היא שמאוד מזלזל אך לטענתו, הוא נוהג כך בגלל לחץ בלמודים.איך אפשר להגיע ליותר שיתוף פעולה והתחשבות מבלי לנקוט בצעדים קיצוניים (כגון הפסקת תמיכה כספית)?

שלום סיגלית,
כנראה שזו תקופה קשה עבורו - אולי לא קל לו בלימודים, אולי גם מצבו החברתי (בנות וכו'') - הרי הוא טיפוס סגור ואת לא יודעת מה עובר עליו. אני מציעה לאפשר לו לחיות ככה, בלי סנקציות. אם את צריכה עזרה ממנו, משהו מיידי הקצר, תבקשי (על תצפי שהוא ישים לב ויתנדב). דווקא עלייך להראות לו אהבה והבנה, שאת אוהבת אותו למרות שלעיתים הוא קצת "חמוץ" ולא חברותי, ושאת מאמינה שהוא יעבור את התקופה הזאת בהצלחה.
יש תקופות שילדים בוגרים מתרחקים, אבל גם "חוזרים" לבית חם ולהורים תומכים. סבלנות וסובלנות ישתלמו, בטח לא להקשות עליו עוד יותר!

רב תודות על עצותיך הנבונות

אני אמא לילדה מקסימה בת 5. יש לה בעיה רגשית היא צריכה שאני אהיה בקרבתה כל הזמן, אם היא לא רואה אותי היא מתחילה לבכות בהיסטריה, ממש כמו חרדת נטישה. הגגנת פנתה אלי וביקשה שאלך לפסיכולוג ילדים שיתן לי כלים להתמודד היות וגם בגן היא מוציאה את הארנרגיה שלה בחיפוש מתמיד אחרי הגננת במקום לשחק עם חברים. האם יש לך עצה איך להתמודד עם המצב?

שלום רוית,
אינני מומחית בטיפול בילדים ובהחלט יש מקום לפנות לפסיכולוגית לילדים. חשוב להבין איך החרדה הזאת התפתחה. זה נשמע די חריג בגיל 5. האם היא בת יחידה? לו היית באה אלי להתייעצות, הייתי שואלת הרבה שאלות כדי להבין יותר את משמעות ההתנהגות של הבת. אי- אפשר לעשות את זה במסגרת פורום. לכן, טוב שתפני לאיש מקצוע שיכול להדריך אותך אחרי שיבחון את הבעיה. אני בטוחה שניתן לסייע לילדה - שיקל עליה רגשית וגם יסייע לה לפתוח קשרים חברתיים.

משפחה בת 4 נפשות, אבא שכיר אמא שכיר ושני ילדים בגיל המצווה.
כמו כל ילד גם הם רוצים לחגוג בר מצווה\בת מצווה
מה אני אמורה לעשות.?
מה האפשרויות שלנו? אני לא רוצה להגיד "אין" כי אנחנו לא רעבים והמשכורות של שנינו יפות ואנחנו מצליחים לחסוך מעט אבל לא מספיק בשביל לשרוף הכל על טיול גדול לחו"ל.
יש מוצא כלכלי..?

שלום חגית,
קשה לחיות בחברה שבה נוצרת ציפיה להיות "כמו כולם", במיוחד כשמדובר בחגיגות (חתונה, ברית מילה, בר מצווה וכו''). אין דרך אחת נכונה וכל משפחה (כל זוג) חופשית לעשות מה שמתאים להם - לא רק מבחינה כלכלית, גם ערכית.
יש "מודה"/אופנה בעניינים אלה וילדים מאוד מושפעים במה שההחברים שלהם עושים, אבל לדעתי, זה לא מחייב את אף אחד.
בתקופה של ילדיי בגיל זה, לא חגגו לבת בת מצווה בכלל! רק בנים, והעיקר היה בבית הכנסת ואולי מסיבה לחברים. טיול לחו"ל? מי חלם על זה בישראל לפני 25 שנה?
לכן, יש המון אפשרויות ורצוי לדבר עליהן ביחד עם הילדים. מה הכי חשוב לכל אחד? מה אפשרי, מבחינה כלכלית או מעשית? איך ליצור חגיגה משמעותית לילדים בגיל זה במסגרת הערכים והמשאבים של ההורים?
הורים לא צריכים להתבייש ממצב הכלכלי שלהם, או להצטדק מול הילדים. אפשר, לדוגמה, להפקיד סכום כסף יותר צנוע עבור טיול של אותו ילד או ילדה בגיל 18 או אחרי השירות הצבאי שלו. אפשר לחגוג היום באופן אחר - לא בטיול למשפחה או לילד עם אחד ההורים.
ילדים רוצים הרבה דברים - האם הורים חייבים לתת להם הכל מה שהם רוצים? האם זה חינוכי, אפילו אם אפשרי כלכלית?
לכן, לא ברור לי מה הדילמה שלך, מדוע את חווה לחץ כזה מול הציפיות של הילדים שלכם? כמה כסף אתם מרוויחים או חוסכים אינו עניין של הילדים (לספור ולהחליט אם מספיק או לא) - מה עושים עם הכסף הינו ההחלטה של ההורים ויש להם שיקולים רבים ותחומי אחריות רחבים. נותנים לילדים על פי הערכים שלכם (ליד היכולת הכלכלית, כמובן).
או שלא הבנתי אותך בכלל??

בעלי ואני השתכרנו עד לפני זמן מה באפן דומה, והיו לנו חשבונות בנק נפרדים (שלא ביזמתי). לאחרונה הצטמצמה הכנסתי אני בעיקר מטפלת בילדנו ובכל מה שכרוך בכך.
כיצד עלי לנהוג אם בעלי אינו מוכן שחשבון המשכורת שלו יהיה משותף? לא רק שאנו מוכן לתת לי גישה סימטרית לחשבון זה, אלא שהוא גם אינו מאפשר לי אפילו גישה חלקית לצורך ראיה בלבד.
אציין במאמר מוסגר שאני אשה שחיה - לטוב ולרע - ללא הוצאות, בזבוזים או קניות אישיות (בגדים, נעליים וכו'') למיניהן, כך שלא בזה עסקינן.
בתודה.

מוזר הדבר שיש גברים שחושבים שמה שהם מרוויחים זה שלהם בלבד, למרות שמשפטית, הכל משותף (כל ההכנסות) אחרי יום הנישואין. איך מנהלים את כלכלת המשפחה- זו סוגיה אחרת - יש יתרונות וחסרונות מחשבון משותף ומחשבונות נפרדים - אבל בכל מקרה, מה שיש שייך לשניכם, ללא קשר למי מרוויח את הכסף.
לכן, משהו לקוי אצלכם - ללא ספק. השאלה היא - מה עושים? הוא לא מוכן לדבר על זה? להסביר את רצונותיו? את עמדותיו? איך מחליטים מי משלם עבור מה? מאיזה חשבון יורדים החיובים השונים לניהול משק הבית?
האם הוא נוקשה כזה בכל עניין? מאז ומתמיד? זה עניין של שליטה?

בכל אופן, רצוי להגיע להבנה ולהחלטות מוסכמות לגבי ניהול כספים. עכשיו, אם את לא עובדת (או מעט), והוא לא רוצה לתת לך גישה לחשבון שלו, הוא חייב לתת לך סכום כסף מדי חודש, כמו "מזונות" - גם לך וגם עבור הוצאות הילדים. אפשר לתבוע את זה בבית משפט, אבל כמובן שזה צעד קיצוני וכוחני, שרצוי להימנע ממנו (אלא אם הכיוון שלך הוא פירוד וגירושין).

איך הוא מתיחס אליך באופן כללי? איך אתם פותרים בעיות בנושאים לא כספיים? עליך להסביר שאינך מקבלת את הדרך שלו ואתם חייבים עזרה מקצועית אם איכפת לו ממך ומהנישואים שלכם.

תודה על התשובה המהירה והמפורטת. אם יותר לי, ארצה בשלב זה, לפני שאלבן את העיניין מכל היבטיו, רק לשאול שאלה טכנית (3 שאלות קשורות): מהם היתרונות של חשבונות נפרדים, האם זהו דבר מקובל, ואם נוקטים בשיטה זו - האם הפתרון לשמירת שיתוף מלא הוא אכן מתן גישה לכל אחד מבני הזוג לשני החשבונות. בתודה.

שאלה מעניינת - אני לא מכירה סקר או מחקר בנושא - מה השיטה השכיחה יותר בקרב בני-זוג - אין לי מושג! יש ויש.
תלוי במקור הכנסה, למשל. כשאחד מבני הזוג "עמצאי", החשבון שלו/שלה בדרך כלל משמש לעסק שלו וטוב לעשות הפרדה בין ה"עסק" לבין ניהול הבית.
לדעתי, היתרון של חשבונות נפרדים הוא שקל יותר לעקוב אחרי ניהול החשבון, בלי לברר מה בן הזוג עושא -אפשר לשמור על איזון בין הוצאות להכנסות - זה מאפשר שליטה במצב בלי תיאומים ובירורים כל הזמן עם האחר.
אם זאת, חייב להיות הבנה שהכול משותף וכמובן גם שקיפות. רצוי גישה למידע (דרך האינטרנט כיום), אפילו אפשרות להעביר מחשבון לחשבון לפי הצורך (חסר בחשבון אחד, יתרה גדולה בחשבון השני).
לפעמים יש הסטוריה - סיבות לכל אחד לניהול החשבון שלו - למשל, אנשי קבע ובנק אוצר החייל ועוד.

אין דרך אחת נכונה - אבל חייב להיות שיתוף פעולה, שקיפות והחלטות ברורות לגבי מה עושים עם הכסף של כל חשבון (תשלומים שונים, משכנתא ועוד). חשוב שהשניים חשים טוב עם הסידור ושיש אמון אחד בשני.

כל זוג רואה את החוויה הזוגית השיטופית לפי ראות עיניו, חלק מעדיפים חשבון משותף וחלק מעדיפים שלכל אחד יהיה את החשבון שלו.
כשאני ובעלי התחתנו היה לכל אחד חשבון משלו אז החלטנו שכל אחד ישמור את החשבון שלו לעצמו ובנוסף פתחנו גם חשבון משותף, ככה אני יכולה לשמור על שלום בית, להרגיש כאילו הכל שווה בשווה ועדיין לדאוג לעצמי לכל מקרה

יש להבדיל בין חשבון בנק עו"ש וחסכונות, כי כל מה שיש לאדם כשהוא מתחתן, שהוא צבר לפני הנישואין, שייך לו בלבד אלא אם הוא מכניס את הכל לחשבון משותף. זו החלטה של בני הזוג כשהם מתחתנים, מה הם "מביאים" לתא הזוגי, מה הם משקיעים לטובת המשפחה ממה שצברו לפניכן.
כל שיטת ניהול כלכלי "בסדר" אם מקובל על שני בני-הזוג. אם זאת, נישואין משמעותו שותפות, גם שותפות כלכלית.

שלום
אני בן 17 בן להורים שנשואים כבר 25 שנים.
לפני זמן מה גיליתי שאבא שלי בוגד באמא שלי
כבר הרבה זמן חשדתי ולפני שבוע אחרי קצת חטטנות גיליתי שהחשדות שלי נכונות.
זה כבר לא אולי ולא לחשוב על זה, זה בטוח =\.
ועכשיו אני לא יודע מה לעשות. אני היחיד שיודע על זה, אני יודע שהדבר ההגון הוא לספר לאמא שלי, אבל אני יודע שברגע שאני יספר לה את זה כל המשפחה תקרוס, ואמא שלי פשוט תתמוטט היא כבר שנים חיה תחת לחץ וזה פשוט יהייה מה שישבור אותה אני מפחד לחשוב מה יקרה לה. אני נגעל כל פעם שאני מסתכל על אבא שלי, כל פעם שאני שומע שהוא מקבל אסמס.אני לא מסוגל לדבר עם אבא שלי על זה...אני כבר חודש לא אומר לו כלום חוץ מהי ובי. ובינתיים זה שובר אותי... מכל בחינה אפשרית. האפשרות של גרושים מפחידה אותי, ולא מדאגה לי... אני אהייה בסדר, אבא אמא שלי, אני לא יודע איך היא תעבור את זה. ואחותי הקטנה! הדבר האחרון שאני מייחל לה זה הורים גרושים! לא רוצה שכה היא תגדל. המחשבה שאני יכול לפרק את כל המשפחה בכמה מילים, זה אוכל אותי מבפנים, אם אני כן יעשה את זה.. המשפחה תתפרק וזה יהייה בגללי, ואם אני לא יעשה את זה...זה יאכל אותי מבפנים ואני לא יודע איך אחייה עם עצמי. בבקשה אם יש למישהו שעבר מצב כזה עצה או לא יודע מה.

שלום לך,
כאב לי מאוד לקרוא את הפניה שלך, כי אתה חש כל כך הרבה אחריות כלפי המשפחה שלך. הכי גרוע, אתה חש שמה שלא תבחר, אתה סובל, וזה מצב בלתי אפשרי.
קודם כל תדע לך כמה דברים חשובים:

1. לא כל זוג מתגרש בעקבות גילוי בגידה. להפך - חלק גדול מצליחים לשקם ואף לשפר את חיי הנישואין שלהם, במיוחד אם הם פונים לטיפול ביחד.

2. אתה די בוגר - בן 17 - אבל אתה לא יודע הכל על מה שקורה בין ההורים (להורים יש חיים ואמור להיות הפרדה בין החיים שלהם כזוג לבין החיים של הילדים). לכן, לא לשפוט אותם.

3. אם תפתח את העיניים של אמא והיא תחליט להתגרש מאבא, אתה לא אשם - זה אבא שבוגד ולא אתה וההחלטה על גירושין תהיה של אמא, לא שלך. אתה לא אחראי על ההתנהגות שלהם או על ההחלטות שלהם או על האושר שלהם.

אם זאת, לדעתי כמטפלת משפחתית, זה לא נכון לספר לאמא בשלב זה. לדעתי, אתה כן צריך לשתף את אבא במה שעובר עליך - ושאתה יודע על הקשר שהוא מנהל עם אישה אחרת. עליו להחליט אם הוא מפסיק את הקשר - שזו אופציה מתקבלת על הדעת לאור המצוקה שלך - או שהוא בעצמו יספר לאמא, כי זה ממש לא התפקיד שלך. יהיה לך הרבה יותר קל אחרי שאתה משוחח עם אבא ב-4 עיניים, מחוץ לבית - כדי להוריד את האבן מלבך וכדי שהוא ידע שזה כבר לא "סוד". אחר כך זה תלוי באבא לפעול בכיוון שהוא מוצא לנכון ואתה תהיה מחוץ לתמונה ומחוץ לחיי הזוגיות של ההורים שלך.
כתבתי שאתה "לא יכול" לדבר איתו, אבל על אף הקושי, זה מה שעליך לעשות. תדבר איתו מהמקום שאתה מוצא את עצמך "שותף סמוי" להתנהגות שאיננה מקובלת עליך וזה מאוד מכביד עליך. יש לך נאמנות לשני ההורים והסוד הזה הכניס אותך למקום בלתי אפשרי. אם אתה תדבר על עצמך, מבחינה זו, ולא עליו (כ"בוגד", כאדם רע, מתוך כעס עליו ואכזבה בו), יהיה לך יותר קל והשיחה תהיה טובה יותר גם עבור אבא.
בכל אופן, זה הכיוון שאני ממליצה עליו. אשמח לסייע בהמשך אם תמצא עניין בכך.

קודם כל תודה רבה על התגובה! הייתי נואש לחלוק את זה כבר עם מישהו ולקבל עצה...ומאוד שמחתי לדעת שאת יועצת משפחתית.
העניין הוא שחוץ מזה שהתדמית של אבא שלי נפגעה לגמרי מפחינתי אני מרגיש סלידה ממנו וחוסר כבוד מוחלט (ציפיתי ממנו ליותר), ללא קשר אנחנו לא היינו בקשר מאוד חזק גם לפני שידעתי על הבגידה, ולשבת ולדבר איתו ב 4 עיניים בכזאת פתיחות... אני פשוט לא מדמיין לעצמי תמצב הזה... מצד שני עם אמא שלי ישלי קשר מאוד חזק והיא אישה פשוט מדהימה והיא מחזיקה את המשפחה הזאת כבר שנים (לאבא הייתה סדרה של תקריות לא טובות.. מצבים רפואיים תאונת דרכים דיכאון מעבודה וכדומה)...מכאן נובע גם חוסר הכבוד לאבא שלי כרגע, אני מרגיש שהוא כפוי טובה לחלוטין...
בגלל הקשר הטוב שלי עם אמא שלי זה נותן לי הרגשה נוראית בכל פעם שאני יושב איתה במרפסת על כוס קפה ואני יודע שבכמה מילים שאני יגיד לה הכל יכול לקרוס.... אבל הדחף שלי הוא לספר לאמא ומהר...אבל אני מפחד עלייה אני לא רוצה לחשוב מה יקרה לה...שלא תעבור איזה התמוטתות עצבים.

עוד שאלה....פעם אני ואחותי העלנו עניין גדול באימוץ כלב... שבוע שעבר הורי הודיעו שהם החליטו להביא כלב הבייתה....להביא כלב זה אומר לצרף עוד בן משפחה....ולצרף עוד בן משפחה למשפחה שמתפרקת ניראלי מטורף... האם אני צריך לקבל את ההחלטה הזאת כסימן לזה שאמא שלי חסרת מושג לגמרי על הבגידה של אבא שלי?....

מצטער על אורך ההודעה פשוט ישלי כמות עצומה של שאלות

אני מבינה את הקושי - חשבתי על דרך יותר קלה (עקיפה) להשיג את אותה מטרה: לכתוב לו מכתב, או להדפיס את ההתכתבות שלנו מהפורום - שכבר ניסחת - רק להדפיס ולהכניס למעטפה, בצירוף הסבר שלא יכולת לדבר איתו פנים מול פנים.

שנית, ממה שסיפרת, אמא שלך אישה מאוד חזקה והיא לא תתפרק. כנראה שאבא שלך אדם חלש ואולי עקב כל הקשיים שלו, הוא "מפצה" את עצמו עם אישה "מהצד" - אולי אישה שמעריצה אותו ותופחת לו את ה"אגו". לא שאני מצדיקה את הבגידה, אבל בדרך כלל יש משמעות לבגידה. אבל ברור שזו לא דרך מכובדת לשפר מצב רוח או תדמית עצמית.

אימוץ הכלב יכול רק לסייע - להיות "חבר" של אחותך הקטנה - גם שלך! אין קשר בין זה לבין המצב במשפחה.

רציתי להוסיף שבדרך כלל, האישה כן מרגישה משהו - אולי אמא הייתה מגלה את הסוד בעצמה. ועדיף ככה, שהמצפון שלך נקי כלפי אבא, שלא אתה מלשינה עליו.

בכל אופן, אני עדיין מייעצת לך לפנות לאבא ולתת לו הזדמנות להיות ישר והוגן כלפי אמא.

אני לא יודע למה השיחה עם אבא כל כך מרתיעה אותי...
עובר בי פחד רק מהמחשבה על זה....אז אני כבר מדמיין מה יקרה כשאני באמת ינסה לעשות את זה....אני לא בנאדם שמתמודד טוב עם שיחות מלחיצות כאלה, אני מתחיל לשתוק למרות שבאלי לצרוח משהו וזה לא בשליטתי בכלל.....אבל אני ממשיך חשוב שכניראה זאת האפשרות....
שוב כמו שכבר אמרתי אני ירגיש הרבה יותר קל להגיד א זה לאמא...זה יהייה כואב וקשה אבל אפשרי...עם אבא...לא יודע.

עוד עניין שרציתי להעלות נניח שהכל נגמר טוב ויפה אמא שלי מגלה על זה הם מדברים ומחליטים לא להתגרש ואמא שלי סולחת לו החיים ממשיכים והכל מצויין. אמא שלי אולי תסלח לו, אבל אני בחיים לא אהייה מסוגל לסלוח לו, הוא מגעיל אותי אין לי שום כבוד אליו כרגע בתור בנאדם, אני לא חשבתי שהוא מסוגל לדבר כזה, חשבתי שהוא יותר חזק מזה, כבר שנים הוא הדמות "הנכה" במשפחה (מטאפורית כמובן) אבל הייתי בטוח שהוא יצא מרצף האירועים הזה ונחזור לשגרה. העניין הוא שבחיים לא תיהייה לנו כבר מערכת יחסית נורמלית, עוברת בי צמרמורת כשאני איתו לבד בחדר. לדעתך אני מגזים?

אתה בן 17, בתחילת הבגרות וכניסה לעולם של מבוגרים. אתה בתקופה רגישה וטעונה, ביקורתית, שיפוטית - נורמאלי בהחלט. נושאים של זוגיות ושל מיניות מתעוררים וגם מעוררים חששות.

אני מניחה שבהמשך הדרך, כן תוכל לנהל שיחות עם אבא וגם להבין את מורכבות העניינים. אבא איכזב אותך כדמות אב וגבר - כבן-זוג לאמא שאתה מאוד אוהב, אבל אין בן אדם מושלם ועליך לקבל אותו כמו שהוא - עם הטוב והרע שאתה מוצא אצלו. החיים אינם "שחור-לבן" - ואולי כשתתבגר תלמד להיות יותר סובלני לחולשות של אחרים (וגם שלך!).

לא פותרים את הכל ביום אחד, בשיחה אחת - החיים דינמיים ומתרחשים תהליכים, במיוחד כשמדובר במערכות יחסים.

אגב, אולי זה יקל עליך לדבר עם יועצת בית הספר? או פסיכולוג/ית של בית הספר (אם יש). עשית התחלה חשובה כשפנית לפורום, אבל כתיבה בפורום מוגבלת ואינו מהווה תחליף לשיחה טיפולית ומעמיקה יותר, אישית יותר.

שלום רב,

אבקש להתייעץ בסוגיה משפחתית.

אני נשואה +, עם גיסה מהגיהנום.

עוד בילדותם גיסתי קנאה באחיה (בעלי), ולאחר טיפול פסיכולוגי כושל שלה, כשהתבגרו היא הפכה אותו ואותי לכבשות השחורות של המשפחה (כדי להרגיש יותר טוב עם עצמה), בעקיצות פוגעות ומתוחכמות "מתחת לחגורה".

שנים הבלגתי, יזמתי שיחות "סולחה" - אולם דבר לא השתנה, גם לא שהיה לה טוב בחייה מבחינת זוגיות ועבודה.

במפגש המשפחתי האחרון לא יכולתי יותר, והגבתי בעדינות עניינית, והיא כמובן תקפה בחריפות.

כמובן, שהכתם שוב נדבק עליי ואליי, ואותה איש לא שופט.

האם טעיתי? כיצד עליי לנהוג כעת?

בתודה מראש,

אני

אולי תדירות הקשר עם המשפחה המורחבת היא לעיתים קרובות, אבל לא חייבים להשתתף בכל מפגש כזה. את נשואה עם בעלך ולמרות שגיסתך היא חלק מהחבילה, היא לא חלק כל כך חשוב. מעניין איך בעלך מגיב או מתיחס - היה נכון יותר לו הוא היה מעמיד את אחותו במקום כשהיא פוגעת בך או בו. מעניין גם מי עוד נמצא במפגשים אלה - יש עוד אחים? או שהם רק שניים? ואיך מגיבים ההורים שלהם? איפה נפגשים? אני מניחה אצל ההורים וכולכם אורחים. צריך להיות להם אינטרס שכולם יהנו ושיהיה נעים לכולם, כי אם לא, לא צריך לבוא אליהם (בטח לא לעיתים קרובות).

עיצה נוספת - לא חייבים לענות לה ובטח לא רצוי לפגוע בה - רק צריך לקום וללכת באמירה כמו: "מספיק לנו להיום" או "לא נעים להישאר באווירה כזאת" - ולהסתלק משם. כמובן, בתיאום מראש עם בעלך - חשוב השיתוף פעולה ביניכם.

בקיצור, לא חייבים לסבול. ואין צורך להגונן - רק לציין שההתנהגות שלה איננה מקובלת עליכם, ואין לכם עניין להישאר במחיצתה.

ההורים אמורים להעמיד אותה במקומה אם היא גורמת לכם לא לרצות להיות בחק המשפחה.

אני מבינה שאת חשה רע מאוד מהמצב ולא התכוונתי לזלזל בהרגשתך.
אני נוטה להאמין שאחרים מכירים את גיסתך ואת הפה החריף שלה וייתכן שלא מתיחסים כל כך למה שהיא אומרת לך או לבעלך. לא נראה לי שאחרים חושבים עליכם דברים שליליים רק על סמך מה שהיא משמיעה בפני כולם. שופטים אותכם על בסיס ההתנהגות שלכם, לא על פי דעתה של גיסתך. לכן, לא נראה לי שאת צריכה להתרגש כל כך ממה שהיא עושה בפני אחרים. את מייחסת לה יותר מדי כוח - היא לא חשובה כל כך - אפשר להגיד שהיא די אומללה.

חג שבועות שמח!

אני מבקש את עזרתכם בבעיה שמציקה לי מאוד.

לפני כמה שניים, כשהיינו קטנים, הצקתי לאחי(שקטן ממני ב-6 שנים, בן 14) קצת יותר מידי. זה לא היה בכוונה רעה, אבל ככה כנראה הוא פירש את הדברים.
זה נגרר ונגרר, והגיע לשיאים של מריבות קטנות והצקות מצידי(שכל האשמה היא עליי), מאז אנחנו לא מדברים בכלל, אני מדבר איתו והוא לא מגיב ולא עונה.

למרות מכתבים שכתבתי לו, מתנות שקניתי ועוד שלל דברים שעשיתי, אך שום דבר לא עזר. ובגלל זה, אני פונה אליכם. (יש לציין שלפני זה היינו בקשר טוב).

אני התבגרתי מאוד מאז והבנתי שעשיתי טעות ענקית שגרמה לי להפסיד אותו. אבל אני לא מצליח לשקם את זה. לא מצליח להגיע ללב שלו.
זה חסר לי, זה מפריע לי כל יום. הוא אחי הקטן, הוא כמו בן בשבילי, אני אתן ואעשה בשבילו הכל. וקשה לי לחיות עם זה ככה, כל יום וכל רגע, באותו בית.

אני פונה אליכם בבקשת עזרה, איך מגיעים ואיך מצליחים לשמוע אוזן קשבת אצל ילד בן 14 ? איך גורמים לו להקשיב ולהתיחס ? איך גורמים לו להבין שאני מצטער על זה ורוצה לתקן ?

תודה רבה מראש.

שלום חיים,
אנחנו "נפגשים" שוב (אני סוזן מהפורום ב- YNET), בכובע כאן של מטפלת משפחתית (ומגשרת משפחתית).
אני רואה את הבעיה כעניין משפחתי ולפי מה שענית לי בפורום השני, ההורים שלכם "פישלו" כשנתנו לך מרחב חופשי להציק לאח הקטן שלך בשנים האלו וגם שהם מאפשרים נתק כה ארוך ביניכם בשנתיים האחרונות.
הורים לא יכולים לכפות קשר חברי, אבל נתק הינו מצב קיצוני שפוגע בתפקוד המשפחה.
לכן, לדעתי ההורים צריכים לפעול כמנהיגים וליזום פגישת גישור (או טיפול) במשפחה - כדי שאיש מקצוע יסייע בהבנת הרגשות של כל אחד, במניעים שלהם ובניסיון לשנות את מערכת היחסים בתוך המשפחה. ילד בן 14 יכול להביע את עצמו יפה מאוד - לא רק בשתיקה - גם במילים - ורצוי לשמוע אותו בפורום משפחתי. חבל להזניח את העניין, כי אין לכם אחים אחרים ואתם "המשפחה" עבור שניכם, לכל החיים.

שלום,
לא יודעת אם ניתן לענות על השאלה הזאת אבל אנסה...
איך בוחרים מטפל זוגי? רשמתי לעצמי כמה טלפונים ואני לא יודעת איך לבחור את המטפל המתאים באמת.
מצד אחד יש לנו בעיה ספציפית מאוד (בעלי משחק במשחק און-ליין וזה מפריע לי מאוד (אולי לא בצדק, אבל זה לא משנה))
מצד שני אולי הוא משחק כי לא טוב לו איתי?
ואני בטוחה כי אם לא הייתה לנו תינוקת בת 5 חודשים הייתי נפרדת ממנו וזהו... אני ממש לא סומכת עליו ומאוד נפגעת מהשקר המתמיד שלו(המון פעמים הבטיח להפסיק לשחק/לשחק פחות וכל הזמן משקר). זה אולי נשמע רע אבל תמיד האמנתי שקשר נגמר ברגע שלאחד בני הזוג לא נוח בו.
מעבר לזה לשנינו יש סיפור חיים ארוך ולא שירגתי ממש!
תודה רבה מראש

בודקים הכשרה וניסיון במקצוע, מדברים קצת בטלפון כדי להתרשם מהמטפל, שומעים עליו מאחרים, מקבלים המלצות....
אבל זה לא חתונה - נפגשים עם המטפל ומחליטים אם להמשיך או לא. זה עניין של אישיות, של "כימיה", של הגישה שלו לבעיה או לטיפול בכלל - דברים שצריכים לחוות.
לגיטימי לנסות טיפול אצל יותר ממטפל אחד - לא חייבים להמשיך אם מטפל שלא מרגישים בנוח איתו או שלא עוזר לכם מספיק.
לגבי הבעיה שהצגת, חשוב להבין יותר לעומק את משמעות ההתנהגות ואת הקושי שלכם לפתור את חילוקי הדעות.